"ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזב אתם אני ה' אלקיכם" (ויקרא כג,כב). '"ובקצרכם" - חזר ושנה לעבור עליהם בשני לאוין. אמר רבי אבדימי ברבי יוסף: מה ראה הכתוב ליתנם באמצע הרגלים, פסח ועצרת מכאן, וראש השנה ויום הכפורים וחג מכאן? ללמדך שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב עליו קרבנותיו בתוכו' (רש"י). מקור דברי רש"י בספרא, שם מופיע: '"וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש...ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט". אמר ר' אוורדימס ברבי יוסי: וכי מה ראה הכתוב ליתנה באמצע הרגלים, פסח ועצרת מכאן, וראש השנה ויום הכפורים מכאן? אלא ללמד שכל מי שהוא מוציא לקט שכחה ופאה ומעשר עני, מעלים עליו כאילו בית המקדש קיים והוא מקריב קרבנותיו לתוכו. וכל מי שאינו מוציא לקט שכחה ופאה ומעשר עני, מעלים עליו כאילו בית המקדש קיים ואינו מקריב קרבנותיו לתוכו' (ספרא בפס' [יא]). כאן לא מופיע כאילו בנה, אלא כאילו קיים (בלי קשר אליו דווקא). אלא שכנראה הבין רש"י שאם יש לו זכות כאילו מקריב, אז ודאי שנחשב לזכותו כאילו גם בנה לשם כך, שאי אפשר לזה ללא זה. ממילא מה שנאמר 'כאילו בית המקדש קיים', הכוונה בזכותו. ומה שבספרא נאמר בלשון כאילו קיים, ולא בלשון כאילו בנה (הברורה יותר), זה בשל הסיפא (שרש"י ללא הביא) שמי שלא עושה כך נחשב כאילו ביהמק"ד קיים והוא לא מביא קרבנותיו, שבזה לא שייך לומר כאילו נבנה בזכותו, לכן זה בלשון 'כאילו קיים', ולכן גם ברישא הובא בלשון זו, אבל משמעה (ברישא) כאילו נבנה בזכותו. או שברש"י מובא 'שכל הנותן... כראוי' ואילו בספרא זה 'שכל מי שהוא מוציא', שכל נתינה נחשבת כקרבן, אבל אם נותן כראוי ובהקפדה, אז נחשב יותר במעלה, ואז נחשב גם כאילו שבנה את המקדש. נראה שפסח ושבועות הם כעין באי עשיה חזקה מצדנו, שפסח היה בעשיית ה' אע"פ שלא הינו ראויים לזה מצד מעשינו, שהיינו במ"ט שערי טומאה (כמצרים). וכן שבועות שהוא חג מתן תורה, נתינת התורה הייתה בכפיית הר כגיגית (שבת פח,א) כך שזה כעין אי עשיה מצדנו. אמנם גם בפסח הקרבנו קרבן פסח ועשינו ברית מילה, ובמתן תורה אמרנו "נעשה ונשמע". אולם העיקר היה כעין בלי חוזק פעולתנו. שמעשינו היה רק בכדי שיחשב למעשה כל שהוא מבחינתנו, אבל הוא לא העיקר. וזה דומה ל"לא תכלה פאת שדך בקצרך", שמשאירים את הפאה בלי לגעת, כעין שלא שלנו כלל. לעומת זאת, ר"ה ויוה"כ זה דין על מעשינו, וכן סוכות הוא כנגד א"י שבה אנו חיים חיים גשמיים אבל בקדושה, אנו מתקנים את העולם החומרי בחיי חול כביכול אבל בקדושה וטהרה (שזהו תיקון העולם באמת), כמו סוכה שזהו חיי חול (אכילה ושינה) אבל בקדושה וטהרה, ולכן השכינה נמצאת סוכה, כיון שהשכינה קשורה לתיקון העולם (שה' כאילו שוכן בעולם כביכול) וכך גם בא"י חיים חיים ארציים, אבל בקדושה וטהרה, ולכן השכינה כאן. ממילא זה קשור למעשינו, וכן את א"י צריך לכבוש ולא שה' ילחם בשבילנו, להבדיל מהכאת מצרים [בקריעת ים סוף] (ראה ב'תורת המקרא' "בשלח", למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א). [בר"ה ויוה"כ זה בולט בגלוי, ובסוכות זה קצת ניסתר, שמתגלה דרך עומקו שקשור בא"י. לכן רש"י הביא גם את סוכות, כיון שזה מופיע בתורה וקשור גם אליו, ואילו הספרא לא הביא את סוכות, אלא רק את ר"ה ויוה"כ שבהם בולט בגלוי]. וזהו כמו לקט שהוא נעשה במהלך העבודה של הקציר, שנופל תוך כדי הקצירה, שזהו עשיה שלנו ממש. לכן הביאו דווקא את שני אלו (ולא את שאר המתנות) כדי לרמז על סוגי החג מול סוג המצווה במתנות עניים. אולי אפשר שסמוך מתנות עניים לר"ה, כדי לרמז שבר"ה: 'בראש השנה, כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר "היוצר יחד ליבם המבין אל כל מעשיהם"' (משנה ר"ה א,ב). הרי שה' אז משגיח על העולם במיוחד, ועל א"י נאמר: "ארץ אשר ה' אלקיך דרש אתה תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים יא,יב), כך שנראה שמשגיח בקשר לא"י. וכמו שמביא רש"י בפס': '"אשר ה' אלקיך דורש אותה" - והלא כל הארצות הוא דורש, שנאמר (איוב לח) "להמטיר על ארץ לא איש"? אלא כביכול אינו דורש אלא אותה, וע"י אותה דרישה שדורשה דורש את כל הארצות עמה' (וכך גם מובא בספרי בפס'). ובפס' זה נלמד על הדין בר"ה (ר"ה ח,א) הרי שקשור לא"י, ולכן מודגש אצלנו על מעשינו בקדושה בקשר לא"י, כמו שמתגלה במתנות עניים. ואף נראה מזה שיש מעלה מיוחדת בדין של ר"ה בקשר למצוות בא"י, ובפרט למצוות התלויות בארץ. מהפס' גם למדו לשבוע לתשלומין של שבועות (חגיגה יז,ב) נראה שיש קשר בניהם, שמצוות מתנות עניים קשורים לשבועות, לחג מתן תורה. כיון ששורש התורה הוא החסד: 'דרש ר' שמלאי: תורה תחלתה גמילות חסדים, וסופה גמילות חסדים' וכו' (סוטה יד,א) לכן זה קשור לחג מתן תורה. ולכן ע"י מצוות בין אדם לחברו יכול להתחבר לתורה כראוי, להשלים את עצמו בחיבור שלם ומושלם לתורה, ולקדושה גדולה (כקרבן). ובפרט קשור במיוחד דווקא לא"י, כיון שכאן זהו מקום התורה באמת (ספרי "עקב" מג). וכן בשבועות יש את שתי הלחם, שהם חמץ, לרמז על העשיה שלנו בעולם (ראה 'לזמן הזה', ספירת העומר, למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א), ודבר זה קשור לא"י, שדווקא כאן אנו עושים את מעשינו, חיי המעשה החולין בקדושה ובטהרה, שזה ממעלת א"י. ויש בזה את התיקון האמיתי של העולם, בשלמות. ולכן יש את שבועות, ואח"כ מובא המצוות בעבודת השדה שבא"י, שזהו גילוי של עבודת ה' במעשי החולין שבא"י בקדושה. ואח"כ בא ר"ה שבו מודגש שה' הוא המלך (כמו שמשנים בתפילה) ששופט אותנו על מעשינו לתיקון העולם, ששלמות מעלתה היא בעשיה הגשמית שבא"י בקדושה ובטהרה, שבה מודגש שה' הוא המלך על הכול (כולל הגשמי) [ומתקן את הגשמי לה', בשלמות], ולכן דרך א"י מביט לשאר העולם ושופטו כמלך.