"וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימתו" (ויקרא טז,א). '"וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו", "בני אהרן" לא נטלו עצה מאהרן, "נדב ואביהוא" לא נטלו עצה ממשה, "איש מחתתו" איש איש מעצמו עשה, לא נטלו עצה זה מזה. מנין שכשם שעבירת שניהם שוה כך מיתת שניהם שוה? ת"ל "אחרי מות שני בני אהרן". "בקרבתם לפני ה' וימותו" ר' יוסי הגלילי אומר: על הקְריבה מתו ולא מתו על ההקרבה. ר' עקיבא אומר: "בקרבתם לפני ה' וימותו", וכתוב אחד אומר "ויקריבו לפני ה' אש זרה", הכריע "בהקריבם אש זרה לפני ה'" הוי על ההקרבה מתו ולא מתו על הקריבה. ר' אלעזר בן עזריה אומר: כדאי הקרבה לעצמה וכדאי קריבה לעצמה' (ספרא על הפס'). לכאורה לא מובן מה רוצה המדרש לומר כאן בזה שמביא שלא נטלו עצה?- בפשטות בא לומר שזה היה חטאם, שעליו נתחייבו מיתה, כמו שמובא: 'בר קפרא בשם ר' ירמיה בן אלעזר אמר: בשביל ד' דברים מתו בניו של אהרן: על הקריבה ועל הקרבה על אש זרה ועל שלא נטלו עצה זה מזה. על הקריבה: שנכנסו לפני ולפנים. ועל ההקרבה: שהקריבו קרבן שלא נצטוו. על אש זרה: אש מבית כירים הכניסו. ועל שלא נטלו עצה זה מזה, שנאמר (ויקרא י, א): "איש מחתתו" איש מעצמו עשו שלא נטלו עצה זה מזה. א"ר ירמיה בן אלעזר: בד' מקומות מזכיר מיתתן של בני אהרן ובכולן מזכיר סורחנן, כל כך למה? להודיעך שלא היה בידם אלא עון זה בלבד. א"ר אלעזר המודעי: בא וראה כמה מיתתן של בני אהרן יקרה לפני הקב"ה, שכל מקום שמזכיר מיתתן מזכיר סורחנם. כל כך למה? להודיעך, שלא יהא פתחון פה לבאי עולם לומר: מעשים מקולקלים היו בידם בסתר שעל ידי כן מתו' (ויקרא רבה כ,ח). ממילא במדרש מובא שמתו על שלא נטלו עצה, ולכן גם בספרא מובא זאת בתחילה, לומר שגם על זה מתו. וכן בהמשך כעין הויק"ר: 'מנין שכשם שעבירת שניהם שוה כך מיתת שניהם שוה? ת"ל "אחרי מות שני בני אהרן"', שמה שמיתתם שווה בא לומר שחטאם היה בדברים אלו ולא דברים אחרים שבסתר (כמו שאומר הויק"ר), וזה מוכח בכך שמיתת שניהם שווה, ואם היו חוטאים בדברים אחרים בסתר, הרי בפשטות לא היו שווים בחטאם, לכן מה שמתו בשווה מלמד שלא חטאו בדברים אחרים (כך שהויק"ר מפרט מה שבספרא סותם). ובפשטות ודאי שהויק"ר סובר כראב"ע שמתו על הקריבה וההקרבה. אולם אפשר גם שהמחלוקת אינה במה חטאו ונענשו, אלא מה העיקר, שלריה"ג זה הקריבה, לר"ע זה ההקרבה, ולראב"ע כולם שווים. ש'על ה.. מתו ולא מתו על ה...' לא הכוונה שכלל לא נחשב לחטאם שנכלל בדין שנגזר עליהם למות, אלא שלא על זה נגזר עיקר דינם למות. ודבר זה קצת משמע מגרסת הילקו"ש בר"ע: 'הוי אומר: על ההקרבה מתו ולא מתו על הקריבה בעצמה' (רמז תקע"א), משמע שמתו בכללית גם על זה, אבל לא הוא העיקר. אולי אפשר שההקדמה של הספרא בא לומר שאמנם חטאו כמו שמובא בהמשך במחלוקת. אולם מדוע נדונו למוות?- '"ויקריבו לפני השם אש זרה אשר לא צוה אותם". ר' ישמעאל אומר יכול אש זרה ממש? תלמוד לומר "אשר לא צוה אותם" הכניסוהו בלא עצה. רבי עקיבא אומר: לא הכניסוה אלא מן הכירים שנאמר "ויקריבו לפני השם אש זרה". אם כן למה נאמר "אשר לא צוה אותם"? שלא נמלכו במשה רבן. רבי אליעזר אומר: לא נתחייבו אלא על שהורו הלכה בפני משה רבן, וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה' וכו' (ספרא על ויקרא י,א). ממילא יוצא שר"ע שאומר שהביאו מן הכירים, וזה היה ע"פ ההלכה, אם כן מדוע מתו? 'שלא נמלכו במשה רבן'. לכן מקדים הספרא אצלנו ואומר שלא נטלו עצה מאף אחד, ולכן מה שעשו לא נחשב שנעשה ע"פ ההלכה, אלא מרצון התלהבות רגעי: '"ויקחו בני אהרן" אף הם בשמחתם. כיון שראו אש חדשה עמדו להוסיף אהבה על אהבה. "ויקחו" אין 'קיחה' אלא שמחה "נדב ואביהו" מה תלמוד לומר "בני אהרן"? שלא חלקו כבוד לאהרן "נדב ואביהו" לא נטלו עצה ממשה. "איש מחתתו" איש מעצמו יצאו ולא נטלו עצה זה מזה' (ספרא שם). הרי שהספרא חיבר בניהם, שלא נטלו עצה קשור בהתלהבות דתית, שלא נעשה מפסיקת דין לימודי. אבל לו נטלו עצה זה מזה שהיו עושים זאת ע"פ דיון ולימוד כהמשך לימוד ממשה, אז לא היו מתים, לכן זה הוקדם כמפתח להבנה שמתו על ההקרבה. ואולי זהו הטעם שלשתוי יין אסור ליכנס לעבוד, שלכן מתו בני אהרן: '...דתני רבי שמעון: לא מתו בניו של אהרן, אלא על שנכנסו שתויי יין לאהל מועד' (ויק"ר יב,א) 'דתני רבי ישמעאל: לא מתו שני בניו של אהרן, אלא מפני שנכנסו שתויי יין' (שם,ה). שר"י ורשב"י (תלמיד ר"ע) לשיטתם, שמתו על שלא נטלו עצה ולא נמלכו במשה, וזה קשור ליין, כמו שאסור לשתוי להורות הלכה (עירובין סד,א). שהקשר לעבודה במקדש צריכה להיות כעין הוראת הלכה, שהעבודה היא במהותה קשורה לחיבור לתורה, כיון שהמשכן בא כהמשך למעמד מתן תורה (שעברה השכינה בסיני למשכן), ולכן המקום הפנימי ביותר הוא קה"ק, ששם הארון עם הלוחות. ממילא עבודת המקדש בפנימיותה קשורה להבאת וביסוס כח התורה בעולם, ולכן כמו שבהבאת ההלכה (הוראת הלכה) בעולם אסור להיות שתוי, כך גם בעבודה במקדש אסור להיות שתוי. ובני אהרן נכנסו שתויי יין, ומימלא עבודתם פסולה, כהוראת הלכה של טעות, שלא דן בצורה נכונה, ו'שגגת תלמוד עולה זדון' (אבות ד,יג) ולכן מה שהכניסו נחשב לכזדון נגד התורה, ובמקום לחזק את התורה גרם לחורבה, ולכן נענשו במיתה. ואולי זהו שמתו בקשר לעגל: '"וידבר ה' אל משה אחרי" וגו' שארבעתן ראויין למות, והתפלל משה עליהם, ועשתה תפלתו מחצה. אימתי? בשעה שעשו ישראל את העגל. מה כתיב שם? "ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו" (דבר' ט כ). ואין השמדה אלא כליון בנים, שנאמר: "ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת" (עמוס ב ט). כיון שהתפלל משה עליהם, עשה תפלתו מחצה' (תנחומא "אחרי" סימן ח). שהעגל קשור לפגיעה במתן התורה לעולם, וכך גם חטאם של בני אהרן היה פגם בתורה בעולם, כמו שאמרנו, ולכן נידונו למות כהמשך מחטא העגל (ואם משה לא היה מתפלל גם האחרים היו טועים ומתים). ולכן: 'תניא, ר"א אומר: לא מתו בני אהרן עד שהורו הלכה בפני משה רבן, מאי דרוש? (ויקרא א, ז) "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח". אמרו: אף על פי שהאש יורדת מן השמים, מצוה להביא מן ההדיוט' (עירובין סג,א). שהוראת ההלכה היתה בחיבור אש משמים עם הארץ, כעין במתן תורה שה' ירד באש: "והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה' באש" (שמות יט,יח). והאדם התחבר מלמטה, כנגד 'להביא מן ההדיוט', אמנם לא באש אחרת ישרף, אבל התחברו. או שהקרבנות זהו האש של הדיוט מלמטה: "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עלת ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים" (שמות כד,ה). ולכן גם חטאם: 'וכבר היו משה ואהרן מהלכין בדרך, ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן, וכל ישראל אחריהן. אמר לו נדב לאביהוא: אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור?' וכו' (סנהדרין נב,א) שזה כעין שאמרו בסיני שמשה מת ורוצים מנהיג אחר: "קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו" (שמות לב,א). ובמיתתם קדשו את השם (זבחים קטו,ב) כמו קידוש ה' האדיר בסיני.