בס"ד                                                           ערש"ק                                                    כ"ה  בניסן  תשע"ז

                            ליקוטי אור - בפרשה – שמיני

  " וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן

   בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם וְהַקְרֵב לִפְנֵי ה', וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים

   לְחַטָּאת וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם לְעֹלָה, וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים לִזְבֹּחַ לִפְנֵי ה' וּמִנְחָה בְּלוּלָה

   בַשָּׁמֶן כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם   "(ט, א-ד)

הנה, מיום שנצטוו בני ישראל על הקמת המשכן בי"א בתשרי, עבר כמעט חצי שנה עד שהוא הוקם, כמו שכתוב

(שמות מ, יז): "ויהי בַּחֹדֶשׁ הראשון בשנה השנית באחד לַחֹדֶשׁ הוּקַם המשכן", היינו באחד לחודש ניסן. ונראה

כי לעת הזאת חיכו אהרן ובני ישראל, בעבור לראות האם כופר עוון העגל, בכך שהקדוש ברוך הוא ישכין שכינתו

חזרה במעשה ידיהם. וזה שנאמר (ויקרא ט, ב): "קח לך", לך דייקא היינו לאהרן, כמו שדרשו חז"ל (תנחומא ד): לפי

שעל ידי העגל נתפקפקה הכהונה בידך, ובעגל היא מתבססת בידך, וכן נאמר (שם, ג): "ואל בני ישראל" וגו',

שהרי נגררו אחר הערב רב במעשה העגל, כמו שנדרש (שם): אף הם יקריבו עגל, שידעו הכול שנתכפר להם על

מעשה העגל.

ויש לשאול, וכי מה נצטוו בני ישראל להביא קורבנות יותר מאהרן, שהרי לכאורה העגל נעשה על ידי אהרן? אלא

שכידוע כי אהרן היה אנוס אבל בני ישראל לא, שהרי נגררו אחר הערב רב. ולכן, אפשר לומר אולי שלזה צווה את

בני ישראל להביא חמישה קורבנות והם: שעיר עיזים, עגל, כבש, שור ואיל, בעבור שיהיו להם ככפרה, היינו בזה

רצה לרמוז שבמעשיהם כאילו כפרו בכל התורה, כמו שאמרו חז"ל (ספרי דברים, נד): שכל העובד עבודה זרה כאילו

כפר בכל התורה. לפיכך, נצרכו להביא ה' קורבנות כנ"ל כנגד ה' חומשי תורה. וזה בחינת מידה כנגד מידה.

וזה שנאמר: 'ביום השמיני', דהיינו בתום שבעת ימי המילואים שהתחילו מכ"ג באדר והסתיימו בראש חודש ניסן,

שכן רק אז ניתן הסימן מה' יתברך, כמו שנאמר (במדבר ט, טו): 'כִּסָּה הֶעָנָן', היינו בו ביום שרתה השכינה על מעשי

ידיו של אהרן, ועוד נאמר (ויקרא ט, כד): 'ותצא אש מלפני ה'', מכיוון שראו אש חדשה שירדה משמי מרום וכו', פתחו

פיהם ואמרו שירה וכו', ככפי שמובא בתורת כוהנים (פרשתא ג), ע"ש. ויש לציין, שבמשך כל אותם ימי המילואים משה

רבינו ע"ה מקימו (את המשכן) ומפרקו ומקריב קורבנות לה', אבל לא שרתה השכינה על ידו. שכן בידוע, שאיבד את

הזכות לכהונה לטובת אהרן אחיו, על כך שאמר בסנה (שמות לג): "שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח", היינו שסירב לקבל עליו

את שליחות ה' להיות גואלם של ישראל. ועל זה דרשו חז"ל (ויק"ר יא, ו): כל ז' ימי המילואים היה משמש בכהונה

גדולה וכסבור שלו היא, בז' אמר לו (הקב"ה): לא שלך היא אלא של אהרן אחיך היא!. ואף על פי כן, ברגע שמשה

הבין כי אהרן נבחר על ידי ה' יתברך לשמש ככהן גדול, וכן בניו וזרעו אחריו, מיד שמח מאוד בלבו בשבילו, וקרא

לאהרן ולזקני ישראל והודיע להם את הבשורה. ועל כן, נהגו בהם בכבוד המגיע להם.

וראיתי שדרשו חז"ל (יל"ש, רמז תקכ): ויהי ביום השמיני - זה אחד מן הכתובים שצריכין להידרש: אין אנו יודעים אם

שמיני למניין אם שמיני לחֹדש? כשהוא אומר: כי שבעת ימים ימלא את ידכם - הוי שמיני למניין ולא שמיני לחֹדש.

ולעניות דעתי, אפשר להביא עוד ראייה וחיזוק שיש לדרוש שמיני למניין דייקא מספירת העומר, שכן נודע כי ימי

העומר הם בבחינת צמצום ודין אשר ככל שמתקדמים בהם מומתק הדין בשורשו, והמתבונן ביום השמיני למניין

ספירת העומר יראה שצריך לכוון על מידת החסד שבגבורה (שבדין), היינו שהדין מתחיל להיות מומתק בשורשו.

וזה בבחינת שבעת ימי המילואים שהיו בבחינת דין כנ"ל, ואילו ביום השמיני שבא אהרן הכהן, שכידוע רומז על

מידת החסד, ומקריב את הקרבנות לה', ועל ידי זאת הוא ממתיק את הדין בשורש, בבחינת היום השמיני לעומר,

היינו החסד שבגבורה כנ"ל. שכן, בו ביום שהוקם המשכן נטל עשר עטרות ושרתה השכינה, והיה שמחה במרום

כיום שנבראו שמים וארץ במעשה בראשית. וזה שפירש רש"י ז"ל: להודיע שמכפר לו הקדוש ברוך הוא על ידי עגל

זה על מעשה העגל שעשה, בחינת מידה כנגד מידה, כנ"ל. ואם כן, יש לנו לחקור מה הטעם שפתח את הפרשה

בלשון צער, כמאמר חז"ל (מגילה י): כל מקום שנאמר 'ויהי' לשון צער, שהרי אם הדין הומתק בשורשו כאמור, היה

לו לכאורה לפתוח בלשון שמחה, כמובא באריכות במדרש (ויק"ר יא, ז:), ע"ש.

ובבואי לבאר את העניין, בסייעתא דשמיא, יוסף ה' לי אור להתבונן ולחפש את הקשר בין פרשתנו, שלרוב (היינו

בשנה לא מעוברת) יוצאת בשבת שלאחר פסח, בה נוהגים קהילות קודש להתחיל לקרוא פרקי אבות, לבין התקופה

שבין פסח לל"ג בעומר, אשר בה כנודע נוהגים גם קצת מדיני אבלות (שלא לשאת אישה, שלא להסתפר, שלא לשמוע

ניגונים עם כלי זמר וכו') בגין מיתתם של תלמידי רבי עקיבא, כמו שאמרו רז"ל (יבמות סב): שנים עשר אלף זוגים תלמ

ידים היו לו לרבי עקיבא וכו', וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם.

והמעניין הוא מרכיב הזמן, דהיינו שדווקא לאחר פסח חל השבוע של פרשתנו (שמיני), וזה במקביל לתקופת הזמן

אשר בה מתחילים לנהוג קצת מדיני אבלות, היינו בין פסח לעצרת כאמור לעיל. ולא רק זאת, אלא זהו גם הזמן

שמתחילים לספור את ספירת העומר כהכנה וציפייה לקבלת התורה הקדושה בחג השבועות. והנה ידוע, שהכול

מדויק להפליא בתורתנו הקדושה, וכל פרשה ופרשה בתורה רומזת על ציר הזמן שבחיינו ומשם בארה, היינו

ממנה יש ללמוד איך לנהוג בחיינו, כי התורה מלשון הוראה, ועל כן, צריכים אנחנו להבין מה רומז מיקום פרשתנו

דווקא בתקופת הזמן כנ"ל.

ובטרם נסביר נקדים, איתא בתורת כוהנים שאהרן היה בוש וירא לגשת אל המזבח, ולמרות שמשה רבינו ע"ה

לא נבחר לכהונה, אמר לו: למה אתה בוש לכך נבחרת!. אומנם גם לאחר שעשה (אהרן) את רצון ה' בהקרבת כל

הקורבנות, לא ירדה שכינה לישראל! אלא רק לאחר שמשה נכנס אתו לאוהל מועד, שנאמר (ויקרא ט, כ"ג): "וַיָּבֹא

מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן" וגו', ופירש רשי ז"ל שאהרן תלה זאת בכעסו של ה' עליו (על מעשה העגל), ומיד נכנס משה עמו

וביקשו רחמים וירדה שכינה לישראל. מכאן רואים את הכבוד ההדדי שרחשו משה ואהרן זה לזה, שהרי ידעו

שכבוד ה' מעל הכול. אבל עם זאת, באותו היום שירדה שכינה לישראל התחוללה טרגדיה קשה, והיא מות בני

אהרן: נדב ואביהוא, בעת שהקריבו לה' אש זרה אשר לא צווה אותם ה'.

ורבו ההסברים על כך שבני אהרן התחייבו מיתה, כמו שדרשו רז"ל: בגלל שהיו שתויי יין, נכנסו ללא בגדים (היו

מחוסרי מעיל תכלת בשעת העבודה), שלא היו להם נשים וילדים, הורו הלכה בפני רבם (משה). ולעניות דעתי, אפשר

שעיקר סיבת מיתתם הייתה שרצו להקדים את זמנם, בבחינת: כל הדוחק את השעה - שעה דוחקתו (ברכות סד:).

וכן כתב "היערות דבש" (דרוש ב:): זהו חטא נדב ואביהוא, שהרבו לעלות אל ה' יותר מהראוי, ובקרבתם לפני ה'

וימותו, וזהו שאמרו: אכלו בוסר, כי לא המתינו לזמן מדרגתם ואכלו פרי קודם זמנם, עכ"ל. ואפשר שזה הביאם

שלא נהגו בכבוד הראוי לגדולי ישראל, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין נב): וכבר היו משה ואהרן מהלכין בדרך ונדב

ואביהוא מהלכין אחריהן וכל ישראל אחריהן אמר לו נדב לאביהוא: אימתי ימותו שני זקנים הללו, ואני ואתה ננהיג

את הדור. אמר להן הקדוש ברוך הוא: הנראה מי קובר את מי!. וזה שפירש רש"י ז"ל (שם): שבשביל שהיו מבקשים

שררה(כבוד) מתו.

ודע, שלא הייתי כותב זאת לולא שראיתי חיזוק לזה בדברי קודשו של "הבן יהוידע" (רבנו יוסף חיים מבגדד בעל

ה"בן איש חי" זצ"ל זיע"א) על הגמרא (שם, א): יש לומר שעיקר הסיבה הייתה מחמת שזלזלו בכבוד משה ואהרן,

ואילו לא היו מזלזלים, אף לאחר שהתחייבו מיתה משום שהורו הלכה בפני רבם, הייתה זכות משה ואהרן מגינה

עליהם והיו נשארים בחיים. ולכן בדין  הוא שבני אהרן שזלזלו בכבודם של משה ואהרן - גדולי ישראל, ותכנס

להם האש בחוטמם, עכ"ל, ע"ש.

נמצא מכאן, שלמרות שכוונתם של בני אהרן הייתה לשם שמים, כי מרוב דבקותם וצדקותם רצו לגלות את כבוד

מלכותו של ה' יתברך בעולם, כמו שנאמר (שמות כט, מג): "וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי", ודרשו חז"ל (זבחים קט"ו): אל תקרי בִכבודִי

- אלא בִמכוֹבדָי. אבל מפאת שדחקו את השעה, וזלזלו בכבודם של גדולי ישראל, דהיינו משה ואהרן כנ"ל, שהרי

היה להם ליטול עצה מצדיקי הדור הזקנים היינו החכמים, בבחינת: זקן נוטריקון ז'ה קנ'ה חכמה (קידושין, לב:),

לפיכך באו לבסוף לידי קלקול והתחייבו בנפשם, ולכן פגעה בהם מידת הדין ומתו מיתה משונה, כמו שאמרו חז"ל

(סנהדרין נב:): שני חוטין של אש יצאו מבית קודש הקודשים וכו', ונכנסו בחוטמם ושרפום, ואפשר כי הטעם לחוטין

דייקא, כי הקדוש ברוך הוא מדקדק עם צדיקים כחוט השערה (יבמות קכ"א:). וזה שנאמר 'ויהי' היינו לשון צער כנ"ל,

כי השמחה של השראת השכינה הייתה מלווה בצער, כמו שדרשו רז"ל (ויק"ר פי"א, ז): אף היא אינה שמחה שבאותו

היום מתו נדב ואביהוא.

וקשה שלא להתייחס לתגובתו של אהרן על מות בניו: 'וַיִּדֹּם אַהֲרֹן'!, דהיינו שתק וקיבל את הדין בהכנעה, ועל כן

גם קיבל שכר על שתיקתו. ובאמת, צריך להבין איך מגיעים לדרגה כזאת של אהרן. ונראה שההסבר הוא על פי

מה שכתוב (תהילים קל"ג): "הַזָּקָן זְקַן אַהֲרֹן שֶׁיֹּרֵד עַל פִּי מִדּוֹתָיו", היינו הזקן גם רומז על החכמה כידוע, ואהרן לא

זכה לזאת החכמה העליונה, אלא רק בזכות מידותיו הטובות והנאצלות, ובעיקר בזכות יראתו, בבחינת (אבות ג, ט):

יראתו קודמת לחכמתו וגו', שעלה ידה עלה והתעלה והיה 'אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם' (אבות א, יב:), היינו יכל להבין

בחכמתו שאף על פי שיש חילוקי דעות שעלולות להביא למחלוקת, ידע כי השלום עולה על הכל, כי גדול השלום.

ולכן תדע שעל פי מידותיו של האדם מתפשטת בו החכמה. מכאן, שרק על ידי עבודה על המידות זוכים לחכמת

האמת שהיא הנותנת את הכוח להבין דברים קשים מסוג זה שאין שכל רגיל יכול להשיגם.   

ולפי זה, יובן במאמר מוסגר בעזר ה', עוד טעם חשוב מאוד לכך שדייקא ביום הכיפורים אנחנו קוראים בתורה

בתפילת שחרית בפרשת 'אחרי מות' על מותם של בני אהרן. רמז שצריך לשמור ולזכור לבל ייפול ברשתו של

הסטרא אחרא, שלא יסיתו לקבל כבוד שלא מגיע לו חלילה, ואם כבר מגיע לו, חייב לדעת שזה הכבוד צריך

ביטול מוחלט בפני כבוד ה'. כי אחרת יבוא לידי קלקול חס ושלום, ואפשר שע"י זה יפגע בכבוד חברו ויתחייב

בנפשו, חס ושלום. וזה שכתוב במשנה (יומא פח): עברות שבין אדם לחברו אין יום הכפורים מכפר, שהרי ידוע

שרוב העברות שבין בני אדם לחברו בעיקר בגלל הכבוד. נמצא, שאם לא ירצה את חברו בגין עברות אלו, הדין

עדיין שָׁרִיר וקיים, כי אין יום הכיפורים מכפר. לפיכך, יכול שיבוא להתחייב בנפשו חס ושלום, כמאמר חז"ל (אב

ות ד): הקנאה והתאווה והכבוד - מוציאים את האדם מן העולם, דהיינו מאבד עולמו כפשוטו, חלילה וחס, ולכן

יש להתרחק מהכבוד כמו מאש, ה' יצילנו לעולם ועד.

ולעניות דעתי הדלה, אפשר לומר אולי, שלכך התכוון התנא הקדוש רבי עקיבא שאמר: 'ואהבת לרעך כמוך -

זה כלל גדול בתורה' (ספרא קדושים פ"ד:), היינו רצה לומר שבשביל להגיע לאהבת רעים אהובים יש לנהוג בכבוד

זה לזה, כי כשיש כבוד הדדי בין בני אדם, ישכון השלום לבטח ותתרבה האהבה והאחדות, שהרי אין דבר גדול

מזה בעבודת ה', כפי שמובא בתורת כוהנים (פרשתא א, ו): 'תהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת' וכו'. ונראה לי

שהכוונה 'בעצה אחת' רצה לומר שעל מנת למנוע קלקולים ושיבושים צריך ליטול עצה מצדיקי הדור, כנ"ל.

וזאת העצה היעוצה באופן כללי בעבודת ה', ובפרט כאשר מציעים לאדם איזה תפקיד חדש אשר מביא עמו עוד

שררה וכבוד, או שבה לפסוק הלכה חשובה ומכריעה לשומעי לקחו, ראוי שייטול עצה מצדיקי הדור הזקנים כי

אם אינו ראוי, או שמשתמש בכבוד זה לעצמו ולהנאתו, יכול להינזק חלילה כנ"ל. וזה שמובא במדרש (ויק"ר י"א, ח):

אמר רבי עקיבא: נמשלו ישראל לעוף, מה עוף זה אינו יכול לפרוח בלא כנפים, כך ישראל אין יכולין לעשות

דבר בלא זקנים, היינו בשביל שהאיש הישראלי יהיה לו סייעתא דשמיא הוא חייב ליטול עצה מהזקנים, היינו

מהחכמים, ולהאמין ולקיים את עצתם, כי עצתם היא דברי שלום ואמת.

וזה נקרא אמונת חכמים, שהיא אחד היסודות של תורתנו הקדושה. כי על ידי אמונת חכמים כנ"ל, ה' הטוב

יגרום שלא תצא תקלה תחת ידיהם חלילה וחס, אלא ההפך רק ברכה והצלחה כאמור, ועל ידי זה מתגלה

ומתגדל כבוד ה' בעולם. ונראה לי שלא בכדי שדווקא רבי עקיבא דרש זאת, כי זה משלים את דבריו שמצוות

ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, כמו שכתבנו למעלה.  

ועתה, עלי באר כי בא מועד שיומתק לנו להבין בסייעתא דשמיא, את מיקום פרשתנו דווקא בתקופת זמן זה,

כלומר מיד לאחר פסח. כי מותם של תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה כנ"ל והתחייבו מיתה משונה

כנודע, הם בבחינת מותם של נדב ואביהוא בני אהרן שהתחייבו מיתה משונה כנ"ל, בעבור שלא נהגו כבוד

במשה ואהרן, כמוסבר לעיל. ולכן, לא בכדי שתלמידי רבי עקיבא מתו דווקא בזמן שבין פסח לעצרת, היינו

בזמן שבו גם אנחנו סופרים את ימי העומר, כי כל תכלית הספירה היא ההכנה שלנו ליום הקדוש, חג השבוע

ות שהוא יום מתן תורתנו הקדושה.

ולכן, אפשר שאנחנו נוהגים להתחיל לקרוא פרקי אבות דייקא בשבת זו, בשביל שנתעורר לעבוד על מידותינו

בדרכי אבותינו הקדושים, בחינת משה ואהרן, שנהגו כבוד זה בזה, וכל אחד מחל על כבודו מרוב ענוותנותו,

וזאת על מנת להגדיל כבוד שמים בעולם באמת. ודע, שכפי שנרבה בהכנה ליום הקדוש הזה כך נזכה להיות

כלים ראויים לקבל את התורה, היינו ככל שנעבוד ונתקן את מידותינו בימי הספירה, על ידי זה בעזר ה' נזכה

לשפע של הארת החכמה, בבחינת זקן אהרן היורד על פי מידותיו כנ"ל. ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

                     פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

צָרִיךְ כָּל אָדָם לְמַעֵט בִּכְבוֹד עַצְמוֹ וּלְהַרְבּוֹת בִּכְבוֹד הַמָּקוֹם, וְלֹא יִהְיֶה רוֹדֵף אַחַר הַכָּבוֹד רַק יִבְרַח מִן הַכָּבוֹד,

וַאֲזַי הוּא זוֹכֶה לְכָבוֹד אֱלֹקִי, וְאָז אֵין בְּנֵי אָדָם חוֹקְרִים עַל כְּבוֹדוֹ אִם הוּא רָאוּי אִם לָאו. אֲבָל מִי שֶׁרוֹדֵף אַחַר הַכָּבוֹד

אֵינוֹ זוֹכֶה לְכָבוֹד אֱלֹקִי, וְעַל־כֵּן אֲפִלּוּ כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ כָּבוֹד, הַכֹּל חוֹקְרִים וְדוֹרְשִׁים אַחֲרָיו וְשׁוֹאֲלִים מִי הוּא זֶה וְאֵיזֶה הוּא

שֶׁחוֹלְקִים לוֹ כָּבוֹד הַזֶּה, וְחוֹלְקִים עָלָיו שֶׁאוֹמְרִים, שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַכָּבוֹד הַזֶּה (סימן כבוד, אות א).

כְּשֶׁבָּא אֵיזֶהוּ כָּבוֹד חָדָשׁ לְהָאָדָם צָרִיךְ לְהִתְיָרֵא מְאֹד, כִּי לִפְעָמִים בָּא לוֹ הַכָּבוֹד בִּשְׁבִיל הִסְתַּלְּקוּת נַפְשׁוֹ חַס וְשָׁלוֹם.

עַל־כֵּן צָרִיךְ לִזָּהֵר לְקַבֵּל הַכָּבוֹד בִּקְדֻשָּׁה גְּדוֹלָה בִּשְׁבִיל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְבַד, וְלִבְלִי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ עִם הַכָּבוֹד לְצָרְכּוֹ

וְלַהֲנָאַת עַצְמוֹ כְּלָל, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיק לוֹ הַכָּבוֹד חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁלֹּא יִקַּח אֶת נַפְשׁוֹ. כִּי הַנֶּפֶשׁ יְקָרָה מְאֹד וּצְרִיכִין לִזָּהֵר

בָּהּ לְשָׁמְרָהּ מְאֹד. וּצְרִיכִין לְהִתְפַּלֵּל הַרְבֵּה לַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁלֹּא יַזִּיק לוֹ הַכָּבוֹד שֶׁלֹּא תִּסְתַּלֵּק נַפְשׁוֹ עַל־יְדֵי זֶה חַס

וְשָׁלוֹם. כִּי הַכָּבוֹד הוּא שֹׁרֶשׁ כָּל הַנְּפָשׁוֹת, וּכְשֶׁהַנֶּפֶשׁ מִסְתַּלֶּקֶת הִיא מִסְתַּלֶּקֶת לְתוֹךְ הַכָּבוֹד שֶׁהוּא שָׁרְשָׁהּ (שם, אות

יג).

                                                          "נר ה' נשמת אדם "

  מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמאר בן תמו ז"ל, נלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה

                ולע"נ מרת-סבתי רחל ילוז בת עישה ע"ה, נלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה

                       ולע"נ מור-דודי אהרן(ילוז)שקד בן רחל ז"ל, נלב"ע בב' בכסלו התשנ"א, תנצב"ה

                              ולע"נ יעקב(ינקי) לוי בן גיטה ז"ל, נלב"ע בכ"ד בשבט התשע"ד, תנצב"ה

                        ולע"נ הני רביב בת קלרה ע"ה, נלב"ע בי"א באדר ב' התשע"ו, תנצב"ה

            ולע"נ מר יוסף בעדאש בן נוארה ותשובה ז"ל, נלב"ע בי"ח במרחשוון התשע"ו, תנצב"ה