ובהקדים, שבגמ' נאמר (סנהדרין מד, רע"א) "ישראל . . אע"פ שחטא ישראל הוא". וצריך ביאור, שהרי "ישראל" מורה על שם המעלה דבני ישראל, וכמובא בספרים כמה רמזים במעלת שם "ישראל", ולדוגמא: ישראל נוטריקון "לי ראש" (שער הפסוקים להאריז"ל וישלח לב, כט) וישראל הוא על שם "כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל" (בראשית, לב, כט) - שדברים אלו מראים על המעלות דישראל, ואם כן מהו הדיוק "אע"פ שחטא ישראל הוא", הרי הי' צריך לומור "אע"פ שחטא יהודי הוא" וכיו"ב?

ויש לומר שהכוונה כאן היא לרמז אחר בשם "ישראל", והוא מה שכתוב בספרים (מגלה עמוקות אופן קפו) שישראל ראשי תיבות "יש ששים רבוא אותיות לתורה". ומשמעות עומק הענין, שכמו שבספר תורה הנה כל אות ואות נוגע לכשרותו של כל הספר תורה, ובאם נחסר אפילו אות אחת נפסל הספר כולו. כמו כן בעם ישראל, גוף אחד וקומה אחת הם, ואילו הי' אפשרי מצב כזה שיהודי ייחשב כ"חסר" ח"ו - הי' זה "פסול" בכל עם ישראל. וזה הפירוש ב"אע"פ שחטא ישראל הוא", שהכוונה בזה שאף מי שחטא, לא רק שלא יצא מכלל עם ישראל, הנה "יש ששים רבוא אותיות לתורה" - עדיין הוא חלק בלתי נפרד גם מספר התורה, והכשרות והשלמות של כל עם ישראל תלוי בו.

(ע"פ לקוטי שיחות ח"א עמ' 247 ואילך)