בכתבי האריז"ל (ראה רמ"ז בס' תיקון שובבים. הובא ונת' בס' לב דוד (להחיד"א) פכ"ט) על הפסוק (אסתר ט, כח) "והימים האלה נזכרים ונעשים" מבואר שבכל מועד בימי השנה, כש"נזכרים" במה שקרה בעת התרחשות המאורע — אזי "נעשים" ונפעלים עילויים רוחניים אלו גם עכשיו. ונמצא, שכמו שבליל פסח "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם", שהקב"ה בכבודו ובעצמו נתגלה לבני ישראל, כמו כן בכל שנה בליל פסח מאיר לכל אחד מישראל גילוי זה.

ועל זה עונים להשואל: "עבדים היינו לפרעה במצרים", שכבר הי' לעולמים. שכמו שבמצרים אף שבנ"י היו שקועים במ"ט שערי טומאה (זהר חדש ר"פ תרומה), ומצד מצבם לא היו שייכים לשום דרגא של גילוי, ואעפ"כ "נגלה עליהם ממ"ה הקב"ה וגאלם", כמו כן בלילה זה, אף מי שאינו ראוי לגילוי זוכה לכל הגילויים הנעלים.

כי, הקשר של פנימיות נשמת איש ישראל היא למדריגה נעלית ופנימית ביותר באלקות, אשר קשר זה אינו נפגם אף בשעה שחוטא רח"ל, ו"ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא" (סנהדרין מד, א), היינו שמצד הדרגא הפנימית ביותר באלקות לא נעשה ניתוק גם בשעת החטא.

ולכן, בפסח, כשנתגלה הקב"ה בעצמו "לא ע"י מלאך ולא ע"י שרף" (כמבואר בהמשך ההגדה), היינו פנימיות אלקות שלמעלה מכל הבחינות והמדריגות, הרי מצד בחינה זו, באיזה מעמד ומצב שנמצא היהודי הרי הוא קשור בעצם להקב"ה. ואף ששקוע הוא ח"ו במ"ט שערי טומאה ל"ע — זוכה שיתגלה אליו הקב"ה בכבודו ובעצמו כדי להוציאו משם.

(ע"פ תורת מנחם ח"ג עמ' 19 ואילך)