"אבהתנא" הוא ההתקשרות להקב"ה שנעשית על ידי ההתבוננות השכלית בגדלות ה', מדריגת המוחין, שנקראים בשם "אבות" – "אבהתנא", מפני שמידות הלב "נולדות" מהם, שהרי ההתבוננות השכלית בגדלות ה' מולידה רגש אהבת ה' ויראתו (ראה רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ב ה"ב).

ומעתה מתפרש הלשון "לחמא עניא די אכלו אבהתנא" בדרך רמז בהיפוך - שבזמן שנתון אדם ב"גלות מצרים" ומשועבד לטומאתה, וכאבותינו שהיו משוקעים בטומאה חמורה של מצרים, אזי ישנה עניות בבחינת ה"דעת" שבמוח, ש"אין עני אלא בדעה" (נדרים מא, א), ועניות זו היא ש"אוכלת" ומכלה את "אבהתנא" - שהמוחין אינם פועלים כראוי, ונמצאים ב"מצרים", היינו שעבודת ה' היא מוגבלת במיצרים.

והנה, כשיהודי נמצא במצב כזה של "עניות" רוחנית, הוא שואל את עצמו, כיצד אפשר לשבת בשמחה ליד שולחן הסדר ולחוש שייכות לגאולה? ולכן קבעו פסקא זו מיד בתחילת הסדר, שפסקא זו יש בה דברי עידוד — שידע שכבר היה לעולמים, שגם אבותינו במצרים היו בגלות קשה, הן בגשמיות והן ברוחניות — שהרי היו שקועים במ"ט שערי טומאה (זהר חדש ר"פ יתרו), ומצבם היה נחות עד כדי כך, שע"פ גדרי הטבע לא היה להם סיכוי לצאת מהגלות (ראה מכילתא יתרו יח, יא), ואעפ"כ הוציאם הקב"ה ממצרים כהרף עין (ראה מכילתא שם). ואף עתה אין מקום ליאוש — שאנו מאמינים שנצא מיד ממצב זה, ונעבור מיד לגאולה, כך ש"לשנה הבאה בארעא דישראל . . בני חורין".

(ע"פ 'הגדה של פסח עם לקוטי טעמים מנהגים וביאורים' ח"א עמ' קיא)