"וַיַּעֲשׂוּ אֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (שמות לט, א)

לעיתים, כאשר אדם עוסק ברמות גבוהות של קדושה יש בו איזה דחף פנימי להוסיף לדברים נופך משלו, עוד הידור, עוד קישוט, עוד ברכה. זהו דחף לגיטימי,　 אך השאלה המרכזית שצריכה לעמוד למול עיניו היא: מהו הרצון האלקי? מה אומרת ההלכה?

הנצי"ב בפירושו לפרשה מדגיש שלעבודת ה' יש כללים מוגדרים, היא איננה יכולה להיות מושפעת מתחושותיו הפנימיות של האדם או מרצונו להוסיף או לגרוע. עבודת ה' העליונה, היא רק זו שבאה ונובעת מתוך משמעת לחוקי ה', ולא בהתאם לנטיות והצרכים האישיים של האדם. האדם נבחן ביכולתו לעשות את הדברים כמשפטם, לא לגרוע ולא להוסיף.

אבל נשאלת השאלה - מדוע זה כך? האם אין בקביעת המסגרות הברורות הללו משום הגבלה לחופש הפולחן של האדם? האם אין זה מגביל את הרצון של האדם לביטוי עצמי ולקשר אישי עם הבורא בדרכו שלו, על פי צרכיו האישיים?

האדם חש לעיתים שבשכלו המצומצם ובתבונתו האנושית בלבד הוא יוכל להעלות מרפא לנגעיו הרוחניים. אך יש לדעת כי האדם על כל מעלותיו לא יוכל להגיע לתיקונו השלם - כי אם על ידי סולם ערכים שמחוצה לו. הפסוק "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" בא ללמדנו שאת הקב"ה יש לעבוד על פי סולם הערכים שקבעה התורה, הנכנסת בחוקיה ומשפטיה לפרטי פרטים בחיי האדם האישיים והציבוריים.

ועל כך באה התורה להתריע, וחוזרת ומדגישה תשע עשרה פעמים　 כי בני ישראל עשו בדיוק "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" - זו היא גדולתם ומעלתם של דור מקימי המשכן. ללא חשבונות אישיים, ללא שיתוף ה"אני העצמי" בתוך הציווי האלקי אלא דווקא מתוך ידיעה והדגשה, כי המעלה הגבוהה ביותר של עבודת ה' היא מתוך ביטול ה"אני" ורצונו של האדם.

ניתן לראות בעולם את הדקדוק הרב שקבע הקב"ה בבריאה. גאונות נפלאה אנו מוצאים בחוקי הפיסיקה, הכימיה והביולוגיה. מגרמי השמיים הכי גדולים עד החלקיקים הכי קטנים באטום, מתנהלת הבריאה בחכמה אלוקית עצומה, וכמו שלא ניתן לשאר עולם שלא פועל על פי החוקים הללו, כך גם יש חוקים רוחניים שפועלים בעולם על פי רצון ה'.

הרב יצחק הלוי ואברכי הישיבה, מתוך האתר: "ישיבת ההסדר קרני שומרון" - www.karnash.co.il