על עניין הכרובים ראה בפרוט ב'הגלות והגאולה' ("ויקהל", 'מעשה הכרובים') למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א. אולי אפשר לומר עוד, שהכרובים הם פני ילד ("כרבים" - דמות פרצוף תינוק להם' רש"י. שמות כה,יח), לרמז על הטבע הישראלי, כמו ילד קטן שאע"פ שבמעשיו עדיין לא מחוייב במצוות, בכ"ז במהותו הוא יהודי. לכן הכרובים מסמנים את הקשר שבין ישראל לקב"ה, שתמיד יש חיבור אחדותי ביננו, שאנו יש בנו חלק אלוק ואנו דבוקים בקב"ה בטבענו בכל מצב, ולכן “מקשה תעשה אתם” (שמות כה,יח) '"מקשה תעשה" - שלא תעשם בפני עצמם ותחברם בראשי הכפרת לאחר עשייתם כמעשה צורפים שקורין שולדירי"ן. אלא הטיל זהב הרבה בתחלת עשיית הכפרת, והכה בפטיש ובקורנס באמצע, וראשין בולטין למעלה, וצייר הכרובים בבליטת קצותיו' (רש"י). בין כשבמעשינו אנו מתנהגים כראוי שאז "ופניהם איש אל אחיו" (כה,כ) ובין כשלא מתנהגים כראוי שאז "ופניהם לבית" (דה"י ב,ג,יג) [כמו שמבררת הגמ' את הסתירה בפס' האלו, במה מדבר כל אחד], בכל מצב תמיד יש אחדות של בנ"י והקב"ה מהצד המהותי, תמיד זהו מקשה אחת. לכן גם כרוב אחד צורת איש וכרוב אחד צורת אשה, שמרמז על אהבת ה' אותנו: 'רב יהודה רמי: כתיב (מלכים א ח, ח) "ויראו ראשי הבדים" וכתיב (מלכים א ח, ח) "ולא יראו החוצה" הא כיצד? נראין ואין נראין. תניא נמי הכי: "ויראו ראשי הבדים" יכול לא יהו זזין ממקומן? ת"ל "ויאריכו הבדים". יכול יהו מקרעין בפרוכת ויוצאין? ת"ל "ולא יראו החוצה", הא כיצד? דוחקין ובולטין ויוצאין בפרוכת ונראין כשני דדי אשה, שנאמר (שיר השירים א, יג) "צרור המור דודי לי בין שדי ילין". אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה. מתיב רב חסדא: (במדבר ד, כ) "ולא יבואו לראות כבלע את הקדש" ואמר רב יהודה אמר רב: בשעת הכנסת כלים לנרתק שלהם? אמר רב נחמן: משל לכלה, כל זמן שהיא בבית אביה צנועה מבעלה, כיון שבאתה לבית חמיה אינה צנועה מבעלה' (יומא נד,א). שלא במקרה מדמים לאשה, שבולטים הבדים כדדי אשה, ומחוברים הכרובים כאיש ואשה שמראה את חבתנו לה', ודימוי לכלה. שכל זה בא לרמז על מהותנו, על כנסת ישראל שהיא כביכול אשה כלפי ה': 'א"ר חנינא בר פפא: כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל. שנאמר (משלי כח, כד) "גוזל אביו ואמו" ואומר "אין פשע חבר הוא לאיש משחית". ואין אביו אלא הקב"ה שנאמר (דברים לב, ו) "הלא הוא אביך קנך" ואין אמו אלא כנסת ישראל שנאמר (משלי א, ח) "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך". מאי חבר הוא לאיש משחית? א"ר חנינא בר פפא: חבר הוא לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים' (ברכות לה,ב) שה' הוא אבא וכנסת ישראל היא אמא, כך שכעין דימוי לזוג כביכול (שבנו חלק אלוק, ולכן כעין אשה בקשר לה'). לכן יש דימויים לאשה וכלה. שזהו איש ואשה מעורים שמרמז על חיבור ה' וכנסת ישראל, והדברים משתנים (בין המקדש והמשכן) כעין כלה, כביכול כמו שאנו כלתו של ה'. והבדים הם בולטים כדדי אשה, כרמז שזה קשור אלינו, שבבדים אנו סוחבים את הארון, ובזה ניראה כדדי אשה לומר שאנו, כנסת ישראל היא כאשה לה'. ואולי לכן מסיים בעניין הברכות דימוי לירבעם. שהברכה מחברת את העולם לה', שבשיאו (של חיבור העולם לה') זהו המקדש, וירבעם עשה את העגלים כדי שלא יעלו לירושלים למקדש (מלכים א, יב, כז-כח), ולכן מרמז על הנעשה במקדש שמראים לציבור העולים את הכרובים מעורים, ולכן קשור לחטא ירבעם, ולכן גם מתבטא בלשון 'לאביהם', רמז לעניין אבא ואמא. ולכן אולי גם ירבעם עשה שני עגלי זהב, כנגד שני כרובי זהב. והכריז עליהם כאלוהות, כדי שלא יעלו לירושלים ויראו את ה' שאוהבנו וימשכו אחריו. וניראה שיש לכרובים כנפיים, כרמז לקשר לה': "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואבא אתכם אלי" (שמות יט,ד) (להיפך מעגלי ירבעם שאמר "רב לכם מעלות ירושלם הנה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים") כך שהכנפיים מרמזים על קשרנו לה' ודאגתו לנו, ושמביא אותנו אליו, שזה חלק מעניין אהבתו אותנו, וקשרנו לה'. אולי לכן גם יש הקפדה על שיהיה מזהב בדווקא, כיון שבזה עומד נגד העגל שהיה עשוי זהב, שעל העגל אמרו "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (שמות לב,ד) אז מולו באים הכרובים שאומרים שה' הוא זה שהוציאנו ממצרים ("על כנפי נשרים”) ולכן מזהב כעומד מול עגל הזהב (וירבעם עשה כעין דימוי לעגל, בצורה ובטענה שהעלה אותנו). ואנו מתקנים את העולם, בשל סגולתנו ומעשינו, לכן זה נקרא כרובים שמזכיר את "ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרבים ואת להט החרב המתהפכת לשמר את דרך עץ החיים" (בראשית ג,כד) שאנו ע"י לימודנו את תורת החיים ושמירת מצוותיה, שרמוז בלוחות שבארון, שתחת הכרובים, מתקנים את העולם להיות קדוש כמעלת גן עדן.