באדיבות אגודת ערכים-האגודה התודעה היהודית

  אחדות ומסירות נפש

מול כל מידה טובה ומול כל תכונה יקרה המצויה בצד הטוב של האדם, מנסה היצר הרע להעמיד תכונות מקבילות במטרה להשיג את מבוקשו. הננו מוצאים זאת כבר בשלבים שקדמו לקריעת ים סוף. על אותה שעה נאמר: " והנה מצרים נוסע אחריהם " (שמות יד, ו). הפסוק נאמר בלשון יחיד, והדבר מורה שהיה זה מרדף שהביע את האחדות של המצרים: " בלב אחד כאיש אחד ", כפי שביארו המפרשים את לשון היחיד שבפסוק.

סגולת האחדות העמוקה והמהותית הינה תכונה ייחודית של עם ישראל. על כלל ישראל נאמרה ההגדרה בסדר הפוך: " כאיש אחד בלב אחד ". הם נחשבים כ"איש אחד", ובזכות מעלה זו נדרש מהם שיהיו כולם באחדות לבבות מושלמת: " בלב אחד ". ואכן כך אירע בעת התקרבותם למעמד הר סיני. לעומת זאת, המצרים לא היו מסוגלים להגיע לאיחוד אמיתי. רק האינטרס המשותף מסוגל לגרום להם את חיזוק והידוק השורות. כאן אירעה תופעה מעניינת: ה"לב האחד" של המצרים, כלומר, האינטרס המשותף, הוא זה שגרם להם לרדוף אחרי ישראל "כאיש אחד". זה היה תהליך הפוך מזה שאירע אצל ישראל.

זו היתה הפגנה אדירה של אחדות, מפגן כח שכוון כולו לרעת ישראל. ללמדך, שאין סגולה המצויה בצד הטוב, שאין הצד הנגדי מנסה לאמצה לעצמו. כאמור, ניתן ללמוד מכאן שהיצר הרע משתדל להשתמש בכל האמצעים האפשריים. הוא מנסה לגייס לשורותיו גם כוחות המקבילים לכוחות הקדושה של ישראל.

מאליו מובן, שעלינו לנהוג כך גם במאבקנו למען ניצחון הצד הטוב, בבחינת " מאויבי תחכמני " (תהלים קי"ט, צ"ח). כלומר, עלינו להחכים על ידי בחינת דרכם של אויבינו. בראותנו את היצר הרע אוחז בכל האמצעים כדי לנצח את הטוב ולהכניעו, עלינו ללמוד מוסר-השכל ולפעול בדרך דומה במאמצינו להשלטת האמת.

ברדיפה אחרי בני ישראל בים סוף התגלו אצל המצרים תכונות של מסירות נפש לשם השגת מטרותיהם. אמנם עיניהם היו נשואות לבצע הכסף ולהחזרת העבדים שהשתחררו מתחת ידם, אולם כדי להגיע ליעדם הם היו מוכנים להילחם במסירות. גם פרעה שינה באותו מאורע את נוהגו הקבוע. הוא ויתר על כל גינוני המלכות ואסר בעצמו את מרכבתו. הוא משך אחריו את עמו בדברים שהיו עשויים לרגש ולאחד אותם למען הצלחת המטרה של הרדיפה.

פרעה הבטיח לעמו שלא יתנהג עמם כשאר מלכים. דרך שאר מלכים, עבדיו קודמים לו במלחמה, ואני אקדים לפניכם, שנאמר: " ופרעה הקריב " - הקריב את עצמו ומיהר לפני חיילותיו. דרך שאר מלכים - ליטול ביזה בראש, אני אשווה את חלקי עמכם שנאמר: " אחלק שלל ".

מובאים כאן ביטויים של מסירות הן מצד פרעה והן מצד עמו. ביטויים אלו מזכירים את חובתם של ישראל להתמסר לעשיית רצון בוראם בכל לבם, בכל נפשם ובכל מאודם. ואכן, רק כאשר הראה נחשון בן עמינדב דוגמת מופת של מסירות נפש בעת שקפץ לים, גברה ידם של ישראל.

  "פוליטיקה" על שפת ים סוף

ימים ספורים לאחר שיצאו בני ישראל ממצרים, כאשר התברר לפרעה שאין בדעתם לשוב, התחיל הצבא המצרי לרדוף אחריהם. באותה שעה, בהבחינם ברודפים, עמדו בני ישראל מול מציאות חדשה וקשה מאד. הם חנו על שפת ים סוף, כשהם מוקפים מכל עבר במדבר, בים, באויבים ובסכנות נוספות. מובא במדרש, שבשעה קשה זו התפלגו היהודים לארבע קבוצות. נכנה אותן: הלוחמים, הדיפלומטים, המשלימים והמיואשים .

הלוחמים אמרו: אמנם המצרים חזקים מאיתנו, אך עלינו להלחם בהם עד טיפת הדם האחרונה ולמות מות גיבורים. או חירות - או מוות!

הדיפלומטים הצהירו: עלינו להרים קול זעקה במטרה לעורר את דעת הקהל העולמית. עלינו לפנות אל מצפון האומות ולהפעיל את כל הצינורות הדיפלומטיים כדי להניא את המצרים מלבצע את זממם.

המשלימים ביקשו: כיוון שהם חזקים מאיתנו, עלינו להכנע להם, לשוב למצרים ולהשתעבד שוב תחת ידם.

המתייאשים החליטו שאין תקווה ואין מוצא, ולכן מוטב להעדיף את המוות על פני נפילה בידי האויב האכזרי שיפעיל עליהם עינויים קשים ממוות. המסקנה היתה: ניפול לים .

כולם התאספו סביב משה, מנהיג העם. כל קבוצה ניסתה לשכנע את משה בצדקת דרכה. משה ענה להם: " התייצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום (אל תפלו ליאוש), כי כאשר ראיתם את מצרים היום, לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם (לכן, אין דרך חזרה למצרים). ה' ילחם לכם (אין צורך בנשק ובלוחמה אישית), ואתם תחרישון " (אין צורך במחאות דיפלומטיות) (שמות י"ד, י"ג).

מסר זה של משה רבנו הינו מסר לדורות. עם ישראל עבר ועובר שעות רבות, קשות מנשוא. לנוכח הצרות, המוח האנושי ממציא פתרונות מגוונים, בדרך כלל בהתאם לתכונותיהם של הממציאים. אולם באותן שעות חשוב מאד לצרף את רכיב האמונה, את היכולת לחסות בצל כנפי השכינה ולצפות לישועה ממרומים, ממקור החסד והרחמים השמימיים.

  נס ובחירה חופשית

בורא העולם ברא את האדם למען מטרה ברורה - שבזכות האמונה שהאדם מאמין באלוקים, הוא יזכה לחיים נצחיים, חיי העולם הבא. מכיוון שלא מקובל לשלם שכר על דבר שבא ללא מאמץ, לכן על כל אדם לעבור מבחן בתחום האמונה ולהוכיח את עצמו. למען מטרה זו העניק הבורא לאדם את יכולת הבחירה החופשית. האדם אינו "מוכרח" להאמין, הוא גם אינו "מוכרח" לקיים את מצוות הבורא. כל אדם מאמין ומקיים מצוות משום שהוא בוחר בדרך זו מרצונו החופשי, לעתים תוך וויתור על מילוי משאלותיו האישיות והתגברות על דחפים המושכים אותו לחיות חיים ללא עול וללא אמונה.

לוּ ניתנה אפשרות להיגיון הבריא לשלוט על האדם שלטון ללא מצרים, לא היה כלל מקום למאבק זה. האמונה באלוקים היתה מנצחת את הדחפים המתנגדים לה ללא קרב. לנוכח האמת שבאמונה, לנוכח ההיגיון שבדרך חיים זו ולנוכח השכר הרב הצפון לעובדי ה', היתה הנהנתנות מובסת כליל באורח מיידי. רק תכונת ה"הדחקה" היא המאפשרת את ההתלבטות בין הליכה אחר היצרים לבין עמידה על עקרונות האמונה.

תפקידו של הנס להמחיש את מציאותו של הבורא, ועל ידי כך להציב בסיס מוחשי לאמונה. אך עם זאת, אסור שהנס ייצור "כפיה" להאמין. שכן, ברגע שיווצר הכרח להאמין, והאדם לא יוכל לכפור בקיום הבורא, יופר האיזון של הבחירה החופשית. לכן, בשעת התרחשות הנס יימצא תמיד "פתח הצלה" כלשהו, שבאמצעותו ניתן יהיה "להסביר" את התופעה הנסית על ידי הסבר טבעי. ההסבר עלול להיות רחוק ומגוחך ככל שיהיה, אולם הוא ייקרא הסבר למי שרוצה לטעות. מי שמעוניין בחיזוק האמונה שבלבו, יפעיל את שכלו הישר ויראה בתופעה הנסית את יד ההשגחה העליונה. לעומתו, מי שירצה להתעקש ולהתכחש לקיומה של תופעה על טבעית, ימצא לעצמו מפלט בהסבר הטבעי ויתעלם מן ההיגיון המבחין בתופעה חריגה זו. אותו אדם ימשיך בדרכו כאילו לא אירע דבר.

הנס הבולט ביותר שאירע בתקופת יציאת מצרים הוא קריעת ים סוף. כשנכנסו בני ישראל לתוך הים, נעמדו המים כחומה מימינם ומשמאלם, ונוצר ביניהם מעבר רחב בעל שנים עשר נתיבים באמצע הים. במעבר זה צעדו שנים עשר שבטי ישראל.

כיצד אירע הדבר? נס גלוי! משה נטה את ידו על הים, והים נקרע ונבקע לגזרים. והנה, המקרא מציין פרט מעניין: " ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה " (שמות י"ד, כ"א) . רוח עזה נשבה במשך כל אותו לילה. לשם מה היתה נחוצה רוח זו? האם יעלה מישהו על דעתו שבכוחה של רוח חזקה להעמיד את מי הים כחומה בצורה? האם נשמע אי פעם כי סופת טייפון יצרה "כביש" יציב באמצע הים, כביש בן שנים עשר נתיבים?

הרוח שנשבה באותו לילה לא תרמה מאומה לקריעת ים סוף, אולם היא אפשרה לכופרים המושבעים להמשיך בדרכם ולשלול את קיום הבורא. תופעה זו חוזרת על עצמה אין ספור פעמים והשלכותיה באות לידי ביטוי עז דווקא בימינו.

המדע של ימינו מגלה יותר ויותר את היקפו של הנס הגדול ששמו "טבע". עם התקדמות המחקר המדעי מתגלים מנגנונים מתוחכמים ביותר האחראים על יצירתו ועל תפקודו של האדם ושל היקום כולו. מנגנונים אלו מוכיחים בעליל שהבריאה היא פרי תכנונו של בורא חכם שחכמתו אינה ניתנת להשגת אנוש. למרות זאת, המדע עדיין לא למד להכיר באופן חד משמעי בקיום הבורא. תורת האבולוציה של דארווין היא אחד מ"פתחי ההצלה" של המגננה בתחום זה. היא מאפשרת למדענים להתעלם מגילויי המדע. מדובר באנשים שכישוריהם האינטלקטואליים אינם מוטלים בספק. למרות זאת, אם אנו נוכחים לראות שהם חרגו בשטח זה מכללי ההיגיון הבריא, ותולים את יהבם בהשערה כלשהי, עלינו לדעת שכל זה מתרחש תודות לבחירה החופשית שהעניק הבורא לכל אדם. בחירה זו היא המאפשרת להם להתלות בהסברים שחלקם תמוהים ואינם עומדים במבחן המדעי, ובלבד שלא יכירו באמת האמונה.

  החיים במדבר

מיד לאחר השחרור הגדול מעוּלם המעיק של המצרים, לאחר שראו בני ישראל את המצרים על שפת הים מחוסרי רוח חיים, החלו החיים האמיתיים: "וילכו שלושת ימים במדבר ולא מצאו מים" (שמות ט"ו, כ"ה).

הפתרון: "ויורהו ה' עץ וישלך אל המים, וימתקו המים..."

ושוב, "וילונו כל עדת בני ישראל... כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב..."

והתשובה: "ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים..."

לאחר מכן: "ויחנו ברפידים ואין מים לעם לשתות..."

והתגובה: "הנני עומד לפניך שם... והכית בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם".

השאלה המתבקשת: מדוע צריכה ההתחלה להיות כה קשה? וכי נעלמו צורכי העם מעיני הבורא? כלום לא יכול היה לבשר להם מיד עם צאתם אל המדבר כי הלחם ירד מן השמים והמים יצאו מן הסלע? מדוע צריכים היו בני ישראל לעבור את התהליכים הקשים הללו?

לידתו של העם היהודי במדבר מצריכה חינוך מחדש. לא כל מה שהורגלו לו עד היום כעבדים במצרים לקבל את מחסורם מאדוניהם המצרים, הוא מובן מאליו.

כדי להיות לעמו של ה' ולקבל ממנו את השפע שהם נזקקים לו בכל תחום, רוחני וגשמי, עליהם להכיר שהם זקוקים לו, שהם תלויים בחסדיו. עליהם להפנים שבלעדי רצון הבורא להעניק להם את השפע הקיומי, אין להם אפשרות קיום.

כאשר יכירו בכך שהקב"ה הוא מקור כל השפע, גם בדברים שהיו מובנים מאליהם, כמים ולחם, יהיה ביכולתם להתקדם לקראת השלבים העמוקים יותר שיתהוו בקשר שבין העם לאלוקיו. לאחר שנוצר קשר של נותן ומקבל, קשר שבו המקבל מכיר בכך שהוא תלוי וניזון מגבוה, קיימת אפשרות להשפיע את השפע הרוחני ולתת את התורה - תורת חיים.

נעמי עצמה, השבה לבדה ממשפחתה, מתקבלת ברחמים גדולים ובהשתתפות כנה בצערה: "הזאת נעמי"? ומה רבה היתה הקירבה שקירבוה! הכל מנחמים אותה ומחזקים את רוחה. אין נעמי משמשת להם מזכרת עוון. אין זוכרים לה את מעשה העזיבה של בעלה. אין שמץ של שמחה לאיד. המיית לבבות למצבה, מאמץ להפיג את יגונה ולהרים רוחה. אהבת חסד כלפיה.

אכן: "ואהבת לרעך כמוך", כעובדה חיה ומאירה.

נעמי ורות, ענייה וגיורת. הן חסרות כל בסיס מחיה. אך אין הן צריכות להזדקק לצדקה. מצוות "לקט" בישראל, ובא כל עני אל השדות ומלקט אחרי הקוצרים את מה שזיכתה לו התורה. לא מתנת חסד היא ה"לקט", אלא הפקר לעניים, והם נוטלים את שלהם בזכות. התורה הקנתה לכולם זכויות.

אכן: "לעני ולגר תעזוב אותם" כעובדה חיה ומאירה.

מדין התורה: אדם מישראל כי ימות ולא ישאיר אחריו זרע, ולו אח, והיתה אשת המת לאח. אדם אשר לא ישאיר זרע אחריו, נשאר זכרו חי באשתו. וכאשר תתביים לאחי הנעדר, הקרוב ביותר אל הנעדר, יישאר ביניהם זכר הנעדר, וביתם ביתו.

והנה, רות לא היתה זקוקה לייבום, כי לא היתה אשת המת באשר לקחה בגויותה. גם בועז לא היה אח אלא קרוב משפחה, ואף על פי כן מה רבה התכונה מסביב לנישואי בועז עם רות. והוגדר הדבר כמין ייבום של חסד.

אנו נושמים כאן אווירה של חסד, של לפנים משורת הדין. של אהבת קרובים ושל יראת כבוד לזכר קרובים. משפחתיות כיסוד הליכוד של האומה. כאבן השתייה של בית ישראל.

אכן: "ומבשרך לא תתעלם", כעובדה חיה ומאירה.

  טובה הארץ מאד מאד

המרגלים ששלח משה לתור את הארץ לא שיקרו בדבריהם, הם גם לא סיפרו את אשר שמעו מפי השמועה או סברו מאומד הלב, אלא את אשר ראו במו עיניהם. אף על פי כן הם נענשו בכל חומר הדין משום שהיתה בדבריהם הוצאת דיבה ושם רע על הארץ הקדושה.

הנה בעקבות חטא המרגלים נגזר על עם ישראל להישאר במדבר ארבעים שנה.

אולם, תמהו המפרשים, הן חטאם היה הוצאת הדיבה בליל חזרתם מן הארץ, ומה ענין משך זמן הילוכם בארץ לכאן ולכאן עד שהם נענשו יום לשנה?

מכאן למדנו, כי דיבה אינה מתמצית בדיבור. דיבה מתחילה בהסתכלות הרעה, שהיא זרע הפורענות שממנו צמח לאחר מכן הדיבור הרע. לפיכך נענשו בארבעים שנות נדודים במדבר, כנגד ארבעים ימי שהייתם בארץ, שהיו ארבעים יום של הבטה רעה.

לעומת המרגלים ששלח משה, האנשים ששלח יהושע לרגל את הארץ לא שהו בה אלא שלשה ימים, שמתוכם רק לילה אחד באו בדברים עם יושבי הארץ, בעוד שאת שארית הזמן הם עשו במחבוא בהרים. אף על פי כן, כיון שהסתכלותם היתה טובה, כששבו אל יהושע השיבו לו דברים ברורים בטובת הארץ (יהושע, ב' כד): "כי נתן ה' בידינו את כל הארץ, וגם נמוגו כל יושבי הארץ מפנינו" , ואילו המרגלים שבימי משה, מתוך שהביטו שלא כשורה, הוציאו דיבה, והתוצאות העגומות ידועות, ללמדך שחובת היהודי להסתכל על ארץ ישראל בעין טובה.  

עיקר תכונותיה ומעלותיה של הארץ הן בתחום הרוח, ולפיכך צריך אדם להכין כראוי את כליו הרוחניים כדי שעיניו תוכלנה לקלוט את רום מעלות הארץ. המרגלים שלא עשו כן, נכשלו בדבר.

דרכו של עולם שעל כל פשעים תכסה אהבה. כאשר אדם חדור כולו בתחושה של אהבת הארץ, שוב אינו יכול לראות בפגמיה. מעיינות האהבה הנובעים מהמקורות הרוחניים של הארץ, מכסים כל עיוות חומרי, עד שהוא נעלם מעל פני השטח.

המתבונן במקורות עומד נפעם מול הילת הזוהר שבה נתעטרה ארץ ישראל בדברי חז"ל:

על אויר הארץ נאמר שהוא מחכים (בבא בתרא קנח, ב) על תורתה ועל חכמתה נאמר שאין כמותם בעולם (בראשית רבה טז, ד). על המהלך בה ארבע אמות אמרו כי מובטח לו שהוא בן עולם הבא (כתובות קיא, א), ועוד כהנה וכהנה אימרות למאות מצויות בידינו, שכולם מדברות בשבח הארץ.

ה"כוזרי" (ב, יד) הביא את דברי חז"ל הקובעים שכל מי שנתנבא לא נתנבא אלא בארץ ישראל או בעבורה, זו היתה הסיבה שבגללה יונה הנביא ביקש לברוח תרשישה, באשר רצה להמלט מהנבואה, בידעו שבחו"ל היא לא תשרה עליו. נמצא שאף מי שזכה לנבואה, עם יציאתו מן הארץ מתקטן בדרגתו, והנבואה פוסקת ממנו, העובדה שעל יחזקאל שרתה רוח נבואה בחו"ל, וכן על דניאל וכיו"ב, היה זה בעבור הארץ. לאמור, די בקשר זה שנושא הנבואה הוא הארץ, כדי שרוחה קודש של נבואה תשרה אף בחו"ל, היכול נוכל לשער עד היכן הדברים מגיעים?!

התורה (דברים יא, יב) מעידה כי זוהי: "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" . בפסוק מקופלת בתמציתיות סגולתה של הארץ. בארץ זו השראת השכינה מצויה יותר מכל שאר הארצות. גם המעלות החומריות המפורטות בתורה בקשר לארץ, שהיא ארץ זבת חלב ודבש, שנתברכה בשבעת המינים, שלא במסכנות נאכל בה לחם ושלא יחסר כל בה, הינן תוצאות ממעלותיה הרוחניות המיוחדות.