"אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן. אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹוק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹועַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ" (שמות כב, כא-כב)

פרשת משפטים העוסקת ברובה בדינים הקשורים במצוות שבין אדם לחברו, חושפת את השחיקה המוסרית של החברה או האדם, ובעקבות כך דורשת מהחברה ומהאדם הפרטי לבדוק ללא הרף, אם החלודה האנוכית לא מכרסמת ברגישותו האנושית.

כאשר החברה או האדם עסוקים בצרכיהם האישיים בחיי היום יום שלהם, אין להם זמן להאזין לזעקתם הבלתי נשמעת של החלשים שבחברה . וכשלא שומעים, אין נקיפות מצפון, והאכזריות מצטברת על דפנות הלב, שגורמת לבסוף לאוטם בשרירי המוסר של לב זה.

כתב הרב שמשון בן רפאל הירש על הפרשה:

" 'אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ' - אוי לכם שרי המדינה, אם המדינה אף היא תתעלל בהם (ביתום ובאלמנה חסרי המשענת) ותגרום להם שיחושו את הכאב שבאובדן נציגותם ומשענתם! אוי לה למדינה, שבה סובלים אלמנות ויתומים מיחס החברה, ואפילו נציגיו הרשמיים של הציבור אינם עומדים לימינם, לצדקם ולסעדם. ועל כך מקונן הנביא (ישעיהו א, כג): "יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם". אבוי, אם לא נשאר להם, אלא לצעוק אלי. חייכם, שאני שמוע אשמע צעקתם ואביא פורענות על המדינה ועל החברה, המביאה את החלשים שבה לידי כך, שלא נשאר להם אלא לפנות אל ה' ".

כיצד הבינו אזהרה זו בעלי המצפון בישראל ודייני ישראל? המדרש מביא שיחה שהתנהלה בין רבי שמעון ורבי ישמעאל, שעה שיצאו להיהרג על קידוש השם, על ידי הרומאים (מכילתא על שמות כב כב):

"היה רבי ישמעאל ורבי שמעון יוצאין ליהרג. אמר לו רבי שמעון לרבי ישמעאל: רבי, לבי יוצא שאיני יודע על מה אני נהרג. אמר לו רבי ישמעאל לרבי שמעון: מימיך בא אדם אצלך לדין או לשאלה, ועכבתו עד שתהא שותה כוסך, ונועל סנדלך, או עוטף טליתך? אמרה תורה: "אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ" – אחד עינוי מרובה, ואחד עינוי מועט. אמר לו: רבי, ניחמתני".

מתשובתו של רבי ישמעאל לרבי שמעון, שעה שהוצאו להורג, מתברר לנו שבמושג העינוי, כלולים גם מעשים שחיי היום יום שלנו משופעים בהם כלפי כל אדם, כגון:

• הפקיד הדוחה, סתם כך, אדם מסכן הזקוק לשירותיו במילים "בוא בשבוע הבא".

• כרטיסן הנועל את דלת האוטובוס בפני זקנה, שלא הצליחה להידחף פנימה בין הנדחפים.

• הרשויות המקצצות קצבת זקנה, במסגרת ריסון התקציב, מתוך ידיעה שקבוצה זו אינה מסוגלת להתקומם ולשבות.

לאחר הדוגמאות שהביא רבי ישמעאל לרבי שמעון, באיזה קלות ניתן לענות את הציבור, עונה לו רבי שמעון "ניחמתני"! כלומר, עכשיו אני מבין מדוע אני, רבי שמעון בן גמליאל, נשיא בית הדין העליון בירושלים, חייב למות בחרב - כי בוודאי במשך הקריירה הארוכה שלי כדיין וכאב בית דין, גרמתי לפחות לעינוי מועט לאחד האזרחים שנזקקו לשירותי.