בס"ד                                                   עש"ק                                           כ"א   בשבט   תשע"ז

                                     ליקוטי אור - בפרשה - יתרו

  " וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אלקים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי

   הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם   "(יח, א)

פירש רש"י ז"ל על פי המכילתא והגמרא (זבחים קטז): מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת

עמלק. ורואים מכאן, שרש"י הקדוש לא ציין את הסיבה השלישית שמובאת שם והיא: ששמע יתרו

שניתנה תורה לישראל. ויש לשאול, מה הטעם שבחר להשמיט סיבה זאת בפירושו על הפסוק, שהרי

בעת מתן תורה בהר סיני עבר קול שופר הולך וחזק מאוד עד ששמעו מסוף העולם ועד סופו, וכל מלכי

עובדי הכוכבים אחזתן רעדה בהיכליהן, וכפי שדרשו חז"ל (שם): באותה שעה נתקבצו כולם אצל בלעם

הרשע, אמרו לו: בלעם, מה קול ההמון אשר שמענו: שמא מבול בא לעולם! אמר להם: שוטים שבעולם

כבר נשבע הקדוש ברוך הוא שאינו מביא מבול לעולם. אלא חמדה טובה (התורה) יש לו בבית גנזיו

שהייתה גנוזה אצלו תתקע"ד(=974) דורות קודם שנברא העולם וביקש לתנה לבניו, אמרו: אם ככה!

ה' יברך את עמו בשלום.

וכדי לעמוד על כך, נקדים ונציין את רצף האירועים מהמוקדם למאוחר: יציאת מצרים, קריעת ים סוף,

מלחמת עמלק ולבסוף מתן תורה במעמד הר סיני. נמצא, שכל מלכי עובדי הכוכבים לא פחדו וחששו

לחייהם בשעה שנקרע ים סוף לישראל, שהרי שמעו מסוף העולם ועד סופו, שנאמר (יהושע ה, א):"וַיְהִי

כִשְׁמֹעַ כָּל מַלְכֵי הָאֱמֹרִי" וגו'. וגם לא בעת מלחמת עמלק, שהרי פשוט שכולם שמעו ואף ראו שהקדוש

ברוך הוא איבד את עמלק, שהיה החזק ביותר בכל האזור. והטעם לזה כי בשני מאורעות אלו אף על פי

ששמעו וראו, לא נשקפה סכנה ממשית לחייהם ולקיומם, ולכן ממלא יכלו להמשיך ולהחזיק בתאוותיהם.

אבל בעת מתן תורה כנ"ל זעו בהיכליהם ואחזתם פחד, כי שני הדברות הראשונות: 'אנוכי ה',ולא יהיה

לך אלוקים אחרים' נאמרו מפי הגבורה (מהקב"ה), ולכן חששו לחייהם, שמא הוא מביא מבול של מים או

של אש, אבל ברגע שבלעם הרשע הרגיעם כאמור, אף ברכו את עמו בשלום, כמו שכתבנו למעלה.

ועל פי זה, אפשר להבין, בסייעתא דשמיא, מדוע רש"י הקדוש לא ציין את הסיבה השלישית, היינו מתן

תורה כנ"ל, רצה לומר אולי שיתרו לא בא ממקום של חשש ופחד לחייו, כדוגמת הערב רב שהצטרפו

לעם ישראל ביציאת מצרים מתוך פחד מה' יתברך. אלא עוד לפני, דהיינו מיד לאחר מלחמת ה' בעמלק,

כי קיבל והבין בדעתו את גדולתו ורוממותו של ה' יתברך, שנאמר (שמות יח, יא): "עתה ידעתי כי גדול ה'

מכל האלקים". וגם אם תאמר שיש מאן דאמר שיתרו בא לאחר מתן תורה, שהרי שאר עובדי הכוכבים

ששמעו את תשובתו של בלעם הרשע על קול השופר בעת מתן תורה כנ"ל, לא רק שלא באו, אלא אף

נשארו בהבליהם, וזה כמובא במדרש (תנחומא ב): יש שמע והפסיד ויש שמע ונשכר - יתרו שמע ונשכר,

שנכנס תחת כנפי השכינה וזכה ליתר פרשת הדיינין לישראל. מכאן נראה לומר אולי, כי לדעת רש"י אין

נפקא מינה עם בא לפני או אחרי מתן תורה, ולכן אפשר שבחר להשמיט דעה זאת, בשביללהדגיש כי

יתרו בא דווקא ממקום של אמת פנימי בלב ולשם שמים.

ואכן, יתרו בא אל חתנו - משה רבינו ע"ה, כי היה נשוי לבתו ציפורה, ואף הביא אתו את שני בניהם: שם

האחד גרשום ושם האחד אליעזר. וקיבל עליו ועל משפחתו להיות גרי צדק באמת לשם שמים. ועל כן,

זכו בני בניו של יתרו ליישב בלשכת הגזית (תנחומא ד). וזה דווקא שנבחר שפרשה זו תיקרא 'יתרו'ולא

שם אחר מכל ז' שמות שהיו לו: יתר, יתרו, חובב, רעואל, חבר, פוטיאל, קני, כי אפשר אולי שהשם

יתרו דייקא מכיל במהותו את כולם, כי 'יתרו'(=616) עולה בגימטרייה כמניין תרי"ג(=613) מצוות אשר

צוונו במעמד הר סיני, ועוד ג' מצוות שגר חייב בהם: ברית, טבילה וקורבן. ואז ממילא שהחליט לקבל

עליו עול מלכות שמים באמת על ידי קיום המצוות, ודאי שמתקיימים בו כל שאר הפירושים לשמותיו,

כמוסבר במכילתא על שמות י"ח, ע"ש. וגם, שבשם יתרו רמוז תורתנו הקדושה, כי יתרו אותיותהתורה.

ובכל זאת, יש להתבונן איך יתרו שהיה כהן מדין וכומר לעבודה זרה, אשר לא הייתה עבודה זרה שלא

עסק בה (תנחומא ב), ובעל מעמד ושררה במדין, מחליט על פי שמועה כנ"ל לבוא ולהתגייר. ולכאורה, היה

צריך לפתוח את הפסוק ויראה יתרו ולא 'וישמע יתרו', כי ידוע שלא דומה ראיה לשמיעה, שכן אין הוכחה

יותר טובה ממראית עין, וכפי המשפט המפורסם בפי העם 'תמונה אחת שווה אלף מילים'. ועוד, שדרשו

רז"ל (שמו"ר כ"א, ו): שבעת שנבקעו המים בקריעת ים סוף כל המים שהיו בכל המעיינות ובבורותובכל מקום

נבקעו, וקשה לומר שיתרו לא ראה זה הפלא. וגם אם נאמר שלא ראה, הרי הוא היה אחד מתוך  השלושה

שהיו באותה עצה שנתנו לפרעה לדון את עם ישראל במים, והם: בלעם ואיוב ויתרו, בלעם, שיעץ, נהרג.

איוב, ששתק, נדון בייסורין. יתרו שברח, זכה לבנים כנ"ל (שם א, ט:). נמצא מכאן, שיתרו ראה את האותות

והמופתים שעשה ה' לישראל עוד במצרים, ואף על פי כן טרם בא להתגייר.

וכדי ליישב זאת, נקדים ונסביר, בסייעתא דשמיא את הפסוק החשוב שהוא אחד מהיסודות של עם ישראל,

אשר אותו אנחנו אומרים פעמים באהבה בכל יום (דברים ו, ד): "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד". וכביכול

גם כאן השאלה חוזרת, למה נבחר חוש השמיעה 'שמע ישראל' ולא ראה ישראל, שהרי חושהראיה גורם

לאדם לראות בעינו ומיד להאמין, כי השדר למוח עובר יותר מהר מאשר בשמיעה, מה עוד שאין עליו ספק,

כי האדם רואה בעצמו, כמו שכתבנו. אבל באמת תדע, שהראיה לבדה לא בהכרח תעזור כדי לעשות שינוי

עמוק בחיי האדם, והרבה דוגמאות לדבר.

ואחת מהם היא מה שמצינו, שאף על פי שארבע פעמים ס'(=60) ריבוא(=2.4 מיליון) מישראל ראו עין בעין את

האותות המופתים והניסים הגלויים במכות המצרים, הם לא יצאו ממצרים ומתו במכת החושך כנודע, כי לא

האמינו בה' ובמשה עבדו. נמצא, כי אם אין ברצונו של האדם להאמין בלבו, שה' יתברך מחיה את כל העולם

כולו ואין עוד זולתו, אזי לא יעזור שיראה איזה ניסים שיראה. והדברים הם קל וחומר בדורנו, כי אנחנו נמצאים

בזמן של הסתר פנים כפול ומכופל כידוע, כפי גם שתוכיח המציאות היום יומית, שקשה לבני אדם לראות

בעיניהם בחוש את השגחת ה' יתברך.

אלא הדבר יובן על פי מה שראיתי בספר שקיבל הסכמה משמיא "חוֹבוֹת הלבבות" (בהקדמת שער היחוד):

וצריך שתבין הפרק הזה של שמע ישראל עד סופו, ותראה, היאך נעתקו בו דבריו מענין לענין, וכלל עשרה

עניינים כנגד עשרת הדברות. והוא שצוונו להאמין בבורא יתברך, באומרו 'שמע ישראל ה'', ולא התכון

בכאן באמרו "שמע" לשֵמע האוזן, אך התכון לאמונת הלב, כמו שאמר הכתוב (שמות כד, ז) 'נעשה ונשמע'

וכו', וכל מה שבא על הדרך הזה בלשון שמיעה, לא התכון בו כי אם להאמין ולקבל, עכ"ל. וזהו שחז"ל

לימדו אותנו שצריך לכוון (במחשבה) בעת קריאת המילים בפסוק 'שמע ישראל' - 'קבל והבן',דהיינו

להפנים פנימה ללב שה' אלקינו אדון הכול, היה הוה ויהיה, תקיף בעל היכולת ובעל הכוחות כולם, יחיד

ומיוחד השולט בשבעה רקיעים ובארץ, ומושל בארבע רוחות העולם.

וזה שנאמר: 'שמע ישראל' אשר בו יש לכוון קבל והבן כנ"ל, דהיינו להאמין ולקבל עליך להבין בלבך על

ידי התבוננות בגדלות הבורא יתברך, שעל ידי התורה הקדושה יצר בריאה יש מאין, כמו שכתוב בזוהר

תרומה (ח"ב קסא) שהקדוש ברוך הוא הסתכל באורייתא וברא עלמא. ועוד יש להתבונן, בהשגחה העצומה

והמדויקת של מי שאמר והיה העולם בכל פרט ובפרט בעולמו. כי באמת הטבע שבו אנחנו חיים הוא הנס

הגדול ביותר שעושה אתנו ה' יתברך, כי הוא מחיה בכל רגע ורגע את הטבע, כידוע. ועוד תתבונן, בגוף

האדם עצמו איך הוא מנוהל, פלאי פלאות! מה רבו מעשיך ה'!. כי רק על ידי כך מתעורר הלב לעבודת ה',

כי שמיעה תליא בליבא (תיקון נח:), כמו שכתוב (מלכים א, ג): "ונתת לעבדך לב שומע". ועל ידי זה יבוא לידי

קבלת עול מלכות שמים שלמה, בבחינת (דברים ד, ל"ט): "והשֵבֹתָ אל לבבך כי ה' הוא האלוקים", ואין עוד

זולתו!.

ורק על ידי כך יושפע השכל שבמוח האדם בשלמות, כי לא בהכרח שהידיעה השכלית לבדה תגרום לאדם

להאמין כי ה' הוא האלוקים, אומנם כאשר יהיה אות או מופת שיראה לו כנס גלוי לכל, אולי באותו רגע

התעורר בו משהו, אך לא לאורך זמן. ועל כן, הוא חייב להשיב אותה ללבו, דהיינו להחדיר את האמונה

שבדעת ללב, שהרי אם לא כך היא מהשפה ולחוץ. וזה בבחינת מה שדרשו חז"ל (שמו"ר כ"ז, ט): שרמ"ח(=

248) איברים באדם והאוזן אחד מהם, וכל הגוף מלוכלך בעבירות, והאוזן שומעת וכל הגוף מקבל חיים,

שנאמר (ישעיה נה): "שמעו ותחי נפשכם". היינו אדם שומע דברי תורה, יש אחד ששומע אבל לא משמיע

ללבו, אבל יש אחד שפותח את לבו לשמוע, היינו להתבונן בדברי תורה, שהרי הם דברי אלוקים חיים.

ולעניות דעתי, נראה לומר אולי שזה הכוונה 'וישמע יתרו' כלומר הושלמה ההבנה, היינוההתבוננות

בגדולתו של ה' יתברך ויתעלה, כי על ידי קריעת ים סוף הבין שבלעם הרשע טעה בעצה, היינו שמבול

בעולם לעולם הוא לא יביא, אך על אומה הוא כן מביא. ובמלחמת עמלק הבין שה' הוא כל יכול, ואפילו

על עמלק שהוא מצאצאיו של עשו, וכמו שדרשו רז"ל (שמו"ר כ"ז, ו): כשראה יתרו שאיבד הקדוש ברוך הוא

את עמלק מן העולם הזה ומן העולם הבא, תוהא (מתבונן) ועשה תשובה.

ואפשר שמאותה התבוננות במה רבו מעשיך ה', התחזקה בלבו אמונת הלב, היינו קבלת עול מלכות

שמים שלמה, כי התחכם להבין את התכלית הנצחית שהיא קבלת התורה. לפיכך, היה לו יותר קל לקום

ולעזוב הכול ולעשות שינוי בחייו, לעומת האחרים שלקו בדבר, כי השמועה נכנסה באוזניו פנימה לתוך

הלב. וכשהלב מבין באמת ומיישב היטב הדק, הדק היטב, את דרכי ה' יתברך בבריאה כנ"ל, אזי אפשר

לו להסתכל ולראות את תכליתו הנצחי, דהיינו קיום התורה הלכה למעשה. ולא רק זאת, אלא אף לשמוע

לחכמים אשר לאורם נלך, היינו להאמין ולקיים את דברי רבותינו הקדושים, בבחינת אמונם חכמים, ועל

ידי כך יזכה לעשות תשובה באמת. אמן ואמן. 

             פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

התשובה צריך להיות בשלושה תנאים: שיראה בעיניו, ובאוזניו ישמע, ולבבו יבין – ושב; כי צריך האדם

לשים עינו ולבו היטב על דרכיו, ולהסתכל על תכליתו הנצחי, ולישב את עצמו היטב היטב,ולשמוע היטב

את דברי רבותינו הקדושים ואז יזכה לתשובה באמת (סימן תשובה, אות ח).