"ומכה אביו ואמו מות יומת. וגנב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת. ומקלל אביו ואמו מות יומת" (שמות כא,טו-יז). '..וכתב "וגונב איש" בין מכה אביו ואמו למקלל אביו ואמו, ונ"ל היינו פלוגתא דמ"ס מקשינן הכאה לקללה, ומ"ס לא מקשינן' (רש"י פס' טז [ד"ה "מות"]). '"ומכה אביו ואמו מות יומת" - כבר למדו חכמים שמיתתו בחנק (סנהדרין פד) ולכך סמך לו "וגונב איש ומכרו" שגם הוא באותה מיתה. והפריש ממנו "ומקלל אביו ואמו" מפני שהוא בסקילה, שנאמר בו "אביו ואמו קלל דמיו בו" (ויקרא כ ט) וכל מי שנאמר בו כלשון הזה הוא בסקילה (סנהדרין סו). נלמד ממה שכתוב "באבן ירגמו אותם דמיהם בם" (ויקרא כ כז). והחמיר במיתת המקלל יותר ממיתת המכה, מפני שחטא הקללה מצוי יותר, שהכסיל כאשר יכעוס והתקצף וקלל במלכו ובאביו ואמו תמיד כל היום, והעבירה כפי מציאותה תמיד צריכה ייסור גדול. או מפני שיש בקללה חטא גדול יותר, שהיא בהזכרת ה' (שבועות לו). והנה צריך להענישו על חטאו באביו ואמו ועל אשר נשא שם ה' אלקיו לפשע וחטא. והגאון רב סעדיה אמר כי הכניס דבר הגונב איש ביניהן, בעבור כי על הרוב הנגנבים הם קטנים, ויגדלו במקום אחר ולא יכירו אבותם, ויבא שיכום ויקללום. ולכן ראוי להעניש הגנב במיתה כהם כי העונש הוא עליו' (רמב"ן פס' טו). מביא הת"ת: 'ודע מה שהפסיק הכתוב בענין גונב נפש בין דין דמכה אביו ובין דין דמקלל אביו, כתבו הראב"ע ורמב"ן בשם הגאון (הוא רב סעדיה גאון) שבא ללמדך דלכן חייב הגונב נפש (וסתמא נגנבים הם כשהם קטנים) מפני שהוא גורם להנגנב שיקלל אביו ואמו מפני שאינו מכירם. ולפלא שכתבו כן בשם גאון בעוד שהדבר מפורש כן במ"ר פ' נשא פרשה ט' סי' ז'. ואמנם זה הוא ע"ד הדרש ואגדה, וע"ד הפשט י"ל בטעם הפסקה זו, שהכתובים כאן ישמיעונו ענינים אלו שבין אדם לחברו שחייבים עליהם מיתה וכולם בדרך לא זו אף זו. כלומר שהולכים מן החמור אל הקל. וזו היא רבותייהו דאעפ"כ חייבים עליהם מיתה. וכה נקט מקודם "מכה איש ומת מות יומת", למטה מזה רק המכה לבד אף שלא מכת מיתה, והיינו המכה אביו ואמו, ג"כ מות יומת. למטה מזה "וגונב איש ומכרו" אע"פ שלא עשה מעשה בגוף האדם רק מעשה מן הצד שמכרו, ג"כ מות יומת. ולמטה מזה מקלל אביו ואמו אע"פ שאינו עושה מעשה כל עיקר אלא רק דבור בעלמא, ג"כ מות יומת. ולפי"ז סדר הכתובים וענינם מבוארים היטב' (ת"ת על פס' טז, סימן קכט). שאלת הת"ת על הרמב"ן יפה, מדוע באמת לא הביא בשם המדרש?- ואולי אפשר שהדגש שהביאו מרס"ג זה לא על העניין שהבן מקלל ומכה אביו שלא מכיר, שזה נאמר כבר במדרש, אלא שמוסיף שזה לא על המעשה עצמו שחמור בשל שעושה מעשה שיכול לגרום למצב כזה, אלא שנענש על העתיד שיקרה מצב כזה, שאז 'כי העונש הוא עליו' (או כמובא בראב"ע: '...ויתכן שיכום ויקללום והעונש על הגנב'). ז"א במדרש אפשר להבין שהחומרה היא מצד הגניבה שעשה בה מעשה שיכול לגרום למה שנאמר במקלל ומכה, ולכן דינו חמור. וע"פ רס"ג זה שהעונש יחול עליו, ולכן בעצם הפס' בא לומר שחל בו הדין של מכה ומקלל, שנימשך אליו (מעין בן סורר שהמעשה אינו כ"ך חמור אלא ע"ש סופו שמגלגלים עליו כבר עכשיו). ואולי אפשר לומר שהטעם שהתורה הביאה בתחילה דין עבדים, ואח"כ נאמר על רוצח. וברוצח נאמר "מעם מזבחי תקחנו למות"- '"מעם מזבחי" - אם היה כהן ורוצה לעבוד עבודה תקחנו למות' (רש"י. פס' יד). שאינו ראוי לעבוד במזבח במקדש. ניראה שרומז שבמעשה רציחה גם תיקונו-שליחותו בעולם ניפגם (כעין מלעבוד עבודת המזבח) עד שראוי להורגו, שלא ימשיך לפעול בעולם, שמציאותו בעולם כעין אינה ראויה יותר (שהוא צריך להיות עבד לה' ובמעשה זה פוגם את עבדותו-שליחות הקודש שלו בעולם). שברציחה פוגם בחלק האלוק שקיים בעולם, שנימצא בכל אדם מישראל, והוא הרי רצח אדם מישראל, ולכן ביטל חלק זה מעשיה בעולם, ולכן משפיע על עצמו שמחריב את שליחותו בעולם). וכן מכה אביו ואמו שנאמר אח"כ, פוגם בתיקונו בעולם שכעין מחריב את הגעתו לתיקון בעולם, שהוריו הביאוהו לעולם, וההורים מושווים לכבוד ה': 'ת"ר: נאמר (שמות כ, יא) "כבד את אביך ואת אמך" ונאמר (משלי ג, ט) "כבד את ה' מהונך", השוה הכתוב כבוד אב ואם לכבוד המקום. נאמר (ויקרא יט, ג) "איש אמו ואביו תיראו" ונאמר (דברים ו, יג) "את ה' אלקיך תירא ואותו תעבוד" השוה הכתוב מוראת אב ואם למוראת המקום. נאמר (שמות כא, יז) "מקלל אביו ואמו מות יומת" ונאמר (ויקרא כד, טו) "איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו" השוה הכתוב ברכת אב ואם לברכת המקום. אבל בהכאה ודאי אי אפשר. וכן בדין, ששלשתן שותפין בו. ת"ר: שלשה שותפין הן באדם: הקב"ה ואביו ואמו, בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו אמר הקב"ה מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני' (קידושין ל,ב). לכן בהכאת אביו פוגם בהגעתו לעולם לתיקון, אולי זהו רמוז בנאמר שכשאדם מכבד את אביו ואמו ה' אומר שמעלה כאילו דר בניהם וכיבדוהו, שהיחס להורים זה כעין יחס לה', שמשפיע על עבודת ה' שלו בעולם, וקשור להגעתו לעולם שזהו ששלושה שותפים בו.. ולכן אח"כ גונב איש ומכרו, שכעין מבטלו מעבודת ה', שבמקום להיות עבד לה' הוא הופכו עבד לאדם, ועוד שבמכירתו מונעו מקיום מצוות בעולם (שאם מכר לגוי הוא לא יתן לו לקיים מצוות, ואם ליהודי אז אם היה יודע הקונה שהוא יהודי לא היה קונהו). ועוד בנוסף מעבירו קודם ברשותו, כעין שמכריז בזה שהוא הבעלים שלו ומעבירו ממנו לרשות אחר, שזה כעין מעשה ה' שמביא אדם לעולם, שמעבירו מכעין רשותו שבגן עדן (ששם כעין בולט יותר שכינתו, שאין מלבדו) לעולם הזה (וכן הנשמה כביכול חלק אלוק, שעובר כביכול מה' לאדם בעולם). (אולי לכן מוכר בניו אינו חייב מיתה, שכיון שהם תחת חסותו אז הוא כקצת בעלים עליהם [אע”פ שלדינא אינם תחתיו], ולכן אינו ניראה כחוטף מקום ה' ח"ו). לכן דינו של הגונב בחנק, כעין מכה אביו, שדרכו התגלגל לעולם, שכך בגונב נחשב כסותר מעשה ה' שגילגל את הנגנב לעולם, וכן הנגנב בהיותו עבד יהיה מוכה ע"י אדוניו... ואח"כ מובא מקלל אביו ואמו, שבו מרומז על ההשוואה של הקב"ה להורים (קידושין שם) כי יכול לקלל ח"ו גם את ה', ולכן זה חמור יותר, כי נעשה בזה כעין שקילל ממש את ה' ח"ו ע"י שקילל את הוריו שמדומים לה'. ואולי רוצח, מכה אביו וגונב דינם בחנק, כיון שגורמים כעין ביטול שליחותו בעולם, ולכן זה בא לידי ביטוי בהריגה ע"י חניקה, שאין לו אויר שניכנס דרך הפה, שזה כעין הפסקת יכולת הדיבור שבו, שהאדם בעל יכולת דיבור בשל מעלתו בעולם, שיש לו נשמה, שזה קשור להגעתו לעולם. לכן בחנק זה כעין מרמז על הפסקת שליחותו בעולם. (ומה שמקלל בסקילה זה משום שחמור יותר, ולכן דינו חמור יותר. ועוד שבסקילה ניזרק מגובה, וכן ניזרקים אבנים, כעין רמז לכך שבמעשהו עשה כעין מרידה גמורה כלפי ה', כעין נילחם מול השמים, ולכן ניזרק לארץ). ואולי זה הדרגה של ההכאות, יש מכה עד מוות (רוצח) ויש מכה רק בפציעה (מכה אביו) ויש שאינו מכה בעצמו, אבל גורם שיכוהו (מוכר לעבד) ויש שמכה לא פיזית אלא מילולית, שמכה את הרוח שבאדם (מקלל אביו). או אולי רוצח הרג את האדם לגמרי. מכה אביו הוציא לו דם, והדם הוא הנפש כך שכעין הרג קצת. במוכר גונבו ומעבירו לאחר, שבזה כעין הורג את אישיותו של האדם, שאינו אדם עצמאי בעל חשיבות אלא כסתם כלי השייך למישהו. ומקלל אביו לא עשה זאת מחסל את הקשר שבין ההורים לה', שכאילו ה' והוריו לא שותפים בו, אלא מנותקים, ולכן מקלל שה' יכם. ואולי אפשר שדין גונב נפש סמוך למקלל אביו, כיון שמקלל אביו דינו בסקילה, שניראה שדינו החמור בשל שמקלל הוריו בשם ה', וכעין מקלל גם את ה'. וכך נחשב כעין מקלקל יציאת מצרים, שיצאנו ממצרים כדי לעבוד את ה', ואילולא זאת 'ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו במצרים', כך שבקללתו שכעין מורד בה' בהקשר להורים, זה מזכיר את יציאת מצרים שהיה צריך להיות בעצמו עבד, אלמלא יצאנו לעבודת ה', ולכן דינו בסקילה כעין מוות ברמז לעבודת הפרך במצרים (באבני בניין, שבהקשר ליציאת ממצרים פרעה הכביד על עשיית הלבנים). לכן זה סמוך לגונב איש ומכרו, כיון שמזכיר מעשהו את גלות מצרים, שבעקבות מכירת יוסף ירדו אבותינו למצרים, שאחי יוסף גנבוהו ומכרוהו (אולי זה סיבה להחמרה בדין גונב ומוכר שמומת, כיון שעושה דבר שסבלו ממנו כ"ך, ומתו מזה [בנוסף שהנימכר בסכנת חיים בהיותו עבד] ואף הדרדרו עד שכמעט ניטמאו לגמרי במצרים) [ואולי לכן דינו בחנק כמו שאחי יוסף עשו נדר שלא לגלות ליעקב..]. וכן עשרת הרוגי מלכות מתו בהקשר למכירת יוסף, כמו שמובא בפיוט ליוה"כ ('אלה אזכרה') שבזה התמעט גילוי ה' בעולם, שנהרגו גדולי הת"ח שמלמדים תורה, והתורה היא גילויי ה' בעולם, וזהו כמקלל אביו, שכעין קילל ח"ו את ה', שיש בזה פגיעה בגילוי שם ה' בעולם. והת"ח משולים לאב לתלמידיהם: 'אמר רבי שמואל בר נחמני א"ר יונתן: כל המלמד בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו, שנאמר (במדבר ג, א) "ואלה תולדות אהרן ומשה" וכתיב "ואלה שמות בני אהרן", לומר לך: אהרן ילד ומשה לימד, לפיכך נקראו על שמו' (סנהדרין יט,ב). ולכן קודם נאמר רוצח ומכה אביו, שזה מרמז על גונב ומוכר, שמזכיר מכירת יוסף, שזה גרם להריגת עשרת הרוגי מלכות. שכך במכירה וגניבה מזכיר מעשהו את הריגת העשרה, שהם כעין אבינו (בהיותם מלמדי תורה לבנ"י) וניגרם הכאתם (כהכאת אב), שיוכו למוות (כרוצח). אומנם עשרת הרוגי מלכות היו אחרי הרבה שנים, אולם הדין הזה היה כבר מהמכירה, אלא רק שניפרע בזמנם.. ולכן מעשהו מעלה הרבה את מידת הדין בעולם, ולכן דינו מוות.