פנינה יומית...יט שבט
|
|
|
יום רביעי י"ט שבט - יתרו
הטענה מלמעלה "כל היום – אי' אלקיך"! נאמר בעשרת הדברות (כ, ב) "אנכי הוי' אלקיך". ויש לבאר תיבות אלו בעבודת האדם לקונו: "אלקיך" היינו כחך וחיותך (ראה שו"ע או"ח ס"ה). ועל זה אומר הכתוב שמה הוא "כחו וחיותו" של יהודי? "הוי'", שהוא שמו של הקב"ה כפי שהוא נעלה לגמרי מן העולם. ויתירה מזו "אנכי הוי' אלקיך", שעצמותו של השי"ת "אנכי מי שאנכי דלא איתרמז לא בשום אות ולא בשום קוץ" (ראה לקוטי תורה פנחס פ, ב. זהר ח"ג יא, א) הוא הוא כוחו וחיותו של יהודי. ואף ש"אנכי הוי'" הוא "אלקיך", כוחו וחיותו של כל איש ישראל, הרי צריכים לעבודה בכדי להרגיש זאת ולדעת אשר כל כוחו וחיותו היא מהשי"ת, ודבר זה הוא בנקל יותר בבית הכנסת ובית המדרש בשעת התורה והתפילה, שהאדם עוסק בענייני קדושה, ואזי על ידי התבוננות המתאימה מגיע להרגש אשר השי"ת הוא כוחו וחיותו. אך משיוצא האדם לעסוק בפרנסתו וצרכי גופו, שוב אינו מרגיש ש"אנכי הוי' אלקיך", והולך אחר "הנחות העולם" למלאות רצונותיו ותאוותיו. ועל כך מיצר הכתוב (תהלים מב, ד) "הייתה לי דמעתי לחם יומם ולילה באמור אלי כל היום אי' אלקיך": בפסוק זה מתואר כיצד יהודי שרוי במרירות עצומה כל כך, עד שמרוב מרירות אינו מרגיש את רעבון הגוף כלל, והדמעות באות במקום הלחם. והסיבה למרירות זו, היא "באמור אלי כל היום", מלמעלה טוענים אל היהודי: "כל היום אי' אלוקיך"? אמנם בשעת התורה והתפילה מגיע הוא להרגשה ש"אנכי הוי' אלקיך", אך היכן היא הרגשה זו "כל היום", משעה שיוצא מבית המדרש? אם הי' רוצה השי"ת שירגיש האדם זה שכוחו וחיותו הם מהשי"ת רק בשעת התורה והתפילה, הי' יכול להשיג תכלית זו גם על ידי מלאכים עליונים, או באמצעות הנשמות כפי שהן תחת כסא הכבוד טרם שירדו להתלבש בגוף גשמי, אך תכלית ירידת הנשמה לגוף היא בכדי לקדש ולזכך את הגוף הגשמי ונפשו הבהמית, ולשם כך צריך הוא לחוש במשך "כל היום", בשעת האכילה ושתי' ומסחר ושאר עסקים את אותה ההנחה ש"אנכי הוי' אלקיך" כפי שהרגיש זאת בשעת התפילה ולימוד התורה! (ע"פ לקוטי שיחות ח"א עמ' 148 ואילך) |
