בשלח - שבת שירה. טו בשבט.

"ויהי בשלח פרעה את העם"

"כשבא הקיץ, כל העשבים וכל הצמחים כולם מתעוררים לחיים ואז טוב ויפה מאד כשיוצאים לשוח בשדה. שיחה, זו תפילה ותחינה ותשוקה וגעגועים להשם יתברך. ואז כל שיח ושיח השדה מתחילים לחיות ולצמוח אז, כולם נכספים ונכללים בתוך שיחתו ותפילתו "(שיחות הרן צח).

מכל מה שאנחנו עושים לכבודו יתברך, ה' אוהב את השירה ששרים לו. "הבוחר בשירי זמרה".

ה' רוצה את השירה שלנו. אפילו יותר מאשר את השירה של המלאכים. את השירה של מי שנמצא למטה, שנולד עם יצרים קשים, והוא כל חייו נלחם להתגבר.

למה אנחנו אומרים בכל יום 'שירת הים'? כי בכל יום יש לאדם ניסים ונפלאות כמו קריעת ים סוף. "קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף", כלומר קשה שיהיה לו תמיד שלום בית, זה ממש כקריעת ים סוף, כי איש ואישה הם שני הפכים וקשה לחבר אותם. גם קשה פרנסתו של אדם כקריעת ים סוף וככה בכל העניינים ועל זה אנו שרים בכל יום ומודים לה' על הניסים והנפלאות וההרחבות שהוא עושה לנו בכל זמן וכשאומרים שירה שבח והודיה לה' יתברך ממתיקים את הדינים וממשיכים לעצמנו ולעולם חסדים, ישועות ורחמים.

בני ישראל, הים מלפניהם, המצרים מאחוריהם, בצדדים חיות רעות, לאן בורחים? בורחים אל השם. כי רק הוא יכול להושיע. צועקים לה' מהמקום הכי עמוק, ממעמקים קראתיך ה'. וכשאתה מגלה שם את הרחמים של ה', כשמתוך החושך נולד אור גודל, פורצת לה שירה מתוך הלב, שירה שכולה תודה והודיה. ה' ברא את העולם כדי לגלות את הרחמנות העצומה שלו. הוא התייעץ עם המלאכים והם אמרו לו שלא כדאי לברוא את האדם, שהוא לא יוכל לעמוד בניסיונות. ומה הקב"ה ענה להם? אתם לא יודעים כמה רחמנות יש לי. כזו רחמנות עצומה ונסתרת יש לי. ברחמנות הזו אני בורא את האדם.

הנסיונות שאדם עובר בחייו הם הם הרחמים של ה', נסיון זה הזדמנות פז לתיקון והתעלות, זה בעצם קרש הקפיצה למדרגה הבאה. אין צמיחה רוחנית בלי עמידה בניסיונות. רק עם ניסיונות זוכים לעלות במעלות רוחניות ולהתקרב אל ה'. לא קל לעמוד בניסיונות שעוברים על האדם בעבודת הבורא אבל אסור להתייאש. זה היצר הרע שמנסה להכניס בנו יאוש ורפיון אך מי שהולך בדרך רבינו יודע כי רבינו כבר אמר שזה עבר ועובר על כל הצדיקים וצריכים להיות גיבור ואיש חיל כדי לנצח את היצר. וכמו שמובא בוידוי של רבי יצחק ברייטער זצ"ל הי"ד "הלא על זה נבראתי, שאתגבר על כוחות הרע ואסבול צער מכבישת התענוג של היצר".

כשאדם זוכה לעמוד בנסיון, כשהוא זוכה לשבור את הרצון שלו כדי לעשות רצון ה', הוא נהיה מאושר יותר, הוא מגלה את עצמו כאדם יותר גדול ממה שהיה קודם, ואז הוא מבין כמה ה' רחמן, ואיך הוא היה חייב להעביר אותו דרך החושך הזה כדי לצאת לאור גדול. וגם על זה יאמר שירה, שבח והודיה.

יש אצלנו איזו נטיה טבעית להתרכז במה שחסר ולא כל כך לראות מה שיש.

כשאדם לומד להודות, לראות מה יש ולהגיד תודה, זה בעצמו ימשיך לו שפע הרבה יותר מכל הבקשות שלו. וגם כשאדם בתוך צרה ח"ו, אם הוא מתחזק לומר תודה, אם ילך בדרך הזו הוא יבטל את כל הצרות שלו.

כאתה הולך בדרך של התודה. אתה זוכה לראות את ה' עין בעין, כי אתה כל הזמן רואה את החסדים, את הניסים והנפלאות שה' עושה איתך, אתה מרגיש כמה ה' הוא אין סוף, מרגיש את גדולת ה'. וכשאתה לומד להודות, יש חשק לתת לך עוד ועוד, ככה בין אבא לבן, ככה ביננו לאבינו שבשמים.

יהודי לשון הודיה ויהודי זה גם לשון הוד. זו המהות שלו וזה התענוג שלו, להודות לה' על כל ההוד שממלא את חייו. ה' ברא לנו עולם כזה נפלא, ומצפה שנשתמש בכל מעשי הבריאה ונודה לו על כל דבר, נהלל ונשבח אותו. כל מה שברא השי"ת בעולמו, ברא כדי שנעבוד אותו באותו דבר. וכשאנו משתמשים באותו דבר ולא אומרים תודה, ולא מקשרים הכל אליו יתברך, אנחנו נחשבים גזלנים.

צריך לשמוח כל היום! להודות כל היום לה'! להודות ולהלל את השי"ת! לשמוח בכל מצווה! לראות כל מצוה כזכות אין סופית. חז"ל אומרים שהיה כדאי לאדם לחיות בעולם הזה רק בשביל לעשות מצווה אחת.

אדם לומד להגיד תודה, הוא מתחיל להבין שהכל נותנים לו, ששום דבר זה לא מכוחו וככה הוא זוכה לעוד קצת ענוה ושפלות והקצת הזה זה בכלל לא קצת, זה המון.

אנחנו רגילים שכשיש חסרון, ונתמלא החסרון, אז אומרים תודה. למשל, אדם היה חולה, ונהיה בריא, הוא בטח יגיד תודה, מכל הלב יגיד תודה. אבל אם החסרון כבר מלא מלפני כן, לא צריך להגיד תודה? צריך להגיד יותר תודה! תודה לך הקב"ה שאני בריא! תודה שאני עובד! תודה שאני רואה, תודה שאני שומע, על כל נשימה תגיד תודה! וככה עם כל דבר ודבר. גם על מה שחשוך לך, שמר לך, תזכור, אבא לא עושה רע לבן שלו, מה שקורה איתך עכשיו זה ודאי לטובה!

בשבת שירה שרים אמונה. הים מלפנים, המדבר מן הצדדים והמצרים מאחור. מי היה מעלה על דעתו שהים יקרע?! רואים שישועת ה' היא מעל לכל מחשבה. אדם רואה שבדרך הטבע אין לו שום סכוי, אז הוא מתייאש. מרים ידיים. תאמין שבורא עולם יעשה דבר שאתה בכלל לא חשבת עליו. אדם זורק את השכל, אז אין גבול לפתרונות ולישועות שהוא פתאום מאמין שה' יכול להושיע אותו.

אדם מתפלל לה', אבל תוך כדי תפילה הוא מנסה לחשוב על כל מיני פתרונות וחושב שהוא צריך להגיד לה' איך להושיע אותו. ואם הוא לא רואה בשכלו שום פתרון הוא מתייאש, הוא חושב: נכון שה' כל יכול, אבל מה כבר ה' יעשה במצב הזה...

בקריעת ים סוף אנחנו לומדים שה' מושיע את האדם מהמקומות הכי לא צפויים, שבכלל לא עולים על דעתו. וזה נותן לו כוח לצעוק אל ה' תמיד. אתה לא יכול לדעת איך ה' יושיע אותך, איזה קריעת ים סוף הוא יעשה לך בפרנסה, או בזיווג, אתה צריך להאמין שה' כבר הכין לך פתרון שלא חלמת עליו בכלל. ובכל מצב שאליו תגיע, המצב הכי בלתי אפשרי, תאמין בה', ותזרוק את השכל. כי האמונה זה השכל הכי גבוה שיש. שכל שאומר לך להשליך את השכל. שכל אומר לך: אתה יודע מה, תאמין. אנשים חזרו בתשובה כי הם קיבלו שכל, מן השגה אלוקית, שכדאי לזרוק את השכל וללכת אחרי האמונה.

נפלת? תעשה תשובה ותתחיל מחדש. בשמים אוהבים את העבודה הזו, הנפילה וההתחלה מחדש. העיקר לא להתייאש. כי אם אדם מתייאש, הוא מאבד את כל החיות שלו, הוא הופך לשבר כלי, אין עם מי לדבר. יאוש זה לאבד לגמרי את הרצון ואז האדם מתנתק מהקב"ה ובלי הקב"ה מה נשאר? אסור לאבד את הרצון. אפילו אחרי החטא הכי חמור, אתה חייב להסתכל קדימה. הרי מה שאתה רוצה זה לא להמשיך לחטוא, אתה רוצה לעשות את רצון ה', והרצון הזה, זה מה שאתה!

יהודי צריך ללכת עם התחזקות כל הזמן, להתחדש בהתחזקות. מה שלא עובר עליך, תזכור בורא עולם איתך! הוא חי את הצער שלך! בורא עולם מלווה אותך! הוא מרגיש את הנסיון שאתה נמצא בו!

הוא יודע מה שעובר עליך! הוא לא שוכח אותך! הוא אוהב אותך!

שבת שירה היא גם שבת טוב בשבט.

אחרי השלכת באים לבלוב והתחדשות. העץ מכה שורשים באדמה אך הוא שולח זרועותיו למעלה, שולח את ענפיו אל ה', הוא נלחם נגד כוח המשיכה של כדור הארץ!

["העץ מחובר לארץ, השורשים מנסים למשוך אותו למטה, הארץ רוצה למשוך אותו אליה, והוא עושה הפוך! הוא לוקח את הארץ ומעלה אותה למעלה! ככה האדם. נמצא בארץ, על הקרקע, שזה דבר נמוך, והוא מנצל את הכוחות שיש בארץ, הוא לא מוותר עליהם אבל גם לא נופל בהם, בארציות, בגשמיות, הוא לוקח מה שהוא צריך ומגביה מעלה מעלה" (באור פני מלך).

להיות יהודי זה להיאבק על החיבור עם ה' בתוך החושך, בתוך הכבדות, בתוך השיגרה, בתוך כל הדברים שלא מסתדרים לנו, מנסים למרות הכל להתרומם קצת, להרגיש משהו, להתחבר.

עבודת הבורא זה הדבר הכי חי, הכי מתחדש, שום דבר לא חוזר על עצמו, כל דבר שעושים זה פעם ראשונה, כל רגע זה מציאות חדשה, אף פעם לא עשית מה שהינך אמור לעשות כעת, רק נדמה לך.

אנחנו תמיד מלאי תקוות חדשות, כי אנחנו מאמינים באמת שה' טוב אלינו, שהיסורים שאנחנו עוברים הם לטובה, שה' יודע בדיוק מה הוא עושה עם כל אחד מאתנו.

אתה רוצה לשמור על השער של ההתחדשות שישאר תמיד פתוח, תתאמץ להסתכל בעיניים טובות על הזולת, תאמין בטוב של השני, תראה את האור בכל אדם. "חננו מאיתך לב טוב ועין טובה למצוא חן ושכל טוב יופי ופאר בכל הבריאה הנפלאה אשר בראת ובכל ברואיך מעשי ידיך, ובפרט אזכה למצוא ולגלות בעמך ישראל אשר בו תתפאר, בכל אחד מהם, אפילו בפחות שבפחותים, את הטוב הנפלא המתחדש בכל יום, טוב שלא היה מעולם" (מורנו הרב, תפילה לטו בשבט).

כל הבריאה מתחדשת, כל יהודי מתחדש עימה, ה' מביט בנו איך אנחנו חדשים לגמרי, נקיים וזכים, וככה אנחנו צריכים להביט אחד בשני. להפוך כעס לרחמים. ללמד כף זכות. לראות את המעלות ולא את החסרונות. לפזר אור וטוב בכל אשר נלך.

כמו בסיפור הבא: המכתב

כמעט כל מי ששמע את הסיפור שלי, האיץ בי לשלוח אותו אליך, כי הוא מיוחד ויש בו מוסר השכל מעשי. בנינו בית טוב, בית של תורה. יש לנו כמה בנות ובזו אחר זו, ואחריהן בנים. בתי הבכורה היא ילדה מקסימה וטובת לב, בעלת מידות טובות ודרך ארץ, אך בלימודים היא אינה מבריקה. היינו צריכים להשקיע בה הרבה בהוראה פרטית ובקידום. אמנם ראינו השפעה מסוימת, אך לא כזו שהפכה אותה למצטיינת, אלא לכל היותר לבינונית. בשנים האחרונות היינו כולנו בלחץ גדול. ידענו שבקרוב תגיע לכיתה ח' ומשם תצטרך להתקבל לסמינר. כמו כולם, היה חשוב לנו שתתקבל לסמינר טוב. אנחנו משקיעים כל כך בחינוך ובהשרשת יראת שמים, שאין זה הוגן שהיא לא תתקבל לסמינר החשוב שאליו הולכות רוב חברותיה. מצד שני, ידענו שהישגיה בלימודים לא יאפשרו לה להתקבל לסמינר הזה. אנחנו משפחה די פשוטה, אין לנו שום קשרים, וכולם רמזו לנו שכדאי לרשום אותה לסמינר פשוט יותר.

זה כאב לי בכפליים, גם על הילדה שלי, הצדיקה, הטובה ויראת השמים, סמל ודוגמא לחינוך טוב, וגם על שאר הבנות שלנו. ידענו שאם ניאלץ לשלוח אותה לסמינר פחות טוב כל הבנות אחריה ייאלצו לעשות כך. אמנם "על פי הספר" זה לא אמור להיות כך, אבל לא נראה לי שמישהו טורח לפתוח את "הספר" הזה...

ככל שחלף הזמן, הלחץ הלך וגבר. כשהרישום לסמינרים החל, רשמנו אותה לסמינר שרצינו וכמובן קיבלנו תשובה שהיא לא התקבלה לשם. אבל כבד ירד על הבית. לא יכולנו להסתכל בפניה של בתי. ישבתי עם בעלי וחשבתי מה לעשות. ואז בעלי אמר: "בואי נחשוב אילו קשרים אפשר להפעיל, מישהו שימליץ עלינו ועליה, שיסביר להם שהיא יהלום ושחבל לוותר עליה". הבטתי בו והפנים שלי אמרו את התשובה. איזה קשרים ואיזה נעליים. "את מי אנחנו מכירים שם בכלל?" בעלי ענה: "את למדת אצל המנהלת של הסמינר, לא?" הסתכלתי עליו לבדוק שהוא אינו צוחק עליי. נכון שלמדתי אצל המנהלת הזו, אבל זה היה לפני כשלושים שנה, כשהייתי בת 10 בכיתה ד'. בתקופה הזו היא הייתה מורה מקצועית לחשבון בבית הספר היסודי שבו למדתי. הסיכויים שהיא זוכרת אותי דומים לסיכויים שאני זוכרת את מה שהיא לימדה אותי... וכאן טמון עוד מוקש: את מה שהיא לימדה לא שכחתי אחרי שלושים שנה, אלא חמש דקות אחרי שהיא לימדה, ואם להיות ישירה יותר, הבת שלי אינה הראשונה במשפחה שמבטאת ראש חלש מבחינה לימודית. זה הגיע ממני, כך שעדיף לא להזכיר לה מי אני ומה אני.

עברו מספר ימים. הבית כולו באבל, ובאחד הערבים בעלי שוב פונה אלי ואומר: "פניתי למי שהייתי יכול. אנשים אומרים לי: 'זה בסדר, אני אדבר', חלקם אינם מדברים וחלקם פשוט הולכים ואומרים להנהלה: 'הם ביקשו ממני שאדבר בשבילם'... שזה שווה כמו שלא דיברו בכלל ואולי אפילו מזיק". בעלי ממשיך ואומר: "אני מכיר אותך יותר מכל אדם אחר ויודע איזו אישה טובה וצדיקה את, 'אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה". כך במילים האלה אמר. "אני בטוח שאם היא תזכור אותך – זה יהיה לטובה, וגם אם לא תזכור אותך, ברגע שהיא תראה אותך ותתרשם ממך, היא תבין שזה טוב בשבילה שהבת שלנו תהיה בסמינר, כי אולי יש לה בסמינר הרבה גאוניות, אבל ילדה מקסימה שקיבלה חינוך טוב ושיש לה כזו אמא מיוחדת ומחנכת אין הרבה". היו לי דמעות בעיניים כשבעלי אמר את המילים. הוא תלמיד חכם ואציל נפש, שחוץ מללמוד כל היום ולהכניס לבית אוירה של קדושה וטהרה אינו עושה דבר, פרט לעזרה בבית, אף שאיני מבקשת. לפני שהחזרתי לו מחמאה, הוסיף ואמר: "לכי תדעי, אם תתרשם ממך ותבין איזו אישיות את, היא עלולה עוד לחשוב בטעות שגם הבעל שלך שווה משהו..." שתקנו מספר דקות ואז אמרתי לו: "אני רועדת לעשות זאת ופוחדת מאי נעימות שתשבור אותי, אבל מכיוון שזו בקשתך, בעלי היקר, אעשה את רצונך, יהיה מה שיהיה". מובן שכל הבית הגביר את אמירת פרקי התהילים ואני שמתי פעמיי אל הסמינר, כדי לדבר עם המורה שלי לחשבון מכיתה ד', שהפכה למנהלת סמינר – בלי לדעת מה לקוות: שתזכור אותי או שתשכח אותי כליל...

המתנתי דקות אחדות במסדרון, מזכירות יצאו ואמרו שהיא עסוקה מאד, אבל אני ביקשתי רק חמש דקות. הן הבינו היטב לשם מה הגעתי, ולאחר מכן התברר שזה היה מחדל של השומר שבכלל הכניס אותי. בסוף היא הסכימה בלית ברירה שאכנס. ישבתי וסיפרתי על בתי. אמרתי שהיא ילדה טובה ויראת שמים, שאמנם אינה מצטיינת בלימודים, אך היא משקיעה הרבה ויש לה מידות טובות שאין להרבה ילדות. הקדוש ברוך הוא שם בפי מילים, והיא הקשיבה והייתה אמפטית, אבל על פניה כבר ראיתי את התשובה. כשסיימתי את דבריי אמרה לי: אני אחשוב על הדברים שאמרת ונמסור לך תשובה". הייתי מספיק חכמה כדי להבין מה יהיה אופי התשובה והחלטתי לנצל את ההזדמנות ולקיים את שליחותו של בעלי: "האמת שאת צריכה להכיר אותי", אמרתי. היא זקפה ראשה "איך?" "למדתי אצלך בכיתה ד', בבית הספר היסודי. היית מורה מקצועית בחשבון". "יפה", אמרה בקול אדיב שנתן לי להבין שהיא אינה זוכרת, ובינינו, מה זה כבר מוסיף. ואז החלטתי ללכת עד הסוף. "השם שלי היה אז..." וכאן נקבתי בשם משפחתי לפני הנישואין. "אולי את זוכרת?"

ברגע שאמרתי את השם השתנו פניה של המנהלת ב -180 מעלות. היא נראתה נדהמת ואחר כך נרגשת, ולאחר מכן אדמימות פשטה על פניה ולפתע ראיתי דמעה בקצוות עיניה. "זו את, דבורל'ה"? היא נקבע בשם החיבה שלי ובשם משפחתי. "אני מקבלת את הבת שלך מיד לסמינר!" הפעם היה תורי לקבל הלם. האמת שהשינוי היה כל כך פתאומי וכל כך לא הגיוני, שלא יכולתי לקלוט אותו, וכשקלטתי נדהמתי כפליים. אפשר לחשוב שהייתי תלמידה מצטיינת, כוכבת, או כביכול משפחתי היית משפחת רבנים חשובה.

"את בטח מתפלאת מה גרם לי לשנות את דעתי בקיצוניות כזו", אמרה המנהלת, "ולי חשוב שתישארי כאן מספר דקות כדי לשמוע סיפור אישי שמעולם לא השמעתי לאיש".

והמנהלת החלה לספר: "הייתי מורה מקצועית בבית הספר היסודי שבו למדת, ומהיום הראשון נראה שלא מצאתי חן בעיני המנהלת. איני יודעת מדוע. היא הייתה מעירה לי על כל צעד ושעל, בודקת אותי שבע פעמים ותמיד לא מרוצה, ובעיקר פשוט הקפיאה אותי על מקומי. לא קידום בעבודה, לא קידום בשכר ולא תוספת שעות. הייתי מגיעה כל יום הביתה, שבורה, ואומרת לבעלי: 'איני יכולה להמשיך שם. רע לי, זה הורס לי את הבריאות'. בעלי היה שואל רב, והרב היה אומר: 'לעולם לא עוזבים עבודה סתם כך, לא סוגרים דלת לפני שדלת אחרת נפתחת', ואני הייתי חוזרת לעוד שבוע קשה, לעוד חודש בלתי נסבל. עשר שנים עבדתי שם, בלי יום אחד טוב. באחד הימים קוראת לי המנהלת ומגישה לי מכתב. היה זה מכתב של אחת האמהות, שכתבה שירות ותשבחות על מסירותי לבתה. היא כתבה שאמנם אני מלמדת רק חשבון, אבל אני משפיעה על בתה בכל התחומים, ואף שבתה מתקשה, אני מתמסרת אליה ומגלה אכפתיות. היא כתבה שני עמודים גדושים בתשבחות שממש גרמו לי להסמיק. המנהלת הביטה בי ואמרה: 'מעולם לא קיבלתי מכתב כזה על איש צוות כלשהו, אני חושבת שאני אתחיל להסתכל עלייך בצורה שונה'. אמרה ועשתה. מרגע זה השתנה היחס אליי במאה שמונים מעלות. המנהלת החלה להחמיא, לכבד, לשתף אותי בנעשה, להוסיף לי שעות ותקנים. המורות האחרות פשוט שפשפו את עיניהן ולא הבינו מה קרה פתאום. היחס שלה אלי היה ידוע ומפורסם.

ארבע שנים לאחר מכן הודיעה לי המנהלת כי התפנה תפקיד בחינוך בכיתה ח' והציעה לי אותו. אני זוכרת את עצמי פורצת בבכי של אושר רוצה לספר לבעלי על החדשה המרעישה. מרגע זה ואילך אני והמנהלת הפכנו לשותפות של ממש. היא התייעצה אתי על כל צעד ושעל, ולאחר שנתיים גם מינתה אותי לסגניתה. ארבע שנים לאחר מכן פרשה מתפקידה, לא לפני שנלחמה כלביאה שאני אקבל את תפקיד המנהלת במקומה. וכך היה. הייתי מנהלת בית הספר היסודי עוד מספר שנים, ואז נפתח הסמינר והוצע לי לנהל אותו. התייעצתי עם רבנים ונתתי את הסכמתי. בעיית הרישום אינה פשוטה ומנהלת חייבת לעמור על המשמר, וזאת אני עושה בצורה טובה או רעה, תלוי בעיני המסתכל. מישהו חייב לעמוד על המשמר. אני מכורחה לומר לך שמצד הדין בתך לא יכולה להתקבל. היא בת טובה ושמענו דברים טובים, אך זהו סמינר למצטיינות ואנו חייבים לשמור על הרמה, אבל לכל כלל יש יוצא מן הכלל". ואז הטילה המנהלת את הפצצה, שאף שהייתה מונחת מול עיניי, לא חשבתי אפילו בכיוון. "המכתב ששינה את חיי נכתב על יד אמך, ואת יודעת על מי הוא נכתב? אודותייך. ואת רוצה לדעת עוד משהו? חלק מהשבחים באמת הגיעו לי, אבל חלק היה טל ומטר בלתי נתפס של טוב, שאמך פשוט המטירה עליי. המילים החמות הללו, שחלקן הגיעו בזכות וחלקן כתוספת של טוב לב, שינו את חיי בשנייה, לטובה. אין לי מושג איזה מנעול הם פתחו בלבה של המנהלת, אבל הם פתחו. אני כאן בזכות המכתב ההוא. כעת, כשאת באה עם הילדה שלך, שאמנם אינה עומדת בכל תנאי הקבלה, אני צריכה להיות חסרת מידות וכפויית טובה עלפי אמך וכלפי הבורא כדי שלא להחזיר לך מידה כנגד מידה. אני מקבלת אותה מיידית, ואני מודה לקב"ה שנתן לי הזדמנות לתת הזדמנות לנכדתה של זו שנתנה לי את הזדמנות חיי".

"אל תדאגי, דבורל'ה", אמרה המנהלת, "בתך התקבלה. לכי תגידי תודה לאמך הנפלאה, ששלחה מכתבה על פני המים, ולבורא עולם שבהשגחתו הפלאית זימן אותנו יחד כדי שאוכל לדאוג לכך שברוב הימים תמצאנו נכדתה". זה הסיפור ואיני צריכה לכתוב את המסר שלו. אין אדם עושה אלא לעצמו. איש אינו מפסיד מטוב לב ומפרגון, ואם בן אדם מפזר אור וטוב בכל אשר ילך – אך טוב וחסד ירדפוהו כל ימי חייו, ואם כל בני האדם יעשו כך, יהפוך העולם שלנו ל"עולם חסד ייבנה".

תפילה

רבונו של עולם

רוצה להיות נסיך שלך. כמו האברך הזה שראיתי השבוע בתפילת שחרית בבית הכנסת מעל השטיבלאך של בית ישראל. שנכנס לבית הכנסת לאט אבל מכוון למטרה, בלי שום תנועה מיותרת, ומרגע שהתיישב ועד סוף התפילה לא הביט ימינה או שמאלה והיה ממוקד לגמרי בסדור. כמובן שלא הוציא מפיו הגה שלא קשור לתפילה. כולו קדושה ואצילות. זכה אותי להיות בכזו דבקות, שהראש לעולם לא יפנה ימינה או שמאלה אלא רק קדימה. גם כשאני נמצא במקומות שמורים, ששם לא צריך כביכול שמירת עיניים, כמו ברחבת הכותל, או בבית הכנסת, או בקברי צדיקים, אבל בעצם, גם שם צריך. כי שמירת עיניים זה לא רק ממראות אסורים, זה גם מכל דבר שיכול להסיח אותנו מהדבקות בך אבא.

זכה אותי להיות כמו הצדיקים האלה, שהם לא מזיזים את הראש לשום צד ולא רואים מי נמצא ומי נכנס ומי יוצא, אפילו שהם נמצאים במקום שאין חשש לראות משהו אסור.

ואם הם רואים או נתקלים במשהו על הריצפה, כמו כוס פלסטיק ריקה, הם לא יתעלמו כמוני, הם יתכופפו בלי שום תנועה מיותרת כדי להרים ולהניח איפה שצריך. הם לא יקומו ממקומם לשום צורך אלא ישבו בקדושה ובדבקות עד לסיום העניין שהם עסוקים בו, והם לא מבוהלים ולא מבולבלים אף פעם, ונראה שיש להם ישוב הדעת כזה נפלא.

רבונו של עולם, רוצה להיות כמוהם לא רק ברחוב או במקומות לא שמורים, רוצה להיות כמוהם כל הזמן. גם כשלומדים. גם כשמתפללים. כל הזמן איתך. כל הזמן דבוק בך. רבונו של עולם, נסיכים שלך אני קורא להם. זכה גם אותי להיות כזה. להיות נסיך של השם.