תורה למעשה – פרשת בא

י,ב: תספר ... וידעתם כי אני ה': תורה למעשה: סיפור גבורות ה' גורם למְסַפר להאמין בה'.

י,כו: ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה': תורה למעשה: עבודת ה' נעשית בכל האמצעים הכשרים (כגון צאן ובקר) העומדים לרשותנו.

יב,יד-כ: וחגותם אותו חג לה' לדורותיכם, חוקת עולם תחגוהו: תורה למעשה: יש לחוג את חג הפסח כל שנה בארבעה עשר לחודש ניסן, בערב, ובמשך שבעה ימים לאכול מצות, ולא חמץ. מי שיאכל חמץ – נפשו תיכרת מעדת ישראל. ביום הראשון וביום השביעי – מקרא קודש, כלומר יום שנקרא 'קודש', והכוונה שחלה בו קדושת חג, ובו אסורה כל מלאכה, למעט מלאכות הקשורות בהכנת מאכלים לחג. להבנתי, 'כריתה נפש' - פירושה חידלון מהיות "יהודי" (בן לעדת ישראל), וזה אמור גם בגֵר (שבא לגור בארץ, בקרב עדת ישראל, ובכך קבל עליו את מצוות ה') וגם ב'אזרח הארץ' (שכבר גר בארץ, ומשלא עזב – קבל עליו את מצוות ה'; יב,מט; במדבר ט,יד; טו,טז).

יב,מב: ליל שימורים הוא לה' ... שימורים לכל בני ישראל לדורותם: תורה למעשה: כל בן ישראל ("יהודי") חייב לשַמֵּר לכבוד ה' מדי שנה את הלילה הראשון של פסח. להבנתי, שמירה זאת פירושה להיות עֵרים כל הלילה ולזכור וללמוד בו את פעולות ה' בליל היציאה ממצרים, כלומר, לשַמֵּר את הזיכרון לעולם.

יב,מג: זאת חוקת הפסח: תורה למעשה: דיני החג בלילה הראשון: כל בן עדת ישראל, ורק הוא (לא תושב ולא שכיר בביתך), חייב לאכול את קרבן פסח בקרב המשפחה שבביתו, בלי נוכרים, למעט עבד הגר בביתו ונימול. יש לאכלו בבית בלבד, ולא לשבור עצמות מן הקרבן. גר שנימול ו'אזרח הארץ' נחשב בן ישראל. מי שלא נימול – לא יאכל מהקרבן.

יג,י-טז: ושמרת את החוקה הזאת למועדה: תורה למעשה: החל מכניסת העם לארץ יש לשַמֵּר את זיכרון חג הפסח באמצעים מגוונים: לקדש כל בכור בבני ישראל ובבהמתם (בכור אדם יש לפדות ובכור בהמה יש להעביר לה' ולזבחו; פסוקים י"ב-י"ג), לזכור את היום על ידי אכילת מצות במשך שבעה ימים והימנעות מחמץ (פסוק ז'), להגיד ולהשיב לשאלת הבנים את מעשי ה' ביציאת מצרים (פסוקים ח', י"ד), שדברים אלה יהיו לאות על היד ולזיכרון בין העיניים, כדי שתורת ה', כלומר סיפור חוזק ה' ביציאת מצרים, תהיה שגורה בפינו.