בשבוע הבא נציין את יום ההילולא יו"ד בשבט, שבו נסתלק (בשנת תש"י, 1950) הרבי הריי"צ (רבי יוסף-יצחק שניאורסון) מליובאוויטש, והחלה להאיר שמשו של חתנו וממלא מקומו (רבי מנחם-מענדל שניאורסון) – הרבי מליובאוויטש.

שנות מנהיגותו של הרבי הריי"צ היו רצף מתמשך של מסירות נפש מול מציאות קשה ומאיימת. הוא קיבל את ההנהגה בשנים הנוראות של השלטון הקומוניסטי ברוסיה, ולמרות איומי השלטונות פעל לשימור גחלת היהדות במרחבי רוסיה, עד שנאסר, הוגלה, ולבסוף שוחרר בתנאי שיעזוב את המדינה.

הקו המאפיין את שני המנהיגים האלה הוא תחושת האחריות לעם ישראל וחשיבה במושגים של כלל ישראל. אם ליהודי בשיקגו אין תפילין – שנתם תידד מעיניהם. אם בניו-זילנד אין מקווה טהרה – הם יהפכו עולמות כדי שייבנה מקווה. אם במרוקו חסרים מוסדות חינוך על טהרת הקודש – ישלחו שלוחים כדי שיקימו אותם.

כיום הגישה הזאת נראית טבעית, אבל זה אופייה של מהפכה, שבסופה הדברים שחוללה נעשים מובנים מאליהם. זה לא היה כך לפני שישים ושבעים שנה. קהילות שעברו את הטלטלות הנוראות של אמצע המאה העשרים – המהפכה הקומוניסטית והשואה – ניסו לאסוף את השברים ולהשתקם. מי היה יכול לחשוב על צורכי כלל ישראל.

הרבי הריי"צ, ובעקבותיו חתנו וממלא מקומו, חוללו מהפכה בהטמיעם דרך ראייה אחרת, שבמרכזה אחריות לכל יהודי באשר הוא. הם חינכו דורות לחוש אכפתיות ליהודי שאין לו תפילין, לבית יהודי שאין בפתחו מזוזה, למשפחה יהודית שמתקשה להשיג אוכל כשר, לילד יהודי שאין באזורו גן ילדים או בית ספר יהודי.

זו תחושת אכפתיות הנובעת מאהבת ישראל אמיתית, בלי לצפות לתמורה כלשהי. היהודים שאתה עוזר להם לא יצטרפו בהכרח לקהילה שלך, לא יימנו עם מעגל התומכים שלך ולא יגמלו לך על מאמציך. ובכל-זאת אתה הופך עולמות ועוזר להם, כי חונכת לחוש אכפתיות לכל יהודי ולהיות חסר מנוחה כל עוד לא קיבל מענה למצוקתו.

כיום עוד ועוד חוגים מאמצים את הדרך הזאת, אבל ראוי לזכור את מחוללי המהפכה, שמסרו את נפשם כדי לטפח תודעה זו ולהשריש אותה בלבות אלפי צעירים. הם שחינכו דורות להיות מוכנים לעזוב משפחה תומכת וקהילה מחבקת ולצאת למרחקים, מתוך אותה תחושת אחריות לכל יהודי.

יו"ד בשבט מפנה קריאה אל כל אחד ואחת מאיתנו – להפנים יותר את תחושת האחריות הזאת. לא להסתפק בדאגה למשפחתנו ולמעגל הקרוב אלינו, אלא לחשוב על עוד יהודי הזקוק לעזרה, גשמית או רוחנית. אהבת ישראל אמיתית, אהבת חינם, היא שתביא את הגאולה האמיתית והשלמה.

בית אגודת חסידי חב"ד בארץ, הבית שנבנה בכפר חב"ד בדוגמת בניין '770', בית מדרשו של הרבי – מזמין את הציבור לבוא לקראת י' בשבט להתפלל ב'חדרו' של הרבי ולשגר את הבקשות וה'פדיונות' לציוּן הקדוש. לתיאום קבוצות: 039606402.

מפגש ארצי של בוגרי בית הספר למלאכה בכפר חב"ד יהיה אי"ה ביום חמישי, י"ג בשבט (9.2), במתחם בית הספר. מי שלא קיבלו הזמנה מתבקשים לעדכן את פרטיהם אצל הרב משה אדרעי , טל' 0547770713.

בליל ט"ו בניסן, בחצי הלילה, הִכה ה' את בכורי מצרים, במכה העשירית והאחרונה, שאחריה יצאו אבותינו ממצרים. בתיאור המכה הצפויה נאמר: "וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ, לְמֵאִישׁ וְעַד בְּהֵמָה, לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה ה' בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל".

לשם מה נדרשה שתיקת הכלבים, ומה הקשר שלה למכת בכורות? והאוּמנם הכלבים הם המעידים "אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל", והלוא הדבר בולט שבעתיים במכת בכורות עצמה, שבה נפגעו בכורי מצרים בלבד ולא בכורי ישראל! וגם: למה נבחר הביטוי "לא יחרץ", במקום הביטוי המתאים יותר – "לא ינבח"?

ההסבר הוא: טבעם של כלבים לנבוח כלפי הירח, ומכיוון שמכת בכורות התרחשה בחצות ליל ט"ו בניסן, כאשר הירח במילואו, אך טבעי שהכלבים ינבחו בשעה זו.

אלא שכאשר הנביחות הן במידה הרגילה אין צורך בנס מיוחד, שהרי הקב"ה אינו עושה ניסים שלא לצורך. גם בני ישראל לא יחששו מנביחות כאלה, שאין בהן לגרום נזק. אלא שלעתים כלבים עלולים להתרגז במיוחד ולנבוח בקול רם, שעלול להפחיד בני-אדם. כדי לשמור על שלוותם של בני ישראל בלילה הזה נעשה נס ש"לא יחרץ".

העובדה שאפילו כלבים נהגו בדרך שונה כלפי בני ישראל וכלפי המצרים העצימה את ההבחנה שעשה הקב"ה בין מצרים ובין ישראל. לא דיי שעשר המכות פגעו במצרים בלבד, אפילו הכלבים נמנעו מלחרוץ את לשונם כלפי בני ישראל, אלא כלפי המצרים בלבד!

הנס המיוחד שחולל הקב"ה מנע לחלוטין כל פחד ובהלה אצל בני ישראל, והללו היו יכולים לאכול את פסחיהם בחגיגיות ומתוך שמחה על הגאולה הממשמשת ובאה, כשאף בהמותיהם היו רגועות ויכלו לצאת עמהם ממצרים.

ברגע האחרון של גלות מצרים הרגישו בני ישראל בעצמם שאין להם אפשרות להישאר במצרים אף לא לרגע אחד. זהו ״ולא יכלו להתמהמה״. לכן הייתה היציאה בחיפזון.

״ליל שימורים הוא לה׳ להוציאם מארץ מצרים... לדורותם״ (שמות י,מב). הקב״ה היה שומר ומצפה כביכול מתי יבוא הלילה של יציאת מצרים. הלילה הזה הוא שימורים "לדורותם״ – ה׳ יתברך ובני ישראל שומרים ומצפים מתי יבוא הלילה של הגאולה העתידה.

״ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלושים שנה וארבע-מאות שנה״ (שמות יב,מ). מכניסת בני ישראל למצרים עד יציאתם היו רק רד״ו, שנים והיה חסר ק״ץ שנים. אלא נאמר במדרש שהמצרים שִעבדו את ישראל אף בלילות, והלילות השלימו את מניין השנים. זהו שנאמר (איוב כח,ג) ״קץ שם לחושך״.

״בחוזק יד הוציאנו ה׳ ממצרים״ (שמות יג,יד). היציאה ממצרים בחוזק יד הייתה מכוּונת לא רק נגד פרעה אלא גם כלפי ישראל. היו מי שהעדיפו להישאר במצרים, וה׳ הוציאם ממצרים על כורחם.

כשם שביציאת מצרים הוציא ה׳ גם את מי שלא רצו לצאת משם, כך יהיה בימינו – הקב״ה יוציאנו ״ממצרים״ גם נגד רצונם של מי שרוצים להישאר בגלות.

״יצאו כל צבאות ה׳ מארץ מצרים״ (שמות יב,מא). בצאת בני ישראל ממצרים הם נקראו ״צבאות ה׳״, כי בהיותם במצרים עמדו על משמרת היהדות במסירות נפש, ולא שינו את שמם, לשונם ולבושם.

״וינצלו את מצרים״ (שמות יב,לו). בני ישראל ליקטו את כל ניצוצות הקדושה שהיו במצרים, ולא השאירו שם אפילו ניצוץ אחד.

יהודי עשיר מקליפורנייה בא לניו-יורק במיוחד כדי לפגוש את הרבי הריי"צ (יוסף-יצחק) מליובאוויטש. הוא בא להתייעץ עם הרבי בשאלות עסקיות, וקיבל ממנו עצות להצלחה בעסקיו.

אחר-כך התעניין הרבי באורחות חייו של האיש ובדרכי החינוך של ילדיו. הרבי יעץ לו להתחזק בכמה עניינים, וציין שזה יביא לו ברכה. האיש החמיץ את פניו והשיב: "זה לא נראֶה לי מעשי".

אמר לו הרבי: "תמהני עליך. בענייני מסחר באת אליי מקליפורנייה וקיבלת מיד את עצותיי, וזאת בשעה שאינני סוחר ולא בן סוחר; ואילו בענייני תורה ומצוות, שזה תחום ההתמחות שלי ושל אבותיי, אתה סבור שעצתי אינה מעשית?!"...

"רצונו של הקב"ה יתגשם. לאדם ניתנה הברירה אם לעשות זאת היום או לדחות למחר. אבל אם אפשר לעשות זאת היום, למה לדחות למחר?" (הרבי מליובאוויטש)

הפרופסור יצא מהחדר לאחר שסיים לבדוק את תלמיד הישיבה. הוא פנה אל מלווהו ואמר לו בשקט: "הבחור דועך. הלב נחלש, הריאות מצטמקות. אינני רואה סיכוי להציל את חייו".

אלה היו ימי המהפכה הקומוניסטית ברוסיה. שמחה גורודצקי היה תלמיד ישיבת 'תומכי תמימים' החב"דית, שעברה אף היא גלגולים קשים. הוא נחלש וחלה, ומשגיח הישיבה, הרב יחזקאל פייגין, לקח אותו לבדיקה אצל אחד מגדולי הרופאים.

"מה אמר הרופא?", שאל שמחה בחשש את הרב פייגין. "עליך לנוח", השיב המשגיח קצרות, "סע לביתך עד שתחלים".

"בשום אופן לא", השיב הבחור בנחישות, "אסע אל הרבי". כאשר נוכח המשגיח כי לא יניא את הבחור מכוונתו, ליווה אותו אל הרבי הריי"צ (רבי יוסף-יצחק שניאורסון), שהתגורר באותה עת בעיר רוסטוב. המשגיח הקדים ונכנס לרבי, כדי לעדכנו על חומרת המצב. אחר-כך נכנס הבחור.

"על-פי דברי המשגיח", אמר לו הרבי, "אסור לך להוסיף לשהות בישיבה". הנשימה נעתקה מפיו של שמחה. "אך אני אומר", הוסיף מיד הרבי, "שאין הדבר כך. אתה תוסיף להימנות עם תלמידי הישיבה, וגם תהיה שליחי לכל מיני משימות".

הרבי שיגר את הבחור לנסוע בערי רוסיה ולהביא לו מידע על הנעשֶה שם מבחינה יהודית. שמחה יצא לשליחותו ובתוך זמן קצר נעלמה החולשה שתקפה אותו, והוא התחזק מיום ליום. מפעם לפעם יצא למסעות ברחבי רוסיה, ובשובו הגיש לרבי דוח מפורט.

יום אחד עמד שמחה בחדרו של הרבי וסיים לשטוח לפניו את פרטי מסעו האחרון. הגבאי נקש על הדלת וציין כי הגיע זמן קבלת הקהל ל'יחידות'. שמחה התכונן לצאת מן החדר, ואולם הרבי הפתיעוֹ ובתנועת יד הורה לו להישאר בחדר. שמחה השתומם. כדי שלא להביך את הנכנסים, התרחק לפינת החדר ועמד שם ביראת כבוד.

ראשון הנכנסים היה יהודי עטור זקן. פגישתו עם הרבי הייתה קצרה מאוד. עם היכנסו שאל: "רבי, האם הבנתי נכון את הסימן?". הרבי הניד בראשו לאות חיוב ואמר: "יע, יע, יע!" (כן, כן, כן!).

מיד אחריו נכנס יהודי שני. הוא פרץ בבכי: "רבי, זה אני!", והתעלף. הגבאי מיהר אל החדר, אושש את האיש והוא יצא החוצה.

השלישי היה יהודי מבוגר, שניכר עליו כי לא השתייך לעדת החסידים. הוא הגיש לרבי מכתב ובו כמה וכמה שאלות, ובידו החזיק עותק שלו. הוא עבר עם הרבי שאלה אחרי שאלה, וזכה למענה על כל אחת ואחת מהן. ואולם על השאלה האחרונה הרבי לא השיב. האיש חזר וציין שיש במכתב עוד שאלה. "אינני עיוור", השיב הרבי. הלה ניסה לחזור שוב על השאלה והרבי הגיב: "אינני חירש". כשהאורח ניסה להתעקש, סימן הרבי כי ה'יחידות' נסתיימה.

שמחה יצא משתאה מחדר הרבי. בבית המדרש ראה את היהודי הראשון. "אולי תוכל לספר לי מה מסתתר מאחורי שאלתך?", שאל שמחה.

"ברצון", השיב האיש וסיפר: "לפני שנים רבות שלח אותי אדמו"ר הרש"ב (אביו של הריי"צ) לסיביר, כדי לדאוג לקיום היהדות שם. שאלתי מתי אדע כי תסתיים שליחותי, והרבי השיב כי בהגיע המועד אקבל סימן.

"חלפו שנים. זכיתי למלא את צו הרבי, בניתי שם מקווה וחיזקתי את יהודי המקום. במיוחד הצלחתי להשפיע על יהודי אחד, שהיה רחוק מתורה ומצוות, עד שנעשה בעל תשובה גמור.

"בשנת תר"פ, לאחר הסתלקות אדמו"ר הרש"ב, סברתי שאולי הגיע זמני לשוב. שלחתי מכתב לבנו, לרבנו, ולא חלף זמן רב והגיע מכתב תשובה. לתדהמתי כתב הרבי: 'כמדומה שאבא אמר שבהגיע הזמן תקבל סימן!'. השתוממתי. הרי לא סיפרתי על כך לרבי...

"לא מכבר קיבלתי מכתב מהרבי. באותה שעה היה בחדרי ידידי בעל התשובה. בהתרגשות גדולה פתחתי את המעטפה, והתחלתי לקרוא את דברי הרבי. במכתב ביקשני הרבי לסייע לאתר בעל שנטש את אשתו והפכהּ לעגונה. בתוך כך הבחנתי כי עמיתי מחוויר כסיד. במוחי נצנצה ההכרה: זה האיש!

"החלטנו שנינו לנסוע לרבי. אני שאלתי את הרבי אם הסיפור הזה הוא הסימן שציפיתי לו. הרבי השיב בחיוב. אחריי נכנס בעל התשובה, והודה בפה מלא 'זה אני!'".

חלפו שנים. יום אחד פגש הרב שמחה גורודצקי את היהודי השלישי. "האם אתה זוכר את הפגישה עם הרבי?", שאל הרב גורודצקי.

עיני האיש אורו. "בוודאי!", השיב, "כזכור לך, הרבי סירב לענות על שאלתי האחרונה. באותה עת הוצע לי שידוך לזיווג שני. זו הייתה שאלתי האחרונה, והיא הייתה חשובה לי מאוד, אבל הרבי נמנע מלהשיב עליה. לא הבנתי מדוע ויצאתי נבוך. ואולם כעבור זמן קצר התברר לי כי האישה חלתה ונפטרה. או-אז הבנתי את כוונת התעלמותו של הרבי".

המספר שבע מייצג את המעגל השלם של הבריאה, שכן השביעי חותם את השישה שלפניו. אנו יכולים לראות זאת בתהליך הבריאה – העולם נברא בשישה ימים, והיום השביעי, שבת, שהוא קודש לה', סוגר את המעגל. אפשר לראות זאת גם במבנה החומר: החומר עצמו מורכב משישה צדדים – מזרח, מערב, צפון, דרום, מעלה ומטה, והשביעי מייצג את הכוח האלוקי שמתלבש בתוך ששת הצדדים של החומר.

המדרש (ויקרא רבה פרשה כט,יא) קובע כלל: "כל השביעין חביבין לעולם", ובהמשך נמנית שורה ארוכה של דברים שבהם בולטת חביבותו של השביעי: השבת, שנת השמיטה, שנת היובל (הסוגרת שבע שמיטות), הרקיע השביעי, משה רבנו (השביעי לאברהם אבינו) ועוד.

למספר זה חשיבות מרכזית גם בתיקונו של העולם. על הפסוק (שיר השירים ה,א) "באתי לגני אחותי כלה", אומרים חז"ל (במדרש רבה על הפסוק) שזה נאמר מפי הקב"ה בעת מתן תורה, כשירדה השכינה למטה. חז"ל מדייקים: "לגן אין כתיב כאן, אלא לגני", כלומר, למקום שכבר היה בו בעבר. שכן השכינה כבר הייתה בעולם הזה בראשית הבריאה, ורק בגלל החטאים הסתלקה ועלתה למעלה, עד ששבה וירדה במעמד הר סיני.

המדרש מפרט שבעה דורות שסילקו את השכינה: "חטא אדם הראשון – נסתלקה השכינה לרקיע הראשון; חטא קין – נסתלקה לרקיע השני; חטא אנוש – נסתלקה לרקיע השלישי; חטא דור המבול – נסתלקה לרקיע הרביעי; חטא דור המגדל – נסתלקה לרקיע החמישי; חטאו אנשי סדום – נסתלקה לרקיע השישי; חטאו המצריים בימי אברהם – נסתלקה לרקיע השביעי".

אחר-כך עמדו שבעה צדיקים ובתהליך הדרגתי שנמשך שבעה דורות החזירו את השכינה למטה. אברהם הורידהּ מהרקיע השביעי לשישי, יצחק – לחמישי, יעקב – לרביעי, לוי – לשלישי, קהת – לשני, עמרם – לרקיע הראשון, ומשה רבנו הורידהּ לארץ. במעמד הר סיני נאמר: "וירד ה' על הר סיני", והשכינה חזרה וירדה לעולם הזה. אנו רואים אפוא שתיקון הבריאה והחזרת השכינה למטה קשורים בדור השביעי דווקא, שהוא המסיים את העבודה של הדורות שלפניו.

הרבי דייק בלשון חז"ל "כל השביעין חביבין" ולא "כל החביבין שביעין", ומזה משמע שעיקר חביבותו של השביעי היא בעצם היותו שביעי: "חביבותו אינה מצד עניין התלוי בבחירתו, רצונו ועבודתו, כי אם בזה שהוא שביעי, שזה בא מצד התולדה". אין הדור השביעי יכול להידמות כלל לדור הראשון, ואולם מעלתו היא שבכוחו לסיים את עבודתו של הראשון.

זה דורנו, הדור השביעי, שצריך לסיים את עבודת הדורות הקודמים ולהביא את הגאולה בפועל ממש. ובלשונו של הרבי: "זה תובעים מכל אחד ואחד מאיתנו, דור השביעי, דכל השביעין חביבין. דעם היות שזה שאנחנו בדור השביעי הוא לא על-פי בחירתנו ולא על-ידי עבודתנו, ובכמה עניינים אפשר שלא כפי רצוננו, מכל מקום הנה כל השביעין חביבין, שנמצאים אנחנו בעקבתא דמשיחא, בסיומא דעקבתא, והעבודה – לגמור המשכת השכינה, ולא רק שכינה כי אם עיקר שכינה, ובתחתונים דווקא".

עבודת מחקר של יותר מחמש-עשרה שנים הולידה ספר חדש, המופיע בימים האלה – 'שנים ראשונות', תולדות חייו של הרבי מליובאוויטש, מיום הולדתו ועד אחרי חתונתו. אם נדמה שהכול כבר נכתב על הרבי, הספר הזה מפתיע בשפע של גילויים מרתקים על תקופה שהמידע עליה לקה בחסר.

העבודה לא הייתה קלה: "הצוות שלנו נבר בארכיונים של ממשלות ומוסדות חינוך, בספריות וביומנים פרטיים של אנשים שחיו באותו זמן. אספנו חומרים מארכיונים ברוסיה, באוקראינה, בלטוויה, בגרמניה, בצרפת, בפורטוגל, בפולין, בישראל, בארה"ב ועוד. החומרים האלה אִפשרו לנו ללמוד על הרבי מזווית שלא הכרנו קודם לכן".

הספר, הופיע עכשיו באנגלית ובעוד כחצי שנה צפוי לצאת בעברית, נערך בעריכה משותפת של הרב שמוטקין והרב ברוך אוברלנדר , שליח חב"ד בהונגריה. הם נעזרו רבות בעבודת המחקר של הרב מרדכי-מנשה לאופר , מחבר 'ימי מלך', ור' לוי גרייזמן , שעמד בקשר עם החוקרים במדינות העולם והיה מעורב בניהול המיזם. "גם חוקרים שאינם יהודים התגייסו לסייע", מגלה גרייזמן. "נעזרנו גם בארכיונים של הקג"ב והצארים".

דברים שהיו ידועים במסורת קיבלו פתאום אימות. למשל, ברישום הלידה של הרבי נכתב על אביו, רבי לוי־יצחק שניאורסון, התואר "אזרח נכבד לדורותיו". המחקר איתר את המסמכים המקוריים של תואר הכבוד שקיבל אדמו"ר ה'צמח צדק', האדמו"ר השלישי מליובאוויטש, משלטונות רוסיה. התואר הוענק גם לצאצאיו העתידיים.

עוד סיפור שאומת במסמכים הוא עניין ה'מבחן' של הרבי אצל בעל ה'שרידי אש', הגאון רבי יחיאל-יעקב ויינברג מברלין. הרבי הציע לרב ויינברג לבחור בעבורו ספר כלשהו, וכעבור עשרים וארבע שעות יבוא להיבחן עליו. הרב ויינברג בחר בספר שהוא עצמו חיבר, הדן בסוגיות סבוכות בסדר טהרות. למחרת התייצב הרבי לבחינה, ולימים סיפר הרב ויינברג כי "הוא שלט בחומר אף יותר טוב ממני". בעבודת המחקר נמצאה התעודה המקורית שהרבי קיבל בעקבות המבחן, ובה שפע של תיאור שבח מופלאים.

מצווה זו חלה גם על הנושא אלמנה או גרושה, שהיא חדשה לו, אך לא על מחזיר גרושתו, או על נישואי איסור.

משמעות המצווה, שלא יֵצא למסעות, אלא יישאר עם אשתו וישמחנה כל השנה. לדעת 'ספר יראים' יש חיוב לשמחה, ואין הכוונה למשתה וביטול מלאכה, אלא למלא את רצונה בכל אשר יוכל, ובכל דבר שיודע שהוא משמח אותה.

במקור חל איסור לגייסו לצבא ל'מלחמת רשות', או לשמירת העיר, אבל במציאות ימינו, ש"עזרת ישראל מיד צר" היא בהגדרת "מלחמת מצווה" – אין איסור לגייסו. עם זה, רצוי לפטור אותו משירות במשך השנה.

יש מתירים לחתן לצאת למסע לצורך פרנסתו (לפחות כשאין ביכולתו להתפרנס בעירו), וכל שכן אם אוּמנותו בכך, כגון שהוא ספן או טייס או מורה דרך וכדומה.

יציאה למסע כדי לשמוח עם חבריו – מותרת לימים מועטים, וללימוד תורה או לדבר מצווה – אפילו לימים מרובים. ויש מתירים בכול, כשהאישה מוחלת.

אם החתן נאלץ לנסוע מרעייתו בתקופת השנה הראשונה, כגון מחמת מחלה, דנו האחרונים אם צריך להשלים זאת לאחר מכן.