בנוגע לדם הפסח שנצטוו ישראל לתת על המשקוף, כתוב בפרשתנו "ולא יהי' בכם נגף למשחית בהכותי בארץ מצרים" (יב, יג). ופירש רש"י "הרי שהי' ישראל בביתו של מצרי שומע אני ילקה כמותו, תלמוד לומר ולא יהי' בכם נגף".

הימצאות יהודי בליל פסח בבית מצרי מורה על פחיתות מצבו הרוחני. שלאחר כל מה שעשו להם המצריים, ולאחרי המכות שקבלו המצרים, ולאחרי שהוזהרו ישראל שבלילה זה "לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר" (שם, כב), עדיין שהה יהודי זה בבית המצרי!

ועם כל זה, "ירד" הקב"ה "בכבודו ובעצמו" (הגש"פ פיסקא ויוציאנו), עד לביתו של המצרי, להציל גם יהודי זה ולהוציאו ממצרים, והוא מצד חיבתו של הקב"ה לכל אחד מישראל.

ומזה לומדים גם בהנוגע אלינו, ש"דיו לעבד שיהא כרבו" (ברכות נח, ב. ועוד). וכשם שהקב"ה ירד "בכבודו ובעצמו" עד לביתו של מצרי לקרב בן ישראל לתורתו ועבודתו, כן צריך כל אחד לקרב כל יהודי באשר הוא לדרכי ועבודת הבורא ית' גם אם לזה צריך "לרדת" ממעמדו ומצבו הנעלה.

על יסודי התורה והמצוה