רבי יהודה אריה ליב אלתר זצ"ל

"השפת אמת"

 כ"ט בניסן ה'תר"ז – ה בשבט ה'תרס"ה

רבי יהודה אריה ליב אלתר המכונה 'השפת אמת' נולד בורשה, בתאריך כ"ט ניסן ה'תר"ז (1847) לר' אברהם מרדכי, בנו של בעל "חידושי הרי"ם). הרב יהודה התייתם בגיל צעיר מאד מהוריו, ועבר לגור בבית סבו, בעל חידושי הרי"ם. הסבא שכר עבורו מלמד שילמדו תורה בתנאים הבאים: א. שיעיר אותו כל בוקר לפני עלות השחר. ב. שילמד עמו י"ח שעות ברציפות. ג. שבכל יום יחדשו משהו בלימוד. בגיל ט"ו בא הרב יהודה בברית נישואין עם יוכבד רבקה, ובכדי ששמו לא יהיה דומה לשם חותנו הוסיף הרב יהודה את השם 'אריה' וכך נשאר לגור בעיירה 'גור'. בגיל י"ט בעקבות פטירת סבו, הרב יצחק מאיר, התמנה הרב יהודה לרב העיירה וסירב לקבל עליו את האדמו"רות. רק כעבור כארבע שנים והפצרות מרובות נאות הרב לשמש כ'אדמו"ר', אך הקפיד שלא לשבת בראש השולחן כסבו אלא באמצע השולחן וכך נוהגים אדמו"רי גור עד היום.

הרב כתב דברי תורה שנשא במהלך השבתות והחגים, הספר מסתיים בפסוק במשלי "שפת אמת תיכון לעד", תלמידיו הדפיסו את הספר לאחר מותו וקראו לו על שם הפסוק בו מסתיים הספר: "שפת אמת".

הרב בספרו 'שפת אמת', מדגיש שבית המקדש הוא מרכז השמחה וממילא המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה: "וכמו שהיה בית המקדש באמצע העולם שמשם אורה ושמחה יוצאת לכל מקום כדכתיב: 'משוש כל הארץ'. כן היה באמצע דורות העולם לתת אור ושמחה לדורות שלפניה ולאחריה... וכמו שזכו הראשונים בהשתוקקות לבם לבית המקדש למצוא הארת בית המקדש כמו אבות ומשה רבינו ע"ה. כמו כן, עתה בדורות שלנו ע"י זכירת בית המקדש יכולין להתדבק בהארת בית המקדש... ועתה זוכין אל השמחה ע"י האבילות של בית המקדש... ע"י התאבלות זוכה להרגיש שמחה מירושלים... ולכן בכל שמחה צריכין להזכיר בהמ"ק. וכמו כן בשמחת נישואין... שכל השמחה הוא מבהמ"ק שהשמחה במעונו" (שפת אמת, פרשת כי תבוא).

לקראת סוף ימיו של ה'שפת אמת' נפטרה אשתו, הרב נישא בשנית אך לאחר כארבע שנים הרב נפטר ממחלה נדירה בה' שבט תרס"ה (1905) והוא בן 58 תנצב"ה.