בס"ד                                                    עש"ק                                                        ט"ו בטבת  תשע"ז

                                           יוסף ה' לי בנים ובנות בספר שמות

                                    ליקוטי אור - בפרשה - שמות

  " וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ   "(א, א)

ספר שמות, כשמו כן הוא עוסק בשמות בני אדם ומהותם בהתאם למעשיהם, כמו שדרשו חז"ל(יל"ש רמז קסב)

: יש ששמותיהן נאים ומעשיהן כעורין כו' (כדכתוב ברמז קכ"ו). שמותיהן נאים ומעשיהם נאים - אלו השבטים

ראובן שמעון. וכן, שמותיהן של המיילדות העבריות, יוכבד אשר נקראת שפרה על שם שהייתה משפרת

את הוולד, ואילו מרים זו פועה שהייתה פועה (לשון צעקה) ומדברת לוולד הבוכה. וכן ידוע, שלמושיעם של

ישראל היו מספר שמות, ומכולם לא נבחר אלא דייקא השם משה, כי 'מן המים משִיתִהוּ' מלשון הוצאה (ע'

רש"י שם), אפשר שרצה לרמוז על מהות עתיד מעשיו, דהיינו שמשה רבנו ע"ה יוציא את עמו וצאן מרעיתו

מגלות מצרים. וכן תמצא עוד כהנה וכהנה בספר שמות. וזה על פי פשט, אך בעומק הדברים השם שנבחר

וניתן לאדם, רומז על החיבור עם שורש נשמתו וענפיה, כפי שנבאר בהמשך, בעזר החונן לאדם דעת.

ופירש רשי ז"ל: 'אף על פי שמנאן בחייהן בשמותן, חזר ומנאן במיתתן - להודיע חיבתן', וצריך לדקדק,

שהרי בסוף ספר בראשית מנה את י"ב השבטים וכל יוצא ירך יעקב שבעים נפש, ואילו בפרשתנו כאשר

מונה אותם במיתתם, לא מונה אלא רק את י"ב השבטים בלבד. ועל כן, יש לנו להבין מהי כוונתו בחיבוב

שמותם של י"ב השבטים על פני הדורות הבאים אחריהם. ונקדים לבאר את המובא במדרש(קה"ר פ"ז, ג-ד):

שלושה שמות נקראו לאדם הזה: אחד שקראו לו אביו ואמו, אחד שקראו לו אחרים, ואחד שקרוי לו בספר

תולדות ברייתו. אדם חביב בשמו ואינו יודע באיזה מהן? בא שלמה ופירש (קהלת ז, א): "טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן

טוֹב, וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ" וכו'. ולכאורה, לא מובנת ההשוואה בין שם טוב לשמן טוב והקבלתם  ליום

הלידה והמיתה.

ואפשר אולי להסביר כך: דידוע ששמן טוב גורם לנר לדלוק יפה, רצה לרמוז על הנשמה שבאה משורש

טוב, היינו מתחת כיסא הכבוד ויורדת לעולמנו, בבחינת (משלי כ): 'נר ה' נשמת אדם', אך אע"פ ששורשהּ

העליון טוב, כאשר היא מתלבשת בגוף ויוצאת לאוויר העולם הזה ביום לידת האדם, אין יודעים מה טיבו,

היינו האם צדיק או רשע, אלא בעיקר ברבות ימיו ושנותיו ידעו אם בחר בדרך הישר שהיא האמת, כלומר

לעשות מצוות ומעשים טובים. שכן, רק על ידי כך יזכה גם לשם טוב, כמו שאמרו חז"ל (אבות ד,  י"ג): 'וכתר

שם טוב עולה על גביהן' (על כתר תורה, כהונה ומלכות), ופירש הרב מברטנורא: מי שיש בידו מעשים טובים

ושמועתו טובה מחמת מעשיו. ולפיכך, מובנת גם ההקבלה של השם טוב ליום המיתה, כי כאשר אדם מת

והוא בעל מעשים טובים ששמו הולך לפניו, מיד כולם מרגישים בחסרונו, כי נחסר השפעתו עליהם.

ועתה, אפשר שיובן לנו כוונת חיבוב השם, רצה לומר שחיבוב שמו של האדם נובע מחמת מעשיו הטובים

והנאים. ולכן, כאשר מנה אותם במיתתם, חזר רק על שמותיהם של י"ב השבטים דייקא, כי בזכות יעקב

אביהם שיישר אורחותיהם הלכו כולם בדרך האמת, כמו שדרשו חז"ל (שמו"ר א, א): השוון כולם ליעקב שכולם

צדיקים כיוצא בו היו, היינו שכל אחד מהשבטים מימש את מהותו וייחוד שמו על ידי מעשיו הטובים כנ"ל,

וזהו שיבחם של השבטים. אולם נראה שהדורות הבאים אחריהם, ובעיקר הדורות שלאחר יורדי מצרים,

סטו מדרך הישר, וזו הסטייה הלכה והתעצמה עם ירידת הדורות, כמובא במדרש (שם, ח): כשמתיוסף

הפרו ברית מילה, אמרו: נהיה כמצרים וכו'. וכיון שעשו כן, הפך הקדוש ברוך הוא האהבה שהיו המצריים

אוהבין אותן לשנאה. ואפשר שזהו הטעם שלא ציין את שמותם במיתתם של שאר הדורות הבאים אחר

השבטים, כי לא היו דומים במעשיהם לענפים היינו לי"ב שבטים.  

ולכן, ככל שהדורות הבאים לאחר השבטים התרחקו מדבר ה' כנ"ל, כך גבר השעבוד, שהרי כל עוד יוסף

הצדיק היה חי לא שעבדו אותם פיזית, כמו שדרשו חז"ל (שם, ד): כל זמן שיוסף היה קיים, לא היה להם

משוי של מצרים, מת יוסף נתנו עליהם משוי, כי יוסף הגן עליהם בצדקותו. אבל לאחר מכן גבר השעבוד,

כמו שכתוב (שמות א, ו): "וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא", ודרשו חז"ל (שם , ח): שכל זמן שהיה אחד

מהם קיים מאותן שירדו למצרים, לא שעבדו המצרים בישראל, משמע שלאחר מכן החל השעבוד הפיזי.

וזה בהתאם למעשיהם, היינו בגלל שבאו וניסו ללמוד את הנהגותיהם ונימוסיהם של מצרים, שהיא ערות

הארץ, ה' יתברך הכניס שנאה בלבם של המצרים, שנאמר (שמות א, י"ב): "וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", ודרשו

רז"ל: מלמד שהיו דומין ישראל בעיניהם כקוצים (שמו"ר, יא:). ועל כן, החל השעבוד דייקא בחומר ובלבנים,

כי רצה לרמוז שאסור היה להם להתחבר ולאחוז בתרבות החומר של מצרים, אלא היו צריכים לעסוק

בליבון ההלכה בתורה, כידוע. ולכן, מכיוון שכך גרם שהחל פריעת שטר החוב 'וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע

מֵאוֹת שָׁנָה'. ומכאן יש ללמוד שאסור לבני ישראל ללכת בדרכי הגויים, אלא רק לדבוק בתורת ה', וללכת

בדרך וברוח ישראל סבא.

ואף על פי שהדורות הללו אימצו לעצמם את נימוסי מצרים, עד שעזבו באר מקור מים חיים בעבור בורות

נשברים, ידוע ומפורסם מה שמובא (פרד"א מח, מד"ר פ"כ): שבעבור ג' דברים נגאלו ישראל, שלא שינו: 'שמם',

'מלבושם', 'ולשונם' כל אותו זמן של גלות מצרים. ולכאורה הדבר קשה, כי איך בעבור ג' סממנים  הללו

הנראים כחיצוניים  בלבד נגאלו, בעוד שהפרו את ברית המילה, שהיא בבחינת חוק ולא יעבור. ובעזר צורי

וחי גואלי, ננסה לשפוך קצת אור ולבאר את העניין, וממילא גם נבין את עומק שם הספר 'שמות'דייקא ולא

בשם אחר, כי שם הספר צריך לשקף את עיקר מהותו, ומזה גם נרוויח גם הסבר לכך שהמשילם לכוכבים

דייקא, כאשר הוא מונה רק את י"ב השבטים, בעוד שכוכבים ישנם לרוב בצבא השמים מי יספרם. ולשם כך

כדאי שנקדים ונסביר קצת את העומק של כל אחד מג' הדברים הנ"ל.

'שמם'- ודע, כי שם האדם הוא כל חיותו, בבחינת נשמתו, כמו שכתוב (בראשית ב, י"ט): 'נפש חיה היא שמו'.

ולכן יש חשיבות גדולה מאוד לשם האדם, כי אותיות שמו הם החיבור לנשמתו, ועל ידי צירופם הוא מקבל

את השפע מהמקור העליון. וכמובא בספר הבהיר "הצופן" (שם האדם): בביאור המילה נשמה - 'נ''שם' 'ה'.

נ' - הוא שער החמישים, המדרגה הגבוהה ביותר של הרוח. האות ה' מייצגת את העולם הזה. המילה 'שם'

שבאמצע מרמזת שאותיות שם האדם מהוות צינורות לנשמתו, לחברה לעולמות העליונים, ולהורדת שפע

מה-נ' שהוא שער החמישים, אל האדם בהיותו בעולם הזה (ה'). ובפרט לפי מה שכתב מרן הרב החיד"א

בספר "פני דוד" (אות ח): שהשם - ניתן לנשמת האדם, והגוף עושה בו שימוש רק בטפל לנשמה, עכ"ל.

וזה בחינת מאמר חז"ל (ברכות ז): ומניין לנו שהשם גורם? אמר רבי אליעזר שאמר קרא (תהלים מו, ט): "לכו

חזו מפעלות ה' אשר שם שָמות (מלשון שממה) בארץ" אל תקרי שָמות אלא שֵמות,ד היינו שיש  כוח לשם

של האדם להשפיע על נשמתו לעשות מעשים טובים, או להפך חס ושלום, ואם יש לו זכות במעשיו, כלומר

עשה מעשים טובים, אזי אפשר שזה יהיה גם הגורם שצאצאיו אחריו ילכו בדרך זאת, כמו שזכתה רות

שיצא ממנה דוד שריוהו לה' יתברך בשירות ותשבחות.

אבל דע, שאף על פי ששמו של האדם יהיה שם של צדיק, זה לא מחייב שזה יקנה לו מיד שם טוב, בחינת

מעשים טובים כנ"ל, אומנם אפשר שזה יעזור לו כאמור, אבל בסופו של דבר מעשיו הם הם שיקנו לו שם

טוב, כמו שכתבנו. על כן, ראוי לשים לב לשם שנותנים לאדם, כי מהווה נקודת מוצא חשובה מאוד לנשמתו,

כי ביכולתו להשפיע על מעשיו לטוב ולמוטב. כי אם נותנים שמות לאדם כשמות הגויים, או שם של רשעים,

וכן על זה הדרך, אזי קשה לו להדבק בצד הרוחני הטוב וממלא הוא מתרחק לצד האחר. כי כאשר השם

לא טוב הוא מקשה עליו להועיל לנשמתו, שהרי אותיות שמו הם הצינורות להורדת השפע, בחינת מעשים

טובים כנ"ל, אינם מחוברות למקום הרוחני הטוב בחינת הנ' של אותיות נשמה כנ"ל. נמצא מכאן, ששמו של

האדם זה לא רק דבר חיצוני, אלא יש לו משמעות והשפעה רבה על הנשמה.

'מלבושם' - פשט הדבר הוא שהחזיקו בדרכי אבותיהם היינו לא שינו את מלבושם שהוא הלבוש  היהודי

האותנטי, וכפי שחזו עיני בספר החשוב "ידי עלמ"א" (שו"ת על יורה דעה, סימן יא) על אודות המלבוש היהודי,

אשר שם מוכיח בהקדמתו ומדברי החתם סופר על התורה פרשת בא, דיבור המתחיל 'וַיַּשְׁאִלוּם'שפירש

רש"י וישאילום, אמר לו: אחד, אמר לו: הלוואי, קח שניים ולך. ופירש דעד שלא שאלו שמלות לא רצו ליתן,

אבל עתה דשאלו שמלות אזי אמרו לעצמם שעל ידי השמלות מלבושי מצרים ילכדו במצודתם ויורידום

לבאר שחת, ע"ש. כי חייב אדם לשמור עצמו ממלבוש בגד אחר מאשר לבוש יהודי, דאם לא כן הוא מאבד

את זהותו היהודית. כי שינוי מלבוש פירושו שינוי זהות, וחומרתו יתירה משינוי לשון. יוצא לנו שיש חיוב

על האנשים להתלבש בלבוש יהודי, ולכן ההלכה אוסרת על האדם ללבוש בגדים המזהים אותו כגוי וכו',

עכ"ל. ועיין שם בפירות הנושרין כיצד צריך להיות הלבוש היהודי ותמצא מנוח לנפשך.

כי המלבוש היהודי הוא בחינת לבוש המלך, בחינת (אסתר ו, ח): 'יביאו לבוש מלכות אשר לבש בו המלך',

דהיינו ברגע שבני ישראל לא שינו מלבושם והתלבשו בלבוש צנוע וכראוי לבן מלך, היינו לא היו יהודים רק

בביתם, אלא גם בצאתם לשווקי מצרים שמרו על זהותם, על ידי כך ידעו כולם שהם בני מלך הכבוד, ועל

ידי זה הייתה עליהם שמירה לנשמתם שלא תרד לבאר שחת חלילה וחס, כי הבגדים הם בסוד החשמ"ל,

שהוא שמירה (עיין בליקוטי מהור"ן, תורה קכז, ומשם בארה). ולפיכך, אף על פי שהתרחקו מדבר ה' כנ"ל, נשמרה

פנימיותם, היינו נשמתם שהיא חלק אלוק ממעל.

'ולשונם' - הכוונה ללשון הקודש, שהיא השפה העברית המורכבת מאמרות טהורות ע"י צירופי האותיות

מא' עד ת' שבהם נברא העולם, כמו שכתוב (אבות ה, א): 'בעשרה מאמרות נברא העולם' היינו ע"י דיבור

הקודש. וכן ידוע, שיש בתורה הקדושה שישים ריבוא אותיות, כנגד שישים ריבוא נשמות ישראל(ע' מדבר

קדמות לחיד"א, מערכת י, אות ו'). נמצא, שעל ידי ששמרו את לשונם, היינו שלא דברו לשון הרע ודברו בלשון

הקודש, על ידי כך זכו לשמור על שורש נשמתם שחצובה מתחת כיסא הכבוד.  

ועתה, עלי באר ונבין בסייעתא דשמייא איך בעבור שלא שינו שמם מלבושם ולשונם כנ"ל, נגאלו ישראל.

כי הם אלו ג' הדברים רומזים בעיקר על שמירת הנשמה כנ"ל, היינו שאף על פי שבני ישראל ששקעו

במ"ט שערי טומאה כידוע, עדיין היו קשורים לקדוש ברוך, כי לא פגמו בשורש נשמתם, כמוסבר לעיל.

וכן הביא בעל "אמרי פנחס" בשם הרה"ק רבי פנחס מקוריץ זיע"א (וארא, ד"ה וארד להצילו): וכן כתב "שיח

שרפי קודש" (אות רג) בשם הרה"ק מנחם מנדל מילובאוויטש זיע"א, כי שינוי שם לשון ולבוש, מביא את

האדם לשקוע בשער הנ'(=50) של הטומאה.

ויומתק לצרף בזה מה שכתב החת"ם סופר בצוואתו (נדפס בספר צוואת משה( בלשון קדשו: היזהרו משינוי

"ש'ם", "ל'שון" ו"מ'לבוש" ישראל חס ושלום, וסימן: "וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם" (בראשית לג, י"ח:), ונראה שכוונתו

לומר שילמדו מישראל סבא, היינו שאף על פי שמיעקב אבינו ע"ה היה אצל לבן, ונפגש לאחר מכן עם עשו

הרשע, לא הושפע מהרוחות הרעות שנשבו בזמן היותו אתם. ולכן, בזכות שבני ישראל נזהרו ועמדו כסלע

איתן בג' דברים אלו כנ"ל, לא שקעו בשער ה-נ' של הטומאה, הוציאם הקדוש ברוך הוא מגלות מצרים, על

ידי שהכניס בהם (בישראל) שנאה שלא יוכלו עוד לסבול טומאת מצרים. היינו בזכות שנשמרו באלו הדברים

זכו לאתערותא דלעילא (התעוררות מלמעלה) ברוב רחמיו וחסדיו על עמו וצאן מרעיתו.

וזה 'שמות' ראשי תיבות: שמם מלבושם ולשונם תמיד(גם ת=400), היינו אפשר שבשם הספר נרמז סיבת

גאולתם, דהיינו בזכות שלא שינו ג' דברים אלו תמיד, ואף על פי שעשו במצרים רק כמנייןרד"ו(=210) שנה,

הקדוש ברוך הוא מונה את הארבע מאות שנה מעת משנולד יצחק (תנחומא ד). וזה: שהתחיל את החומש בו'

החיבור 'ואלה שמות' , רצה לומר על דרך שדרשו רז"ל ואלה - מוסיף על הראשונים (שמו"ר פ"א, ב), היינו

מוסיף על שמות השבטים את שמות בני ישראל שיבוא אחריהם, בחינת הנשמות שעתידות לרדת למצרים,

על מנת להשלים את תיקונם וזיכוכם בכור הברזל במצרים, כידוע.

ובזכות חסדיו ורחמיו הרבים של מלך הכבוד ה' יתברך, חזרו בני ישראל להיות כלים ראויים לקבל את

התורה הקדושה במעמד הר סיני, אשר יאירו ככוכבים בלילה. ועל כן אמר בפסוק 'בני ישראל' ישראל

דייקא ולא יעקב, כי השם ישראל מורה על החלק אלוקַ ממעל, כמו שראיתי שנאמר על ידי המגידלמהר

י"ק (רבנו מרן יוסף קארו זצ"ל) בספרו הקדוש מגיד מישרים (ויחי): "שהנשמות נקראים ישראל, והגוף

והנפש נקראים יעקב".

וזה: 'הבאים' תפס לשון הווה, רצה לרמוז על לשון התהוות, דהיינו שטרם נשלמו ענפי אילן עץ החיים,

שהם בחינת הנשמות כנ"ל, שהרי מכוח יעקב אבינו ע"ה, שהוא שורש עץ החיים יצאו שבטי י-ה עדות

לישראל, ומהם עתידים לצאת במצרים שישים ריבוא נשמות ישראל. וזה שנאמר: 'מצרימה' ולא מצרים

רמז לכך שעל ידי ששמרו את שמם, מלבושם ולשונם תמיד, היינו כל זמן הגזרה כנ"ל, גלתה עמהם

השכינה, שרמוזה בשם הקדוש 'י-ה' כידוע, בבחינת מה שאמרו חז"ל (סוטה יז): איש ואשה זכו שכינה

ביניהן, ופירש רש"י ז"ל: שהרי חילק את שמו ושיכנו ביניהן, יו"ד באיש וה"י באשה, כי זה השם הקדוש

שומר את בני ישראל בעת צרה, כמו שכתוב (תהילים קיח): 'מן המצר קראתי י-ה'. וכן ראיתי שכתבמרן

האביר יעקב אבוחצירא זצק"ל בספרו הקדוש "מחשוף הלבן" (שמות): שגימטרייה 'מצרימה' עולה

'שכינה'.

ולפיכך, זכו להשגחה עליונה מדויקת להפליא של ה' יתברך בתוך גלות מצרים. למשל: כמו שדרשו חז"ל

(שמו"ר א, יג): כאשר עינו אותם בבניית פיתום ורעמסס כדי לבטלם מפריה ורביה - כן ירבה וכן יפרוץ,

שנעשה להם שם נס, כפי שמפורט בילקוט שמעוני (רמז קסד, ע"ש), ועוד פרעה גזר על המיילדות העבריות

תומכות הלידה: "כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל-הַבַּת תְּחַיּוּן" (שמות א, כ"ב:), אך על אפו וחמתו של

פרעה עם ישראל 'פרו וישרצו ויעצמו במאד מאד', כמו שדרשו חז"ל (שמו"ר א, יב): בשכר נשים צדקניות

שהיו באותו הדור, נגאלו ישראל ממצרים, זאת ועוד שמושיען של ישראל משה רבינו ע"ה גדל אצל פרעה

בבית והוא בכלל לא יודע, וכן הלאה, ישתבח שמו של מלך מלכי המלכים.

וזה שנאמר: 'את יעקב' ולא עם יעקב רצה לרמוז במילה 'את' על השישים ריבוא נשמות ישראל שהם

בחינת אותיות מא' עד ת' כנ"ל, שבאו והתהוו להיות ביעקב היינו בגוף והנפש של בני ישראל, כמוסבר

לעיל, בסוד הכתוב (במדבר יא, כ"א): "שש מאות אלף רגלי". וזה דייקא במצרים ולא במקום אחר, כי לפום

צערא אגרא (לפי הצער כך השכר), היינו שמרוב שהמצרים ציערו את בני ישראל קירב להם ה' יתברך את

קץ הגאולה, כי דווקא שם שמות בני ישראל, שהם בחינת הנשמות כנ"ל, באו לתיקונם הראוי והמהיר

ביחס לתקופת הגזירה, וזה שדרשו רז"ל (תנחומא ג): כל השבטים על שם גאולת ישראל נקראו. יזכנו ה'

הגדול והנורא שיעשה עמנו אותות ומופתים גדולים יותר מאשר שעשה במצרים, ויחיש את גאולתנו

ברחמים, אכי"ר.

             פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

על ידי שלמות לשון הקודש, דהיינו קדושת הדיבור, שמרבה לדבר דיבורי תורה ותפילה ותחינות ובקשות

ושיחות בינו לבין קונו, ונזהר מדיבורים פגומים שהם לשון  הרע ושקרים וכו', על ידי זה זוכין לתיקון

הברית; וכן להפך, על ידי תיקון הברית זוכין לשלמות לשון הקודש; על ידי דיבורי תורה ותפילה מעלין כל

הניצוצות הנפולין, וננתתקנין ונתחדשין כל העולמות הנפולין, ונחשב כאילו ברא מים וארץ וכל העולמות

מחדש. על כן צריכין לדבר רק דיבורים קדושים ולא דיבורים אחרים, כדי להעלות הניצוצות לתקן כל

העולמות; ועל ידי זה יתקרב ביאת משיח (סימן דיבור, אות ג, טז). הבגדים יהיו שלמים תמיד, ולא קרועים,

כי כשהבגדים קרועים חס ושלום הוא קלקול השמירה, כי הבגדים הם בסוד החשמ"ל, שהוא שמירה (סימן

בגדים, אות ד).