שמות

"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" (א,א)

"מדוע אומר הפסוק 'הבאים מצרימה'. והרי היה לו לומר 'שבאו מצרימה', שהרי מזמן באו למצרים, וכבר אינם בחיים. בא הכתוב לספר בשבחם של השבטים. אשר גם כאשר ירדו למצרים לא התערבו בגויים ולא למדו ממעשיהם. בצדקתם ובתומתם נשארו עד ליום מותם, כאילו אך עתה באו למצרים, לכן נאמר הבאים מצרימה" (כתב סופר).

"והנה נער בוכה"

בתיה בת פרעה מגיעה לשפת היאור ומגלה שם תיבה עם ילד בוכה. תינוק בן שלושה חודשים בוכה. מה החידוש שהוא בוכה? למה מצינים את זה בכלל, הרי כל ילד קטן בוכה! בפרט כשהוא כבר כמה שעות בלי אמא שלו! ודאי שהוא יבכה! אלא שמשה בכה על צרות ישראל. מהיום שהוא נולד הוא לא הפסיק לבכות ולהתפלל על עם ישראל (עשרה מאמרות).

מי שלא איכפת לו מה שקורה ליהודי שני, הקב"ה כועס עליו. כשמשה גדל, הוא לא מסתפק בעצם הידיעה על הסבל של בני עמו, הוא יוצא מארמונו המפואר של פרעה כדי להרגיש בגופו את הסבל, את העינויים שלהם. אומרים בעלי המוסר שאי אפשר להרגיש באמת את הצער של הזולת אלא אם נצייר לעצמנו שכל מה שקורה לו, כל היסורים והמכאובים, כאילו קרו לי עצמי ח"ו.

העולם מלא חסד, מלא אהבה, ה' אוהב את כולם, את כל בני האדם בעולם, את כל האנושות הוא אוהב. ה' הוריד מן האור האלוקי שלו כדי לברוא את העולם. והעולם הוא כל כך יפה, קשה לתאר את יופיה והדרה של הבריאה. והאדם בעצמו, והמשפחה שהוא בונה, והתכונות שה' נותן לו, והשכלים, והאפשרויות, הכל זה מתנת אלוקים כזו שלא תתואר. אנחנו חיים בחסדי ה. ה' אוהב יותר מהכל את מידת החסד והרחמים. לכן הוא בחר במשה להיות מנהיג, כשראה איך הוא מרכיב על כתפיו גדי מן העדר שרץ למרחקים לחפש מים והתעייף. אמר לו הקב"ה, יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך, אתה תרעה את צאני ישראל (שמות רבא).

אבות העולם נתברכו במידות טובות שעברו לבניהם אחריהם. אברהם נתברך במידת החסד שעברה לבניו שעם ישראל גומלי חסדים. יצחק נתברך במידת התפילה "ויצא יצחק לשוח בשדה". ועם ישראל משכימים ומעריבים לבתי כנסיות ובתי מדרשות. יעקב נתברך במידת התורה ועם ישראל אוהבי התורה ולומדיה. ועם כל זאת, בברכה הראשונה בתפילת שמונה עשרה מזכירים את שלושת האבות אך חותמים באברהם. "בך חותמין ולא בכולן". חותמים ב"מגן אברהם". מדת החסד של אברהם עולה על הכל. הקב"ה אוהב מידה זו יותר מכל המידות. אין העולם מתקיים כי אם על ידי עשיית חסד שבני אדם עושים זה עם זה. בזכות זה מחדש הקב"ה בכל יום בטובו מעשה בראשית.

השל"ה הקדוש אומר שיום שיהודי לא עושה בו איזה טובה ליהודי אחר, לא נחשב ליום בחיים. אסור שיעבור יום בלי שעשית איזשהו חסד עם הזולת. ועיקר החסד, לקרב את השני לעבודת ה'. נכון, כשאדם נמצא במצוקה, פיזית או נפשית, צריך לחפש איך לעזור לו במובן הפשוט של גמילות חסדים. אך זה לא הפתרון האמיתי למצבו. התשובה האמיתית לצרות ולקשיים שלנו בחיים היא רק האמונה והבטחון בבורא עולם ועם הרבה אהבה, ובמתק שפתיים אפשר לקרב גם את השני. תאמין שאתה לא יותר טוב מאחרים, ואם אתה מרגיש את ה' הרי גם הם יש להם משהו בפנים שיכול להרגיש את ה'.

הגמרא מספרת שהיתה אש בכל העיר חוץ מהשכונה שהיה גר בה רב אשי, כולם חשבו שהשכונה ניצלה בזכותו, אך הגמרא אומרת שבאו בחלום לכל תושבי העיר ואמרו להם שהשכונה ניצלה בגלל אשה פשוטה, שהיתה מסיקה את התנור שלה כל היום, וכל מי שרצה לאפות לחם ועוגות, היה יכול לבוא ולאפות אצלה. אדם עושה כזה חסד אמיתי, מציל את כל השכונה שלו.

מתנהגים עם האדם מידה כנגד מידה ומי שהולך בדרך של רחמים כלפי כל אדם, מרחמים עליו מן השמים. כמה אנשים מתחננים לרחמי שמים, שהילדים יהיו בסדר, שתהיה להם בריאות, שהקב"ה יתן להם פרנסה, רצים לצדיקים ומבקשים ברכות ועושים כל מיני פעולות לעורר רחמי שמים. והתורה הקדושה אומרת: בוא, תתחיל לרחם על הבריות, תתחיל לעשות חסדים וירחמו עליך מן השמים.

כל שורש הברכה של אדם בעסקיו ובמדרגתו הרוחנית תלוי באהבת ישראל שיש לו, ברחמים שיש לו על כל יהודי, גם על מי שפגע בו. יוסף הצדיק לא נקם ולא נטר וסלח ומחל לאחיו ונעשה שורש הברכה לעם ישראל, משביר לכל הארץ.

דרך ההשפעה והנתינה היא דרך שמקצרת מרחקים ומביאה לקירוב נפלא לבורא, דרך שהופכת את היהודי לבן בית אצל הקב"ה. יהודי משפיע ונותן, הוא דומה ליוצרו. לא טוב לך? אתה בחושך? תחפש איך לעשות איזה חסד קטן עם השני, בשארית כוחותיך, ותראה איך אתה חוזר לחיים.

הצדקה והחסד מניעים את גלגלי העולם. יש בשמים היכל ידוע שם מלאכים ממונים לקבל גמילות חסדים שאדם עושה בעולם הזה, וכאשר מידת הדין מקטרגת על ישראל ח"ו, מייד אותם מלאכים מראים את החסד ההוא, והקב"ה מרחם על ישראל מפני שחפץ חסד הוא ואף שהם חייבים, אם הם גומלים חסד זה לזה, הוא מרחם וסולח (תומר דבורה א).

מורנו הרב["אם אדם לומד תורה והוא לא עוסק גם בחסד, הוא לא עוסק בלעזור לחברים, לעזור לחלשים, זה כאילו שהוא לא למד כלום. כשהוא לומד לבד, לומד לעצמו אז הוא חושב שהוא הכי גדול בדור, הוא מקבל אשליה שהוא הכי גדול בדור! ולאט לאט הוא מאבד את האלוקים. כשהוא לומד תורה בשביל עצמו אז הוא מקבל גאווה! הוא אומר עוד מעט אני אהיה מגיד שיעור, עוד מעט אני אהיה רב, עוד מעט אני אהיה ראש ישיבה גדול! ומהגאווה שלו הוא גם לא עושה חסדים! אין לו זמן לעשות חסדים! חבל לו על כל שניה שהוא עוזר לשני! חבל לו על הזמן. אבל אם זה תורה עם חסדים ביחד, זה מוריד את הגאווה! תורה עם חסד מבטלת את הגאווה! כי אם הוא לומד תורה וגם עושה חסד אז הוא מתחיל לראות שיש אנשים יותר טובים ממנו! אם הוא מתחיל ללמוד עם השני, ללמוד עם אדם שיותר חלש ממנו והוא מתחיל לגלות שבשני יש מידות יותר טובות משלו, תכונות יותר טובות משלו, יש לשני יותר קדושה, יותר שפלות, ואז הוא מתחיל לקבל ענווה! ולהיפך אם אדם עושה חסד בלי תורה אז הוא גם יקבל גאווה! כשהוא פותח גמ"ח גדול וכשהוא מחלק סלים לכולם הוא מתגאה וחושב שהוא הגומל חסדים הכי גדול בעולם! אם הוא יעשה חסד בלי תורה הוא יחשוב שהוא מחלק כספים הכי גדול בארץ! הרי הוא תומך באלפי משפחות, מי ידמה לו! מי ישווה לו! הוא מרגיש תמיד שהוא היחידי שמציל! הוא הגואל! הוא המושיע! הוא חושב שהוא הכי גדול בעולם! ובאמת הוא נמצא בשיא הגאווה אבל אם הוא יתחיל גם ללמוד תורה זה יוריד לו את הגאווה! הוא יראה שזה יודע ללמוד יותר טוב ממנו, וזה יודע הלכה יותר ממנו, הוא יראה שיש אנשים יותר טובים ממנו! יותר גדולים ממנו! יצא לו כל האויר מהבלון! הוא יקבל ענוה! אז תורה בלי חסד מביא לגאווה, וחסד בלי תורה גם מביא לגאווה! רק שאדם לומד תורה וגם עושה חסד אז הוא מקבל ענוה".

החסד שאתה עושה עם השני, לא חייב להיות גדול. אתה פורט למישהו כסף, אתה מכין כוס תה לשני אפילו שהוא יכול לעשות את זה בעצמו.

לפעמים מציעים לך משהו ואתה באופן ספונטני משיב "לא תודה", כי אתה לא רוצה להטריח את השני, או כי אין לך עין טובה ולכן אתה מסרב לקבל את טובתו של האחר. תתגבר! תקבל ממנו את טובתו בשמחה! לזה קוראים החסד שבקבלת החסד, לפעמים זה החסד הכי גדול.

אדם מטבעו הוא אנוכי. הנתינה מאד קשה לו. זה לא רק שלשני יהיה, אלא מבקשים שנחסיר מעצמנו וניתן לשני. וגם כשמבינים כמה זה חשוב, הרי האדם משתדל שלא יחסר לו יותר מדי ע"י הנתינה והוא נותן מהחלק שפחות חשוב לו. האנוכיות הזו טבועה בנפש האדם והרי אין להעלות על הדעת שהקב"ה נטע בנו מידה רעה לשמה, אלא הוא יתברך רוצה שנעבוד, שנתאמץ, שנשפיע טוב לזולת.

מספר האדמו"ר מתולדות אברהם יצחק שליט"א בהתפעמות: "לפני שנים הלכתי ברחוב מאה שערים בדרך לבית המדרש. פוגש אותי יהודי שנסע ברכבו ואומר לי מסתמא אתה הולך לתולדות אהרון, בוא תיכנס ותיסע עמי... נכנסתי, וישר שאלתי: איך זה ומדוע אתה מציע לי זאת בלא שאבקש? סיפר לי הנהג: "לפני 12 שנה קניתי אוטו, לפני הקניה נכנסתי לרבי ה"בית ישראל" זיע"א לשאול האם לקנות כי חששתי מתאונות וכדומה, ואמר לי הרבי: "תקבל על עצמך לא ללכת לישון בלי לעשות טובה ליהודי עם האוטו שלך וכבר עברו 12 שנה מאז, וב"ה אף פעם לא קרה לי שום היזק, והיום זאת נסיעתי האחרונה, ועדיין לא מצאתי עם מי להיטיב, אלא איתך כעת!"

מגלה האר"י הקדוש, שתיכף שעולה במחשבת האדם לעשות איזה מצוה, תיכף באה נשמה של צדיק קדום שנהג בזמנו לרדוף אחרי אותה מצוה ומתעבר בו ובזכות זה יש כוח לאדם לקיים את המצוה כהלכתה, ולולי זאת היצר הרע של האדם היה מתגבר עליו והיה מפתה אותו שלא לקיימה. לכן, כשעולה על דעתך לעמוד לימין רעך ולעשות עבורו משהו, תעשה את זה מיד כי כעת מסייעים לך מן השמים ומי יודע מה יהיה אחר כך.

ומעשה היה אצל הברון ר' שמעון זאב רוטשילד, שהיה לבו פתוח לצדקה. פעם אחת פגש אותו אדם אחד ובידו המלצה מגאוני הדור לתרום בעין יפה עבורו, כדי שיוכל להשיא את בתו הבוגרת. פשפש הברון בכיסיו ולא מצא מעות, נטל מידו את שעון הזהב אשר לו, יחד עם שרשרת זהב שעולים בדמים מרובים, ונתנו לאיש הזה. האיש סרב לקחת ואמר: וכי שודד דרכים אני? קבע לי שעה למחר, ואבוא אליך ותתן לי כנדבת ליבך. ענה לו הברון: שמע נא לעצתי וקבל את השעון כי עתה ברוך השם יש לי רצון טוב ושמח אני לתת בעין יפה, מי יודע אם לא יסיח אותי היצר הרע ואפטור אותך בדבר מועט בלבד. ועל זה אמר התנא: "אם לא עכשיו, אימתי".

אתה מראה לשני פנים שמחות, אתה מקבל אותו בהארת והסברת פנים, איזה חסד גדול אתה עושה עמו. "אם נתן אדם לחברו כל מתנות טובות שבעולם ופניו כבושים בארץ, מעלה עליו הכתוב כאילו לא נתן לו כלום, אבל המקבל את חברו בסבר פנים יפות אפילו לא נתן לו כלום, מעלה עליו הכתוב כאילו נתן לו כל מתנות טובות שבעולם (אבות דרבי נתן יג-יד). מי שמרגיל את עצמו בזה, עליו נאמר "עושה צדקה בכל עת" כי הוא מאיר פנים לכולם.

משה חושש מהמפגש עם אהרון אחיו הבכור, איך יקבל אהרון את ההצלחה שלו והוא, משה, צעיר ממנו? אך הקב"ה מרגיע אותו, לא רק שלא יקנא בך, הוא ישמח בהצלחתך, "וראך ושמח בלבו (ד, יד), משפט שהפך לסבל העינים הטובות.

להאיר פנים, לחייך, זה חסד גדול מאד עם הזולת. רוב האנשים בעולם מסתובבים לחוצים, מודאגים ועצובים, וכשבא מישהו ומחייך אליהם, מאיר להם פנים הוא ממש מחייה אותם.

חסד... חסד... חסד... מניע את גלגלי החיים. כמו בסיפור הבא:

איך שגלגל מסתובב

אני עובדת כאחות במחלקת ילדים באחד מבתי החולים בארץ.

אחת המתנדבות שלנו בבית החולים היא שרה (שם בדוי), אישה כבת ארבעים, רעייתו של איש רב נכסים, שהחליטה להקדיש עצמה להתנדבות, מאחר שאין לה קשיי פרנסה. שרה התנדבה זה שנים, ולמרות מעמדה הרם, תמיד הייתה נוחה לבריות, לא החזיקה מעצמה ומעולם לא נופפה בשם משפחתה. היא עבדה כאחרונת המתנדבות, בשקט ובצניעות, והייתה ממושמעת וצייתנית להוראות הצוות כביכול הייתה שכירה ולא מתנדבת. מפעם לפעם תרמה מכשיר כזה או אחר למחלקה, או ריהוט בעשרות אלפי שקלים. התנאי היחיד שהיה לה הוא לרשום: "נתרם בעילום שם". זה הכל. מובן שתכונותיה ומעשיה הפכו אותה לאישה אהובה מאד על כולנו: הצוות, החולים ובני משפחותיהם.

ואז באו ימים אחרים. לא שמענו משרה דבר, אבל הידיעות הגיעו מהתקשרות: בעלה של שרה התרסק כלכלית, והמשפחה הגיעה ממצב של עושר אגדי לעוני ומחסור של ממש. הכל לקחו מהם: את הוילה, את הרכבים, את הרכוש, הם עברו לדירה פשוטה בשכירות. אני זוכרת את עצמי חושבת מה לעשות: האם להרים טלפון? לעודד? לנחם? זה נשאר בגדר מחשבות, כי לעשות מעשה פשוט לא העזתי. מה כבר אחות פשוטה כמוני יכולה לומר למיליונרית שהפכה תפרנית כמוני? ואולי פחות ממני?

על שרה לא ניתן היה לראות דבר. היא המשיכה לבוא ולהתנדב באותו שקט ובאותה אצילות שאפיינו אותה לפני כן. גם אנחנו, שהיינו קרובים אליה, לא יכולנו להבחין אף בטיפת מרירות הנגזרת ממצבה. היא חייכה ועודדה ונתנה מעצמה כמו תמיד.

יום אחד היא ניגשה אליי וביקשה להוריד את ימי ההתנדבות ליום אחד במקום יומיים בשבוע, והסבירה שהיא החלה לעבוד. הצעתי לה שאולי תיקח פסק זמן מההתנדבות, אך היא אמרה לי:"יש דברים שנותנים לך משמעות בחיים", ולא יספה. לילה אחד היא יצאה מבית החולים לאחר משמרת ארוכה. אמרנו 'שלום' כמו תמיד, והיא נעלמה. כעבור רבע שעה חזרה. פניה לא היו כתמול שלשום. היא נראתה המומה. שאלתי אותה מה קרה וראיתי שהיא בדרך לפרוץ בבכי. מיהרתי להכניס אותה לחדר האחיות, ושם היא פשוט התפרצה בבכי נורא. בכי שכולו כאב, יבבות של אישה פצועה.

ואני... פשוט בכיתי אתה מבלי לדעת על מה. עצם העובדה שאישה מיוחדת כמוה בוכה כל כך, גרם לי לדעת כי הבכי אינו על דבר של מה בכך. כעבור עשר דקות תמימות היא הפסיקה לבכות, הבאתי לה כוס מים והיא החלה להירגע. לא ידעתי מה לומר ולכן אמרתי רק זאת: "אם את מרגישה צורך, תוכלי לשתף אותי". היא הרימה מבט. "זה בסדר. עשיתי את זה. תודה לך". לאחר חמש דקות נוספות ראיתי שהיא רוצה לומר לי משהו ואינה מעיזה. "דברי", ביקשתי. ואז היא אמרה: "לא נעים לי, אבל... אני יכולה ללוות ממך כמה שקלים לאוטובוס?" והתפרצה שוב בבכי שלא יכולה הייתה להפסיקו.

בפעם הבאה שהגיעה להתנדב החזירה לי את הכסף למרות התנגדותי, ויותר לא הוספנו לעסוק בעניין. מאז עברו שנים אחדות. ממקורות שונים נודע לנו שבעלה התאושש, החברות שלו עברו תהליך של הבראה, אך את השיקום האמיתי שלו הוא היה חייב לאיזו המצאה שנמכרה בעשרות מיליונים ושיקמה אותו לחלוטין. ושרה חזרה לשני ימי התנדבות וכמובן לתרומות עלומות השם של מכשירים וריהוט, ואפילו תרומות אישיות למשפחות נזקקות מבין החולים.

לפני מספר חודשים הגיע למחלקה שאול (שם בדוי), ילד במצב קשה מאד, שכמה מאיבריו החיוניים אינם מתפקדים. איני רוצה להרחיב כדי למנוע זיהוי. לצוות התברר, כי שאול זקוק למכשיר יקר מאד שאינו נמצא בבית החולים, לכן הוחלט להעבירו לבית חולים אחר.
המשמעות הייתה טורח גדול לבני המשפחה, מפני שבית החולים המיועד היה מרוחק באופן ניכר ממקום מגוריהם. עיר אחרת לגמרי. הודענו למשפחה על ההחלטה, והדבר גרם להם צער וחוסר אונים: "איך נסתדר?, שאלה אמו של הילד, "יש לנו מספר ילידם בבית, וגם כך אנחנו נקרעים. ללכת לעיר אחרת זה ימוטט את כולנו, הן מבחינה תקציבית זה ידרוש מוניות, והן מבחינה אישית- היעדרות לזמנים ארוכים". לא היה לנו מה לענות לה. אמרנו שאין ברירה. לבית החולים אין את המכשור הדרוש, וחיי הילד קודמים לכל. יצאתי מהחדר, וליד הרופאים פגשתי את שרה. סיפרתי לה את הסיפור והצעתי: "אולי תלכי להיות אתם ולעודד אותם?" היא החלה לפסוע, ראיתיה פותחת את הדלת, ואז קופצת כנשוכת נחש מה שלא ראיתי בכל שנות עבודתה במחלקה ופשוט נמלטת משם. היא הגיעה אליי, קצרת נשימה: "תקשיבי. איני יכולה שהיא תראה אותי, בסדר?" התבוננתי בה באופן מוזר, אבל אמרתי: "בסדר. אין בעיה". היא ישבה קצת בחדר הרופאים ולאחר מכן שאלה: "כמה עולה המכשיר הזה?" אמרתי לה. עלות המכשיר הייתה עשרות אלפי שקלים. "תני לברר משהו", אמרה ויצאה.

היא חזרה לאחר עשר דקות ואמרה: "אנחנו נתרום את המכשיר. תגידי להם שהם נשארים, אבל בתנאי אחד: אף מילה על התורמת או על עצם קיומי. אני מבקשת להעביר אותי בזמן שהותו של הילד למחלקה אחרת. אסור שהאמא, בעלה או הילד יראו אותי". כל הסיפור הזה סיקרן אותי מאד. ראיתי את שרה האצילה והמכובדת נמלטת כאחרונת הגנבים, ולאחר מכן תורמת מכשיר יקר מאד. היו לי מספר השערות. היום אני יודעת שאפילו לא התקרבתי לאמת. בשמחה הלכתי לחדר, ניגשתי אל האם הבוכייה ואמרתי לה כי נמצאו תורמים למכשיר וכי הם יוכלו להישאר במחלקה. היא חיבקה אותי ונשקה לי כביכול אני זו שתרמתי את המכשיר, ביקשה ממני את שמי ואת שם אמי כדי שתתפלל להצלחתי. נתתי לה, אך הוספתי אף שלא קיבלתי רשות, איתה שמה של התורמת ואת שם אמה. את זה לא רציתי למנוע משרה, הימים חלפו, שרה התנדבה במחלקה אחרת, מפעם לפעם הייתי מתגנבת לשם כדי לספר לה איך מתקדם הטיפול בילד שאת המכשור מציל החיים שלו תרמה. הייתה לנו פינה במעבר מסוים בין המסדרונות, והיה לי די נעים להיפגש את השם, הרגשתי שאנו שותפות לסוד, וסקרנותי בערה לגלות את הסוד האמיתי.

ובאחד הימים נפתרה התעלומה, וכמו בכל הסיפור הזה, לכאורה לגמרי במקרה. הלכתי במסדרון, ולפתע ראיתי את שרה הולכת לפניי. קראתי לה: "שרה , שרה" . היא הסתובבה ועצרה, ואני התקרבתי אליה ואמרתי: "שאול עומד להשתחרר, הכל בזכותך..." ולפתע קלטתי... אמו של שאול נמצאת חצי מטר מאתנו, ליד מכונת הקפה. היא הסתובבה לשמע שמו של בנה, הביטה בי ובשרה, ועיני שתיהן ננעצו זו בזו. שתיהן נראו המומות ומזועזעות. "זו את התורמת???" אמרה אמו של שאול והזכירה את שמה של שרה ואת שם אמה. "אני מתעלפת...!" שרה נותרה על מקומה, ולא ידעה מה לעשות, ואילו אמו של שאול החלה לבכות. "אני מתביישת, זה לא מגיע לי. לא ממך. אני רוצה לקבור את עצמי מבושה". לקחתי יוזמה, הובלתי את שתיהן לחדר אחיות קרוב ואמרתי: "אני רוצה לעשות לזה סוף. אולי תגידו לי מה קורה כאן?"

שרה שתקה, אבל אמו של שאול סיפרה את כל הסיפור. "איני יכולה לשכוח אותה. לפני מספר שנים נסעתי באוטובוס עם בעלי ועם הילדים, ואז היא עלתה והחלה לחטט בתיקה ובארנקה. לאחר דקה וחצי היא אמרה לנהג שכבר החל לנסוע: "אדוני, תסלח לי, אבל גיליתי שאין לי כסף לשלם, האם אוכל לשלם בפעם אחרת?" הנהג החל לצעוק עליה: "אם אין לך כסף למה עלית?" היא החלה למלמל משהו, והוא צעק: "אני מכיר אלף כמוך, לא חסר לך כסף, את מנסה ליפול על אחרים, גברת, או שתשלמי או שתרדי. אין לי ביטוח עלייך. איני יודעת מה קרה לי, אבל השתכנעתי מהדברים של הנהג. מבט אחד עליה נתן לי תמונה של אישה עשירה וקמצנית שמנסה לחסוך שקלים אחדים. רציתי שפעם אחת תלמד לקח. והיא, במזל שכזה, פנתה אליי. "אולי את מוכנה להלוות לי?" אמרה. "לא, אני לא אלווה לך", עניתי, "את תלמדי לא ליפול על אנשים. יש לך מספיק כסף". בעלי הסתכל עליי, לא הבין מה קרה לי, אבל אני נתתי לו מבט שהוא הבין שאם יעז לתת לה את הכסף אני אראה בזה השפלה. הוא פשוט לא העז. הנהג פתח את הדלת, והיא ירדה. ברגע שנסגרו הדלתות הבנתי מה עשיתי, אבל כבר היה מאוחר. האוטובוס נסע, ואני רק ראיתי את דמותה הבודדה המתרחקת. אני אמנם לא אישה קלה, אך מעולם לא התנהגתי כך. היו לי ייסורי מצפון, וכשהבן שלי חלה, מיד חשבתי על כך. אבל הדחקתי. כעת הקדוש ברוך הוא מראה לי איזו אישה שפלה הייתי, למי התאכזרתי – למי שתרמה מכספה והצילה את בני היקר". וכאן פנתה אל שרה, נקבה בשמה ובשם אמה: "אני מבקשת ממך סליחה, ואני אבין אם לא תסלחי לי. אין שום הסבר להתנהגותי האכזרית, ואין לי שום תירוץ לתרץ את עצמי, אבל אני מבקשת סליחה ואעשה הכל כדי לכפר על החטא הנורא כלפייך". שרה, שחזרה לעצמה, אמרה בקול שקט: "אין בלבי דבר עלייך. אני חושבת שבזכות מה שקרה אתך , הגלגל התהפך שוב לטובה. מהמצב הנמוך שהייתי בו אז, חזרתי למצב עוד יותר טוב משהייתי".

"ספרי לי, איני יודעת עלייך דבר", אמרה אמו של שאול. ואז שרה החלה לספר את הסיפור, שחלקים ממנו ידעתי בקווים כלליים. היא סיפרה איך ביום אחד איבדו את כל רכושם, נאלצו לעזוב וילה מפוארת וחיים נוחים לטובת דירה קטנה ושכורה, בלי חשבון בנק ובלי כרטיסי אשראי, עם חובות של מיליונים שאיש לא חשב אפילו שיוכלו להחזיר אי פעם. "בקושי החזקתי את ראשי על פני המים, אבל בזכות האמונה התמימה בה' יתברך ידעתי כי ה' מוריש ומעשיר, משפיל גאים ומגביה שפלים. האמנתי כי זהו רצון הבורא ולא הרהרתי אחריו, אך התפללתי שהדברים יחזרו לתיקנם, אף שלא היה שום הגיון במחשבה הזו. הלילה הזה, כשנאלצתי לרדת מהאוטובוס משום שלא נותרה לי אפילו פרוטה, היה המקום הנמוך שהגעתי אליו. התפרקתי לחלוטין, כי הייתה זו התחתית של התחתית. 'את היית לי לכתף', היא פנתה אליי, 'ולא אשכח זאת לעולם', אך כשהגעתי הביתה וסיפרתי לבעלי, ראיתי שהוא מחייך. לא הבנתי מדוע. ואז הוא סיפר לי סיפור מהגמרא, על עשיר שהפך לעני מרוד, וביום שגנבו את הבגד היחיד שהיה לו, יצא במחול. כאשר שאלו אותו מדוע, הוא הסביר ש'גלגל חזור הוא בעולם, וכשאתה מגיע למקום הכי נמוך, זה הרגע שבו תתחיל לעלות', ואכן אותו עשיר חזר למקום שהיה בו. 'מה שקרה לך היום, הוא באמת התחתית של התחתית', אמר בעלי, 'שרעייתי תצטרך לרדת מהאוטובוס כי אין לה כמה פרוטות, זה משהו שגם עניים אינם חווים. בואי נאמין שמכאן תתחיל הישועה'. ואכן, באותו שבוע ממש החל משא ומתן על המצאה בתחום התקשורת, שהייתה בבעלות של בעלי, וזו נמכרה בסכום שהחזיר אותנו למה שהיינו, ועוד נותר עודף. יוצא שבמקום מסוים אני אפילו חייבת לך טובה. וכדי שלא תחושי אי נעימות, נמנעתי מלפגוש אותך".

ישבנו שם, המומות ומוקסמות מהסיפור , ולא פחות מכך, מאצילותה של זו שסיפרה אותו.

תפילה

רבונו של עולם

זכה אותי לקיים את החסד הכי גדול שאפשר לעשות עם בני אדם וזה להאיר להם פנים. לכולם. אני רואה יהודים שכל הזמן מחייכים, שיש להם כמה מילים לכל אחד ואחד שבסביבתם. שאין להם שום חשבונות ושם תסבוכים, פשוט אוהבים בני אדם ומראים את זה.

לי קשה אבא. מיום שאני זוכר את עצמי, אני מאד מכוון למטרה, מאד מחושב בזמן, אני לא רואה את עצמי מסתובב בנחת ומחייך לבני אדם ואומר לכל אחד שאני פוגש כמה מילים טובות.

אני כן מתפעל ומתרגש מדברים יפים במיוחד שאני רואה אצל אחרים ואני ניגש ואומר להם את זה בשמחה, באהבה, אך לא מעבר לזה. הייתי רוצה להיות כמו הצדיקים האלה, שזה כל כך טבעי אצלם אהבת בני אדם, שכולם נמשכים אליהם, מחפשים את קירבתם, אוהבים אותם.

תעזור לי אבא לצאת עוד קצת מהקנוכיה של עצמי, כי אני כבר הרבה זמן עובד על זה, ויש התקדמות ב"ה אבל לא מספיק. תעזור לי ללמד כף זכות על כל אחד ואחד, אפילו אם הוא פגע בי. לזכור שהכל אתה עושה אבא, ולקבל כל מה שקורה לי עם אחרים באמונה, בהכנעה ובאהבה.