יש לנו מסר "ירוק" - מהרבנית "צפרדע"

   וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי. וְאִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ, הִנֵּה אָנֹכִי נֹגֵף אֶת כָּל גְּבוּלְךָ בַּצְפַרְדְּעִים... וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ... וְעַל מִטָּתֶךָ... וּבְעַמֶּךָ וּבְתַנּוּרֶיךָ... וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ... וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם... וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן - וַיֹּאמֶר: הַעְתִּירוּ אֶל ה' וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים מִמֶּנִּי וּמֵעַמִּי... וַיַּעַשׂ ה' כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיָּמֻתוּ הַצְפַרְדְּעִים מִן הַבָּתִּים מִן הַחֲצֵרֹת וּמִן הַשָּׂדֹת: (שמות ז' כ"ז - ח' ט').

   עשרת המכות ידועות ומפורסמות, וזה לא סוד שמי שמתבונן בהם ובמדרשיהם, מתגברת ומתעצמת בו האמונה וההכרה "באין עוד מלבדו" של מלך העולם, אשר הוא לבדו היה - הווֵׁה - ויהיה - וּמְהַוֶה את הכל.

   כמובן שכל מכה מעשרת המכות היא ספר מוסר שלם - וניתן ללמוד ממנה הרבה, אך מקוצר הזמן והיריעה, נתמקד הפעם בנקודה אחת שראינו בעשרת המכות, ונעלה כאן "מסר ירוק" אשר מלמדת אותנו הרבנית הדגולה והירוקה - מרת צפרדע תחי', אשר שווה כל הון וכל ממון שבעולם. המסר הזה הובא בחז"ל בכמה מקומות, ואנו נעתיק אותו ככתבו וכלשונו - כמו שמופיע בכלי יקר (שמות ח' כ"ז), וזו לשונו הטהורה של הרב שם:

   רצה הקדוש ברוך הוא ללמד, שהמוסר עצמו על קידוש ה' - ינצל. לפיכך מתו כל הצפרדעים שלא עלו בתנורים, ולא נשארו חיים - כי אם אותן שעלו בתנורים... לפי שמסרו את עצמם על קידוש ה', ומכאן למדו חנניה מישאל ועזריה למסור נפשם על קידוש ה'. ולמדנו מכאן שהמוסר עצמו על קידוש ה' - ינצל. ומי שאינו מוסר עצמו, הרבה שלוחים [יש לה'] לסבב לו מיתה ממקום אחר... עד כאן לשון הרב "כלי יקר", אשר כשמו כן הוא.

  מי שמתעמק במילים הנ"ל, מגלה בהם דרך מאירה ובהירה בעבודת ה', עם שתי מסרים ברורים ויצוקים:

   א) תכלית העבודה הרוחנית של האדם, אינה "להסתדר" עם מצוות ה', אלא להסתער על המצוות - ולחזר אחריהן ולקיימם מתוך "מסירות נפש" ואהבה לבורא עולם ולתורתו.

   ב) מי שמוסר נפש למען בוראו, יִנצל מכל צרה ונזק - ואפילו "ממוות", בדיוק כמו שקרה במצריים אצל הצפרדעים, שאותם צפרדעים שחיפשו לעשות את פסגת רצון ה' - ומסרו נפשם ונכנסו לתוך התנורים הבוערים, דווקא הם אלו שנצלו ממוות. ואילו שאר הצפרדעים שחיפשו את "המקומות הנוחים", את הארונות והמיטות, קופסאות התפנוקים והעוגיות, מתו בחלוף המכה מעל פרעה. ללמדך, שמי שמוסר נפש על המצוות, לא יאונה לו מכך כל נזק - ואף יינצל ממות, ואילו מי שלא חי כך, אין לו את "הסגולה להצלחה", ואת "הביטוח האלוקי".

   ברשות הרבים וברשות היחיד, נרחיב את הדברים - ונתבונן בהם מקרוב.

   יש אנשים ויש אנשים... יש אנשים אשר היהדות זרה וקרה להם, הם מקיימים את המצות "בלית ברירה", מתוך הרגשת עול ועונש, ומחפשים בכל כוחם להיפטר מהם. ליתר דיוק, המצוות היקרות מהווים עבורם מכלול של בעיות קשות - אשר צריך כל הזמן לחזר אחר פתרונם, וכל החכם והמתוחכם היודע כיצד למורחם ולצנזרם - הרי זה משובח.

   לדוגמא: לדעתם, יש "בעיה" שנקראת "ברכות". פירוש: אסור לאכול עד שמברכים, וכאשר מברכים - הבעיה נפטרת. שורה תחתונה: "הברכה" אינה בשביל להודות ולקלס את ה', אלא כדי שיהיה אפשר לאכול. זה פלא שהברכה  שלהם נראית שבורה ורצוצה ומרוסקת ובעלת מום (כיוון שבלעו ממנה אותיות ומילים)? האם ברכה כזו מרוממת אצל האדם את היראת שמים - או את הכרס והמשקל?

   לאנשים אלו ישנם "בעיות נוספות" (מצוות נוספות), כמו האיסור לגנוב (איזה מסכנים), והאיסור לשקר ולרמות במשקל (ממש רחמנות)...

   עד כאן קטלגנו זן אחד של אנשים, אשר התורה ומצוותיה נתפסים בעיניהם כעונש ומאסר ומרכז הבעיות - והגבלת הדרור וההנאות.

   אך ישנו זן נוסף של יהודים, אשר אינם בהכרח מושלמים בעבודת ה', יתכן אף שמדובר בבעלי תשובה ומתקרבים שעדיין נמצאים באמצע הדרך, אך למרות זאת, מה שהם כבר כן עושים - הם עושים עם כל הנפש והלב!

   הם מברכים ומתפללים - מתוך מחשבה ורצון לשבח את ה', שמחים לקיים את מצוות סוכה, נהנים להניח תפילין, לא בורחים ממצוות צדקה - ולא מטיסים אף תפילה, הם עושים את המצוות מתוך ידיעה שזו תכליתם וחובתם, מתוך הרגשה של התרוממות והתקדשות, וכל מטרתם היא לעשות נחת רוח לבורא עולם.

   הם חשים שהשבת היא "מקור הברכה", שהברכות מקדשות את האכילה ועושות את המאכל יותר ערב, שהזהירות מגזל זה "תעודת הצטיינות" לאדם - על שבירת מידותיו, הם יודעים "שנטילת ידים" מעוררת על האדם קדושה... הם מתפללים "לאט ובכוונה" - בריכוז והשתפכות - והם חשים ממש עומדים "לפני המלך", הם גם יודעים שעל ידי תפילה ניתן לשנות את המציאות ולפקוד עקרות, לרפא מחלות, לחולל ישועות, לפתוח בשמים את כל השערים והדלתות...

   בקיצור, הם מסתכלים על המצוות כעל צו עליון אשר יש לבצעו בשיא ההידור ובכל הכוח, ולעשות את הדברים הכי קטנים - עם הלב הכי גדול!

   ניתן בהחלט לומר שאנשים הנמנים על קבוצה זו, עובדים את ה' מתוך "מסירות נפש"! בלי חיתוכים וקיצוצים, וללא מרמורים ועצבים.

   ונשאלת השאלה: איזו קבוצה מבין השנים, היא המובחרת והנבחרת?

   נצא כעת לטיול קצר בין "שבילי ההיסטוריה", ונגיע לאתר מאוד מעניין, מאורע מאוד תמוה – הקשה לשכל לעיכול.

   לפני אלפי שנים, היה בעולם איש מאוד מיוחד, בחיר האומה, זך יותר ממלאך, זה שעלה לשמים והתווכח עם המלאכים וניצח אתם, הוא גם הוריד לנו את התורה... נכון, הכוונה למשה רבנו.

   אם היו שואלים אותנו, מהו התואר הכי גדול שמתאים לתאר בו את משה? אין ספק שהיינו אומרים משהוא בסגנון - נזר הבריאה, פאר האנושות, הנציג של הבורא, המושלם באדם... אך למרבה הפליאה, כאשר בורא עולם מתאר את משה, הוא נותן לו את התואר הכי קשה שיש, וכמו שאנו אומרים בתפילת שחרית בשבת ישמח משה... כי "עבד נאמן" קראת לו!!!

   היעלה על הדעת? האם זו תורה וזו שכרה? וכי יש פגיעה גדולה מזו?

   שאלות אלו קשות, למי שחסר לו את הידיעה הבסיסית הבאה:

   ביהדות, הפסגה הגבוהה ביותר - זו "ההתבטלות לה' וההכנעה אליו". וככל שהאדם מתבטל יותר, הרי הוא משובח יותר - וממצה את תכליתו בשלמות.

   בקריאת שמע אנו אומרים, שמע ישראל... ה' אחד, ומוסרים את נפשנו "במחשבה" על קדושת ה', בארבע מיתות בית דין. ומה המילה הבאה? "ואהבת"!!! ללמדך, שאהבת ה' אינה "אמירה סתמית", אלא עניין של מסירות נפש והתבטלות והקרבה, וככל שהאדם מבטל את עצמו יותר לבורא, הרי הוא מעיד שהוא חי וחש יותר את המילים "ואהבת את ה' אלוקיך".

   ממילא, כאשר מכנים את משה בתואר "עבד נאמן", אזי זו פסגת התארים - ואין תואר יותר אצילי מזה!!!

   אכן זכה משה רבנו, ובלשון מחברי התפילה - ישמח משה "במתנת חלקו", במתנה הגדולה והנפלאה, של... "עבד נאמן" קראת לו!!!

   הנה התברר לנו כשמש בצהריים, שמתוך שתי הקבוצות הנ"ל, צודקת הקבוצה שעובדת את ה' עם שמחה וחיוך - ומתוך התבטלות ומסירות נפש.

   בואו נעמיק יותר, ונשוב "למסר הירוק" של הרבנית הדגולה צפרדע, ונראה באמצעותו פלאות ונפלאות, עד לאיזה דקויות צריך האדם היהודי להמריא.

   וכיוון שאין הקדמה יותר מתאימה "מלצטט את המקור", לכן נצטט כאן שוב את המשפט המרכזי שכתב לנו הרב "כלי יקר", אשר אלו מילותיו:

   ולמדנו מכאן, שהמוסר עצמו על קידוש ה' - ינצל. ומי שאינו מוסר עצמו, הרבה שלוחים [יש לה'] לסבב לו מיתה ממקום אחר.

   פירוש: בורא עולם במכת צפרדע עשה לעמו בית ספר גדול "בהשקפה", והחכים אותו בידיעה מאוד מרעישה ומדהימה, ידיעה אשר חתומה בחותמו של מלך העולם - ואין עליה שום עוררין ומערערין!!!

   מי שעובד את ה' ומתמסר אליו, לעולם לא ינזק מכך!!! אדם שמתאמץ למען הבורא ומקריב עבור כך את היקר לו ביותר, את זמנו, תאוותו, ממונו, כבודו וכל אשר לו, יידע נאמנה שהוא לא יפסיד מכך מאומה, וגם אם הוא יכנס לתנור הבוער - הוא יצא משם חי. מצד שני, מי שעושה עם ה' "ביזנעס" - ומחפש את נוחותו ונוחיותו, מי שעובד את ה' בצורה שמשתלמת "לו" - ואינו מוכן "להשקיע" מעבר לכך, אם האדם ממהר בתפילה - כדי לפתוח את העסק יותר מוקדם, בורח משיעור תורה - כדי להשיג עוד הנאה חולפת, יידע לו שהוא לא ירוויח מכך, משום שהרבה שליחים יש לה', שידאגו "לאזן" את המצב בחזרה, ולגרום לו שלא ירוויח מאותו צעד שעשה.

   בשביל להבין את זה, נעמיק בידיעה הבאה:

   ידועה ההלכה שביום שישי אסור לעשות מלאכה ועבודה - לאחר חצות היום, ומי שעושה מלאכה באותו זמן, מובטח לו שלא יראה סימן ברכה (או"ח רנ"א א').

   והשאלה נשאלת: והרי במציאות כן רואים סימן ברכה? הנה, אני עובד עוד שלוש שעות - ומגדיל את הקופה הפיננסית בעשרים אחוז. אם כן כיצד מתפרנסות המילים "אינו רואה סימן ברכה"?

   מגלים לנו חכמנו "עדכון קטן" (מ"ב ס"ק ב'). אמת, כעת אולי אתה רואה "כאן" סימן ברכה. אך דע לך שזה יצא ממך "במקום אחר". פתאום תעשה איזו עסקה - ותיפול בה בסכום שהרווחת כעת, או שהמקרר בביתך יתחיל להשתעל ותצטרך להזמין לו רופא (טכנאי), יתכן והמצב יהיה חמור - והרופא (הטכנאי) יצטרך לערוך למקרר השתלת כבד (החלפת מנוע)... אל תדאג. אלוקים כבר יאזן לך את "הכרטיס הפיננסי" בהזדמנות הקרובה.

   זהו המסר שמלמדת אותנו הרבנית צפרדע. מי שמקריב למען ה', לא יפסיד מכך. ומי שעושה את עבודת ה' "חפיף" - כדי להרוויח את נוחותו ונוחיותו, יידע שהרבה שליחים יש לה' והם כבר ידאגו שהוא לא יצא מורווח מהעניין.

   זה מסר כל כך עמוק ונוקב, אך גם מאוד משמח ומרגש. משום שהאדם שעובד את ה' יודע שההקרבה והמסירות הזו לא גורמות חיסרון, אדרבה, מתברר שדווקא המסירות נפש - היא הביטוח לאיכות חיים וההצלה מצרה ופגע רע.

   אין ספק שהדברים הללו בהירים וברורים לכולנו, אלא שיצר הרע מסית ומדיח אותנו ומנסה להוכיח לנו ההפך. וכבר ידועה השאלה, "כיצד ניתן להתמודד עם היצר"? מה אפשר לענות לו על פיתוייו המתוקים?

   כמו רבים בעולם, גם את מושיקו הטרידה "סוגיית הפרנסה", והוא לא ידע כיצד להתמודד עימה. שהרי כל עבודה "על רמה", צריך לקצץ ממנה מע"מ, מס הכנסה, שכירות, ארנונא, להשקיע מראש על מימון החומר, להתמיד בפרסום, להתמודד עם התחרות בענף... בקיצור, "קייטנה" סבוכה ולא פשוטה. אם כן, כיצד ניתן לעשות כסף קל - הרבה כסף - ובלי מאמץ?

   ישב מושיקו וחשב והתייעץ עם עצמו, וייגע את ראשו הפורה והמטולטל בסוגיה זו, אך כצפוי - העלה חרס בידו - ולא מצא עבודה כלבבו, ומרוב צערו עלה מוקדם על יצועו - ונרדם, תוך כדי שהוא מבכה את מר גורלו.

   והנה, בטרם יבשו דמעותיו, רואה הוא בחלומו איש עשיר והדור, גביר ללא ערעור, אשר שוחה בתוך ברכה מלאה בכסף וזהב ויהלומים.

   לא האמין מושיקו למראה עיניו, והוא ניגש אל הגביר ושאלו: כיצד הגעת לעושר המופלג הזה?

   חייך הגביר ואמר: דע לך שישנו מקום מרוחק בעולם, אשר סלעיו הם יהלומים - ועפרותיו הם עפרות זהב, ואפשר למלאות משם כמה שרוצים - ובלי הגבלה. אם חפץ אתה להתעשר כמוני, צא להפלגה - ותקטוף את הברכה.

   למחרת בבוקר, מושיקו כבר לא היה אותו אדם!!! הוא נחפז לקנות שקי יוטה, קונגו נטען, את חפירה, מריצה, לאחר מכן הוא רץ לאחד הגמ"חים בבני ברק והשאיל משם "מצפן גדול", הכין כמה סנדוויצ'ים וצירף להם עוד כמה קופסאות שימורים, ויצא בהפלגה פרטית ופיראטית אל אותה נקודה עלומה שראה בחלומו.

   עברה עליו הפלגה ארוכה, הוא כבר קרוב אל קצה העולם, אך עדין הוא לא פוגש את נקודת היעד. יום חלף, ועוד אחד, והיאוש החל לכרסם בו, הוא כבר שוקל לשוב על עקבותיו... לפתע הוא רואה ממרחק "אור מיוחד". הוא מתקרב אל המקום, ולפניו נתגלה "אי" נדיר, ממש כמו שסיפרו לו בחלום. הקרקע זרועה "סלעי יהלום", והחול מורכב "מעפרות זהב".

   בזריזות של איילה הוא פרק את הציוד, שלף את הקונגו הנטען, והחל להלום ולחצוב בקרקע הקשה. חלפו מספר שעות, ובצד כבר היו ארוזים כמה שקים מלאים "בסלעי היהלום", בשקים נוספים נאגרו "עפרות הזהב", ושמחתו הרבה הרקיע לשחקים. הנה מתגשם חלומו הישן, והוא הולך להיות הגביר הראשי של כדור הארץ - ואף יותר מכך.

   בעוד מושיקו מהרהר בעתידו המאיר והמזהיר, נשמע קול דיבור מאחוריו. הוא מסתובב, ומגלה "שאנשי המקום" מתעניינים במעשיו.

   לפתע ניגש אליו אחד האנשים - ושאל אותו: למה הנך עובד כל כך קשה? מה יצא לך מחציבת הסלעים הזו? השיב מושיקו בפליאה - ואמר: זו עבודה קשה? זה נקרא לחצוב סלעים? הרי אני אוסף כעת יהלומים גדולים אשר יהפכו אותי לעשיר גדול, ותוך תקופה קצרה אזכה בתואר של "עשיר העולם".

   כאשר שמעו אנשי המקום את דבריו של מושיקו, פרצו כולם בצחוק רועם וזועם, ואמרו לו: אתה עושה שטויות - וסובל לריק. איזה יהלומים, מה מיליונר, אצלנו הסלעים הללו זה "החצץ המקומי", כמו כן העפר כאן אינו "עפרות זהב" - אלא חול שהילדים משחקים בו.

   מושיקו שידע שהם מדברים שטויות, לא שם לב לדבריהם - והמשיך במלאכתו. אלא שלא חלפה שעה קלה, ואל אותם אנשים הצטרפו עוד ועוד, וכולם הצביעו עליו כעל משוגע ושוטה. מה עושים כעת? ברוב יאושו, ביקש מושיקו שיקחוהו אל מושל המקום, כדי לברר את העניין.

  כשמוע המושל את דבריו, חייך ואמר: צודקים אנשי המקום. ואם אינך מאמין להם, צא לאזורי הבנייה, וראה בעיניך כיצד הפועלים לוקחים תערובת "מהחול והחצץ" המקומיים, ועושים מזה בטון ובלוקים. ואתה קורא לזה "מחצב יהלומים ועפרות זהב?! איני יודע מנין דעותיך הקדומות. אולי חלמת חלום שיש דבר כזה שנקרא יהלומים וזהב...

   נכנע מושיקו לנתוני השטח, ושאל שאלה נוספת: אם כדברי כולם שיהלומים וזהב זה לא דבר חשוב, אם כן מה באמת חשוב כאן?

   שמע המושל את השאלה - ואמר: כעת אתה מדבר לעניין, ונראה שהנך מתחיל להתפקח. ובכן, דע לך שאצלנו הדבר הכי יקר - זה "תפוח אדמה".

   כאשר שמע מושיקו את דברי המושל, פרץ בצחוק גדול - ואמר: ממתי תפוח אדמה זה דבר יקר? כל החיים שלי אכלתי מזה הרבה, ואני מעיד בפני כולם שאין דבר יותר זמין וזול ממנו. המוצר הזה גודל לבד, כמו כן השוק מוצף בדוכנים של תפוחי אדמה - ובכל בית מחזיקים ממנו כמה קילו.

   באותו רגע צחקו כולם על מושיקו - ואמרו: כנראה חלמת חלום, ומשם הינך יונק את השטויות שאמרת כעת. ולראייה, בוא נעשה סיבוב בשוק - ותראה בעצמך שאין אפילו בסטה אחת של תפוחי אדמה.

   דע לך שאי אפשר לגדל תפוחי אדמה בקלות (כאשר האדמה מורכבת מחול ויהלומים - ולא מאדמה), ויש צורך להשיגו "בייבוא אישי". משום כך, כל תפוח אדמה שמגיע לכאן - מקבל "מספר סידורי" וננעל בכספת, ונסחר בבורסה המקומית בדקדקנות רבה, ומחירו תלוי בגודל, בזן, בצבע, בצורה, בבלטלך ובהכשר... ומי שעובד לפחות שנה שלמה בכל הכוח, אזי יש לו סיכוי בסוף השנה לקבל משכורת "תפוח אדמה" אחד, עם מספר סידורי, אשר נירשם על שמו.

   באותו רגע גמלה בליבו של מושיקו תאוות העושר - והוא החליט להשיג את התפוח האדמה הנחשק.

   הוא עבד בכל כוחו שנה שלמה, ובסופה, זכה לחבוק בידיו תפוח אדמה פרטי משלו, המונח בתוך תיק מהודר המרופד בספוג, ונעול בכספת חשמלית (מקרר).

   שנה חלפה, ועוד אחת, ולאחר עשר שנים של עבודה - זכה מושיקו להפוך לגביר גדול, בעל צי ענק של עשרה תפוחי אדמה!!! מרגע זה, החליט האיש שאפשר לחזור אל ביתו הישן, אל אשתו וילדיו.

   הוא שלח מברק לאשתו שהגביר הראשי עומד להגיע, וכיאה למעמדו הרם, חפץ הוא שיעשו לו קבלת פנים חמה, והוא נותן "אור ירוק" להלוות לשם כך כמה שצריך, מתוך ידיעה ש... "לוו עלי ואני פורע".

   הבעיה היא שמושיקו חשש מאוד כיצד להגן על האוצר היקר - על עשרת בני המן, סליחה! על עשרת התפוחי אדמה, מבלי שייפגעו בהפלגה הארוכה.

   אך הבעיה נפתרה לאלתר. הוא עטף כל תפוח אדמה בודד בשקי יוטה, צלופנים, קרטונים, קלקלים, ולא נתקררה דעתו עד שכל תפוח אדמה בודד נהיה בגודל של מקרר - מרוב העטיפות.

   הזמן חלף ודלף, ההפלגה הארוכה בת החצי שנה כבר עומדת להסתיים, הנמל בעיר מגוריו כבר נראה באופק, המשפחה ממתינה על החוף, הספינה עוצרת, חיבוקים, נשיקות, השטיח נפרס מהנמל - עד לבמת הכבוד, הגביר עולה אל הבמה, ובינתיים המנופים מעבירים את הסחורה היקרה אל הרחבה.

   המוסיקה מנגנת, החגיגה מתחילה - "והמקרר" הראשון הוסע אל הבמה - ועוד מעט תוצג תכולתו היוקרתית בפני כל.

   הפועלים פתחו את הקרטון הראשון, הזיזו קלקלים, קרעו צלופנים, "המקרר" הענק כבר הפך "לתיק אוכל" קטן, ועדין שום סחורה לא נראית באופק, אך הגביר מרגיע את כולם ומודיע שהכל בסדר, הסחורה היקרה נמצאת בפנים.

   לפתע, בלי כל הודעה מוקדמת, נשמע פיצוץ עז - וריח כבד של ריקבון נישא באוויר. פשוט התפוח אדמה שהיה כלוא חצי שנה בתוך ניילון, התקלקל והפך "לפצצה מתקתקת", והוא לא התאפק - והתפרץ.

   באותו רגע פני הגביר חפו, ונצבעו בכל צבעי הקשת. שנה שלמה של עמל התפוצצה בתוך רגע, ועשירית מנכסיו נכחדו. אלא שהוא לא ידע עדין את סיבת הפיצוץ, והוא היה בטוח שאנשים רעים שמו לו מוקש בשעת אריזת הסחורה.

   המנוף הביא את "המקרר" השני - אך גם הוא המריא בסערה השמיימה והצטרף אל אחיו הבכור, השלישי... הרביעי... התשיעי... בכל פעם מגיע הפיצוץ המוזר... הריח הנורא... הרעש העז...

   המנוף מעלה את הקרטון העשירי... גם הפעם נשמע הפיצוץ הסדרתי, אלא שפתאום זורח מתוך ההריסות "אור" יקרות. בני המשפחה הנרגשים ניגשים אל בין ההריסות, ומגלים שם הרבה יהלומים קטנים וזוהרים, עפרות זהב מאירים...

   באותו רגע חיבקו כולם את הגביר והחמיאו לו על תושייתו הרבה - על כך שהטמין את עושרו בתחכום גדול, ופתחו לכבודו בריקוד בוער וסוער.

   אך בעוד כולם רוקדים ושמחים, החוויר הגביר והחל -לילל: אני אומלל, מסכן, חרב עלי עולמי, שרפתי את זמני לריק...

   הקהל שלא הבין היכן הבעיה, ביקש מהגביר להסביר את דבריו.

   לאחר שנרגע מושיקו הגביר, פתח את פיו ואמר: דעו לכם שהסחורה שהתפוצצה, הם עשרת תפוחי האדמה שהבאתי, וזו הסחורה האמיתית שעליה עמלתי 10 שנים בחירוף נפש!!! ואילו מה שמצאתם בין ההריסות של הקרטון העשירי, זה השאריות של מה שזרקתי בהתחלה, המעט ממה שנדבק בשקי היוטה כאשר מילאתי בהם יהלומים ועפרות זהב, ובעצם היו לי עוד מלא כאלה - רק שהשלכתי אותם ברוב טיפשותי. מתברר ששרפתי עשר שנים לריק, והחמצתי עושר אמיתי בשתי ידיים, ועל כך אני בוכה.

   עד כאן המשל העצום. אך בטרם נעבור לנמשל, נברר פרט מאוד מהותי: היכן הייתה טעותו המרכזית של מושיקו בכל הסיפור?

   פסגת הטעות שלו הייתה בכך שהוא "ערבב". שהרי באזור מגוריו, יש חוסר עצום ביהלומים - ומצד שני יש שפע רב של תפוחי אדמה. ואילו באותו אי מרוחק, המצב הפוך. יש שם שפע של יהלומים, אך מחסור עצום בתפוחי אדמה.

   וכאשר הגיע מושיקו לאותו אי, במקום שהוא יביא משם את מה ששווה בעיר מגוריו, תחת זאת הוא עמל קשה כדי לאגור את מה ששווה באותו אי, אך זול ואינו חשוב בעיר מגוריו.

   הנמשל זה האדם. נשמתו יורדת מעולם העליון כדי לאגור "סחורה" לעולם הנצח, ובמקום שהאדם יטרח על מה שיקר "בעולם הבא", תחת זאת הוא משקיע את תמצית חייו וימיו על מה ששווה "בעולם הזה", ואוגר תפוחי אדמה!

   עוד סעודה דשנה, מכונית נאה, ביגוד ואופנה... ואת הדברים הללו הוא מתכנן להביא לעולם העליון. היש שטות גדולה מזו?

   כאשר מתעמקים במשל והנמשל הזה, קל יותר להבין את תכלית החיים, ולא להיכנע לייצר ולתחבולותיו.

   שהרי אנחנו מסכימים עם היצר שהתאווה [נראית כאילו] טעימה וקורצת, אנו יודעים גם שהעולם הזה טעים ונעים, אך למרות זאת, זה לא מפתה אותנו!

   משום שאנו יודעים שאנחנו נמצאים כאן על תקן "אורח", ומטרתנו לאגור את הסחורה שיקרה "שם" - בעולם העליון. והרי שם אין ערך לתפוחי אדמה, ולא למכוניות ולא לשאר הירקות. שם רוצים יהלומים (רוחניים), תורה ומצוות ומעשים טובים, ואילו על התאוות - נענשים ומשלמים.

   וכיוון שהבית שלנו הוא "שם" ולא כאן, יצר הרע הנחמד כבר לא מעניין אותנו, משום שאנו יודעים שפיתוייו הם "נזק כלכלי" עבורנו.

   מי שחי כך, קל לו יותר לעמוד בפרץ מול היצר, ולהפנים את המסר הירוק שמלמדת אותנו הרבנית צפרדע תחי, שמי שמוסר נפש על ה' ותורתו, מובטח לו שיינצל מכל צרה ונזק, וזו העסקה הכי מושלמת להרוויח גם "אושר" בעולם הזה, וגם "שכר" לעולם הבא.

   ומי לא חפץ בכך?