כעס- חבל שספרם של חיים וולדר לא נמצאים בספריה העירונית
נכתב על ידי אביהו ח, 8/1/2017
סוכת דוד הנופלת ומידת הכעס – אמיתי –
אני חשמלאי לפני כשער שנים ביצעתי עבודות חשמל במבנה קיים, אצל דייר שהוסיף שתי קומות על הגג. התחלתי לעבוד בחודש אלול, במקביל לעבודות הבנייה, וכשהגיע חודש תשרי, הדברים נעשו לוחצים יותר. בעל הבית התכוון לסיים לפני ראש השנה והתאכזב. סוכות בשבילו היה הדד ליין האחרון. הוא הסביר לי שהוא מתכנן על כל הגג סוכה ענקית מפוארת ולארח את כל משפחתו וקרוביו, ולכן הכל חייב להיות מוכן עד לחג הסוכות. עבדנו מסביב לשעון, כשבמקביל אלי עובדים בעלי מלאכה שונים: טייחים, רצפים, אנשי אלומיניום ומדרגן.
המדרגן בנה את המדרגות בין הקומות והיה אמור לרצף אותן יחד עם הגג בשיש יקר מאין כמותו, שנקנה מראש על ידי בעל הבית וכבר הועלה לגג על ידי מנוף בשתי ערימות כבדות. ובינתיים, בקומת המגורים, בני משפחתו של דוד, בעל הבית, חיו את חייהם כרגיל. מדי פעם היה אחד הילדים עולה למעלה לעקוב אחר העבודה, אנו היינו שולחים אותם בחזרה מחמת הסכנה, והם היו עולים וחוזר חלילה.
בין ראש השנה ליום הכיפורים עבדנו בצורה מטורפת, אני כבר הכנסתי את כל החוטים והתחלתי לארגן את הלוח הראשי, המדרגן סיים לרצף את הגג בשיש יקר שכמותו משתמשים רק בחדרי סלון.
כשהגיעו הנגרים, הם הקימו סוכה מדהימה עם קרשים חזקים, יקרים וצבועים יפה. אחד מהם סיפר לי שמחירם עולה על הלבנים היקרות ביותר בשוק. למעשה, זו הייתה בנייה של ממש, עם חלונות , דלתות ואפילו מטבח קטן. הבנתי מה הוא תכנן כאן ודי הערצתי אותו. אני עצמי הכנתי קונסטרוקציה שלמה לסוכה, דאגתי שכבלי החשמל יגיעו לכל מקום, עם שקעים מתאימים לתאורה, למכשירי חשמל ואפילו למזגן. לאחר יום הכיפורים עבדנו על הגימורים. זו הייתה עבודה תזזיתית. הרבה עצבים והרבה מתח. היה ברור שיש לנו רק יומיים להשלים את כל העסק.
יום לפני חג הסוכות, זה היה בשעת בוקר, אני שומע צעקות מלמטה: "שקרן! ש..ק..ר..ן!" בתחילה חשבתי שזו עוד אחת מהמריבות הרגילות שמאפיינות את המתח, אבל הצעקות לא פסקו: "שיבוא עכשיו, הוא ש...ק...ר...ן", היו אלה צרחות שהדהדו בכל הרחוב. ואז הטון עלה ונעשה מאיים ממש. היה ברור שמישהו למטה השתגע. החלטתי לרדת קומה ולבדוק מה קורה. ומה שאני רואה זה את המדרגן עומד מול דוד, בעל הבית, פניו אדומות כסלק, קצף על שפתיו, והוא צורח כאחוז טירוף: "הוא ש...ק...ר...ן, הוא ג...נ...ב... הוא הבטיח לי..." דוד ובני משפחתו עמדו מולו חסרי אונים. דוד ניסה להרגיע אותו: "זה בסדר, הוא יבוא עוד חמש דקות, תירגע, תשתה משהו, הוא בדרך". הוא הגיש לו כוס מים, אך המדרגן פשוט הטיח אותה בחוזקה על הרצפה והיא התנפצה לאלפי רסיסים. בדרך כלל אני נחשב לאדם עם תושייה, אך כאן נכנסתי להלם. כבר ראיתי בחיי בעלי מקצוע מתרגזים, מרימים קול ואפילו נוטשים את אתר העבודה, אבל בן אדם כל כך כועס לא ראיתי מעודי. הפנים שלו היו מעוותות מכעס, וכולו נראה כמו פצצה שעומדת להתפוצץ בכל רגע. ילדיו של דוד עמדו המומים וחיוורים. אמם הבריחה אותם ונעלה את הדלת.
אך נער אחד בן 16 נשאר. אם חשבתי שהגעתי לשיא, התברר שהתבדיתי. בשיאו של הכעס מגיע הקבלן. הוא התעדכן בטלפון שהאיש כועס ורץ להרגיע אותו, אבל מה שקרה זה בדיוק ההיפך. "אתה שקרן... הבטחת לשלם לי בתום העבודה... סיימתי כבר לפני חצי שעה... אתה לא שילמת לי..." "זה בסדר, רק רציתי לעבור על העבודה, הנה התשלום אצלי", אמר הקבלן ושלף חבילה עבה מלאה מזומנים. "א...ת...ה ש...ק...ר...ן, מנוול.... לא רוצה לעבוד אתך... אתה הבטחת.... אני מחכה כאן כבר חצי שעה לכסף שהבטחת לי..." "רק לפני עשר דקות הודיעו לי שסיימת, תבין..." "שאני אבין?? אתה שקרן... אני לא רוצה לעבוד אתך..." כאן הקבלן התרגז ואמר ארבע מילים, ובטוח לא ידע למה הן יובילו: "תעשה מה שאתה רוצה!" פניו המעוותות של בעל המלאכה התעוותו פי כמה. "שאני אעשה מה שאני רוצה? בסדר.." הוא נטל פטיש ענק, רץ לגג, וכולנו התחלנו לשמוע חבטות עזות. לא תאמין מה שאני מספר לך. הבן אדם החל לשבור את כל הקרשים של הסוכה, איני יודע מה נתן לו את הכוח – השרירים שלו או הכעס שלו, אבל שניהם התחברו לכלל מכונת הרס אנושית, תוך שישים שניות לא היה קרש אחד שלם, הכל מתמוטט, אבל הוא לא סיים. בשישים השניות הבאות הוא ניתץ את כל מרצפות השיש היקרות שאותן ריצף בעמל כה רב בימים האחרונים, לאחר מכן החל לרדת במדרגות, כשהוא נותן מכה אדירה בכל מדרגה והשיש מתנפץ. כך עשה בשתי הקומות, והכל מול עינינו. הבטנו בו מלמעלה, פשוט עקבנו איך הוא מנפץ מדרגה אחר מדרגה, את השיש היקר ביותר שראינו. עמדנו שם המומים, דוד, הקבלן, העוזר שלו ועוד שני פועלים ערביים, ואני החשמלאי. בשלב מסוים רציתי לעצור בעדו, אך הקבלן מנע זאת ממני: "הוא חסר שליטה. החיים שלך חשובים יותר", ועצר אותי בגופו. הבן אדם סיים את מסע ההרס, נכנס לרכב שלו, וביללת צמיגים נסע משם.
אני זוכר את השקט. דממה. הלם. כעשר נפשות. שישה בעלי מלאכה, בעלי . כולנו היינו המומים. את השקט הפר קול בכי של אם הבית, ועוד נער בן המשפחה. "האב אמר: "אנחנו צריכים לעלות למעלה ולראות מה הוא עשה". מראה ההרס היה נורא. לא נותרה מרצפת אחת שלמה, הקרשים היו מנופצים. היה ברור שחלום הסוכה של בעל הבית נגוז ואיננו. כולנו רעדנו. ידענו שמה שראינו כאן לא נראה מעולם. מחזה בלתי נתפס של חיית אדם, של כעס בלתי נשלט. "אתה חייב להתקשר למשטרה", אמרתי. דוד, בעל הבית, אמר: ,לא. את זה אעשה אחר כך, אני חייב.. אני חייב להקים את הסוכה... למחר. הזמנתי המון אנשים". "מה סוכה? איזה סוכה?" אמרתי לו, "זו עבודה של שבוע לפחות". "תביא לכאן את הנגרים", אמר דוד, הם יקימו אותה באופן פרוביזורי, העיקר ארבע דפנות וקשרים למעלה". "ומה עם הריצוף?" "תביא פועלים שיפנו את הבלאגן, תהיה כאן רצפת פי.וי.סי., ואחרי סוכות נדאג לריצוף חדש. נו, למה אתה מחכה? מחר חג הסוכות..." הלכתי משם, לא לפני שאמרתי לבעל הבית לשוחח עם בנו המתבגר שראה את המחזה. "זה עלול להשפיע עליו". אמרתי, "קח רגע מנוחה מהסוכה ותרגיע אותו, זה עלול להשפיע על הנפש שלו". יצאתי משם, והמראה הזה לא עזב אותי לכל חג הסוכות. האמת, המראה הזה לא עזב אותי עד היום הזה. התפרצות כעס שכזו לא ראיתי עד לאותו רגע, וגם לא מאז. כך עברו להן עשר שנים, ובמהלכן לא פגשתי את דוד או את המדרגן, אך תמיד היה רשום בראשי, שברגע שאפגוש באחד מהם אשאל מה היה ההמשך של האירוע המדהים שהייתי עד לו. לפני מספר חודשים זה קרה. ישבתי באיזושהי שמחה, ולפתע אני קולט במרחק מספר שולחנות ממני דמות מוכרת. התקרבתי לכיוונה, הדמות שוחחה עם אדם נוסף, וככל שהתקרבתי הבנתי שגם אותו אני מכיר, אך לא האמנתי למראה עיניי. היה זה דוד, בעל הבית שסוכתו נפלה. אך מה שהימם אותי היה האיש שישב מולו ודיבר אתו בידידות שאין למעלה ממנה. היה זה... המדרגן. לאחר רגעי היסוס התקרבתי אליהם, התיישבתי מולם ואמרתי: "שלום", "שלום", הם ענו בנימוס. "אתם מכירים אותי?" שאלתי. הם התבוננו פעם ופעמיים. "לא", אמר המדרגן, "איני מכיר". "לא", אמר דוד, אולי תעזור לנו, מאיפה?" "עשר שנים", אמרתי, "מישהו שבר לך את הסוכה, את המרצפות ואת המדרגות. וזה מישהו שאתה לא אמור לשבת מולו ולדבר אתו בכזו ידידות". הם הביטוח בי, המומים. לא אמרו כלום. "אני החשמלאי שעבד בבית אז, אם לא זיהיתם". לשניהם נפל האסימון בשנייה. "תקשיבו שניכם", אמרתי, "אני כבר עשר שנים המום ממה שראיתי, אבל אני חושב שההלם הכי גדול שלי הוא לראות אתכם מדברים כאן כאילו אתם חברים כבר שנים". "אנחנו באמת חברים במשך שנים", אמר דוד, "מוטי, אתה זוכר כמה?, "שלושים שנה", משיב המדרגן. "מה שלושים שנה?" אמרתי, "לפני עשר שנים עשית לו נזק של עשרות אלפי שקלים! איזה מן חברים טובים אתם?!" וכאן החל דוד לספר את סיפור סוכתו הנופלת, סיפור שלא שמעתי מימיי: "מאז ילדותי הייתי ילד ונער כעסן. בלי לפרט, אפשר לומר שהרסתי לעצמי הרבה בשנות ילדותי, סולקתי מכמה מוסדות הכל בגלל מידת הכעס ששלטה , לקח אותי אבי אל מרן הסטייפלר והציג לו את הבעיה שלי בשלב מסוים, מרן הסטייפלר הורה לאבי לצאת , ואז אמר לי: 'תגיד, ראית פעם איך נראה מישהו שכועס?' לא עניתי. ואז, מרן הסטייפלר החל לעשות מולי במשך דקות ארוכות פרצופים נוראיים, ונראה כמו האיש הכי מפחיד בעולם. כשסיים, אמר: 'ככה בדיוק נראה בן אדם כועס. בפעם הבאה שתכעס, תזכור איך שזה נראה. מי שלא שולט בכעס שלו אינו יכול להתחתן, ואם הוא מתחתן הוא מתגרש ואינו מצליח בשום דבר שעושה', אמר ושילח אותי מפניו. המפגש הזה שינה אותי. בכל פעם שהתחלתי לכעוס נזכרתי בפרצופים שעשה לי מרן הסטייפלר ופשוט חדלתי. לפני שבכלל נכנסתי לכעס, זה גרם לי לשליטה.
התחתנתי, הקמתי בית והצלחתי לא רע בחיים, דבר שלא היה קורה אם לא הייתי שולט במידת הכעס. אם חשבתי שנפטרתי מהתכונה הזו, לפתע התברר שהיא הופיעה... אצל בני בכורי. בתחילה לא ידעתי כיצד לנהוג מולו, אבל אבי היה זה שהזכיר לי: זה פשוט אתה במהדורה בתרייתא. מסתבר שהגנים עושים את שלהם. כשהיה בן שתיים עשרה ניסיתי לעשות לו את הפרצופים הללו, אבל לא הייתה לי היכולת שהייתה למרן הסטייפלר זיע"א, או שלא הייתה לי ההשפעה שהייתה לגדול בישראל עליי. בני בכורי הלך והסתבך, עבר תת"ים ואחר כך ישיבות, הוא לא הצליח להתמודד עם מידת הכעס. ואז עלה במוחי רעיון, לקחת את הרעיון הנשגב של מרן הסטייפלר צעד אחד קדימה. חשבתי על משהו גדול, כביר, משהו שיותיר חותם לכל החיים. וזה קרה בדיוק בעת הבנייה.
מוטי הוא ידיד שלי זה שנים. שיתפתי אותו בבעייתי ולאחר מכן ברעיוני. בתחילה הוא היה המום וסירב, הוא לא חשב שזה יעבוד וגם לא בדיוק ידע איך כועסים, אבל אני בשלי, "אין מישהו אחר שיעשה את זה בשבילי". ביקשתי. "כמה נזק אתה רוצה?" שאל לבסוף. "סיכמנו על הסוכה, על הריצוף ועל המדרגות. אולי זה היה נראה לך משהו יקר, אך אלה היו שאריות, סוג ג', שהוא השיג לי מסוף העולם. כל האירוע חסר השליטה הזה היה הצגה אחת גדולה. רציתי משהו שלא יימחה לעולם, ואני חושב שזה בדיוק מה שקיבלתי: מופע אימים של אדם כועס". השתרר שקט. לא האמנתי למה שאני שומע. "זה עזר"? "אתה אפילו לא מתאר לעצמך כמה זה עזר, כעת אני נזכר שאמרת לי שזה עלול להשפיע על הנער, ואני חשבתי בלבי: מהפה שלו לשמים, הלוואי שזה ישפיע על הבן שלי. וזה כל כך השפיע. הוא עצמו ניגש אליי יום לאחר מכן ואמר: 'אבא, אני יודע שגם לך הייתה הבעיה הזו, תעזור לי, אני רוצה לצאת ממנה'. "שלחנו אותו לטיפול בשליטה עצמית, שהצליח לשנות אותו מקצה לקצה. הוא גדל, התחתן ואב לשני ילדים, ופשוט תיקן את מידותיו בדיוק כפי שאני עשיתי. הרצון שלו להשתנות, שנבע ממחזה האימים של אדם כועס - עשה את רוב העבודה". בחכמתו הצליח בעל הבית להפוך את "סוכת דוד הנופלת" ל"סוכת שלום", לדורות.
(חיים ולדר, אנשים מספרים על עצמם7 – קיבלתי במייל מ-מנחם אזולאי)
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
