"דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל. יהי דן נחש עלי דרך שפיפן עלי ארח הנשך עקבי סוס ויפל רכבו אחור. לישועתך קויתי ה'” (בראשית מט,טז-יח) 'וא"ר יוחנן: שמשון דן את ישראל כאביהם שבשמים, שנאמר (בראשית מט, טז) "דן ידין עמו כאחד" וגו'. וא"ר יוחנן: שמשון על שמו של הקב"ה נקרא, שנאמר (תהלים פד, יב) "כי שמש ומגן ה' אלקים" וגו'. אלא מעתה לא ימחה? אלא מעין שמו של הקב"ה. מה הקב"ה מגין על כל העולם כולו, אף שמשון מגין בדורו על ישראל. וא"ר יוחנן: בלעם חיגר ברגלו אחת היה, שנאמר (במדבר כג, ג) "וילך שפי", שמשון חיגר בשתי רגליו היה, שנאמר (בראשית מט, יז) "שפיפן עלי ארח”' (סוטה י,א) ר"י למד שברכת יעקב חלה כנבואה על שמשון. וכן נאמר קודם (שם ט,ב) '(שופטים יג, כה) "ותחל רוח ה'" וגו', א"ר חמא בר' חנינא: חלתה נבואתו של יעקב אבינו, דכתיב (בראשית מט, יז) "יהי דן נחש עלי דרך"', הרי שגם הוא למד שברכת יעקב היא כנבואה על מה שיהיה עם שמשון. בפשטות למדו כך כיון שבתולדות דן שמשון הוא השופט שיצא מהם שהיה בגדולה ומפורסם, ולכן מן הסתם יעקב דיבר עליו כשברך על שורשו של דן, שבעתיד יצמח ממנו כך. ואולי זה כעין רמוז ב"שפיפן" שזה נישמע כמו "שמשון". והנה למד ר"י ששמשון שפט את ישראל כאביהם שבשמים, שנאמר "כאחד", אמנם זה נאמר על ההמשך, אבל למד ש"כאחד" מיותר, שהיה נאמר אותו דבר גם בלעדיו, ולכן למדו לדרשה. ואולי למד זאת בדגש על "כאחד" כמו האחד שהוא ה', ומקור כוחו לשפוט כה', הוא בשל מעלתו של שמשון ומהי? ע"פ הפשט כוונת הפס' הוא: '"כאחד שבטי ישראל" - כל ישראל יהיו כאחד עמו ואת כולם ידין, ועל שמשון נבא נבואה זו. ועוד יש לפרש כאחד שבטי ישראל כמיוחד שבשבטים, הוא דוד שבא מיהודה' (רש"י). מימלא מעלתו של שמשון היתה בכך שהוא היה שופט באחדות ישראל, מעין מלך (כדוד), וכך כמו שמלך מייצג את ה' בעולם, כך גם שמשון היה כעין מלך מבית דוד שמייצג את ה' בעולם, וכך שפיטתו היתה שפיטה כה'. שה' מתגלה בעולם ע"י בנ"י, ולכן באחדות בנ"י יש כח חיבור לה', וכך נקודתו הפנימית שהיא השפיטה  מתגלת ע"פ חיבור לה'. ששמשון משבט דן שמהותו היא השפיטה "דן ידין עמו", ולכן זה גם מתגלה בשבט, כמו שמספרת הגמ': 'ההוא דאמר "דונו דיני", אמרי : שמע מינה מדן קאתי, דכתיב (בראשית מט, טז) "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל"' (פסחים ד,א). מימלא בחיבורו באחדות ישראל הוא מתדבק בה', וכן מעלת הדין שבו מתגלה בדימוי לה'. וזה לא מקרה שדן קשור בדין, כי זהו מהותו, כמו שנאמר "ותאמר רחל דנני אלקים וגם שמע בקולי ויתן לי בן על כן קראה שמו דן" (בראשית ל,ו) כך שבמהותו הוא קשור לעניין דין, ודין של ה' ("דנני אלקים"). וגם לשמיעה אלוקית (“שמע בקולי”), ולכן "לישועתך קויתי ה'”. מימלא "כאחד שבטי ישראל" זהו המהות של הדין של 'כאחד' כקב"ה. וניראה גם שלמד כעין היקש, שקודם נאמר "וירא מנחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבל ויהי למס עבד" (פס' טו) '"ויהי" - לכל אחיו ישראל. "למס עובד" - לפסוק להם הוראות של תורה וסדרי עיבורין שנאמר (דברי הימים א יב) "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים" מאתים ראשי סנהדראות העמיד "וכל אחיהם על פיהם". "ויט שכמו" - השפיל שכמו כמו ויט שמים הטו אזניכם. ואונקלוס תרגם בפנים אחרים: ויט שכמו לסבול מלחמות ולכבוש מחוזות, שהם יושבים על הספר, ויהיה האויב כבוש תחתיו למס עובד' (רש"י). מימלא יששכר מתפרש כמלמד את בנ"י תורה והוראה כסנהדראות, וכן כלוחם גדול. מימלא גם פס' סמוך לו בדן מתפרש כמותו, מצד אחד הוא דן את כלל בנ"י, ובנוסף הוא נילחם באויב (כמו המשך הפס' “יהיה דן נחש" וגו'). וכמו שדומה ליששכר בהוראתו לבנ"י, אז גם דומה במקור הפסק, שביששכר זהו התורה שהיא רצון ה', ומימלא בדומה בדן זה שדן כמו רצון ה', ולכן דרשו "כאחד" כרצון ה' ממש. והנה לא מובן מה העניין לספר שהיה שמשון חיגר בשתי רגליו? אולי זה בא לומר שכמו שבלעם היה פגום בעינייני תאוה, עד שאפילו בא על אתונו, כמו שנאמר בהקשר הדברים שאמרה לו בדרך כשהלך לקלל. כך גם שמשון חטא בתאוה שדומה לזה, ולכן לבסוף נפל בכך ע"י דלילה. ('ת"ר: שמשון בעיניו מרד, שנאמר (שופטים יד, ג) "ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני" לפיכך נקרו פלשתים את עיניו, שנאמר (שופטים טז, כא) "ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו"... תניא, רבי אומר: תחילת קלקולו בעזה, לפיכך לקה בעזה. תחילת קלקולו בעזה דכתיב (שופטים טז, א) "וילך שמשון עזתה וירא שם אשה זונה" וגו', לפיכך לקה בעזה, דכתיב (שופטים טז, כא) "ויורידו אותו עזתה"' וכו' [סוטה ט,ב]). וזה נירמז ברגלים פגומות, שרומז לתאוה זו. ובזה גם דומה לבלעם שעליו נאמר 'וא"ת מפני מה השרה הקב"ה שכינתו על גוי רשע? כדי שלא יהא פתחון פה לאומות לומר: אלו היו לנו נביאים חזרנו למוטב. העמיד להם נביאים, והם פרצו גדר העולם. שבתחלה היו גדורים בעריות וזה נתן להם עצה להפקיר עצמן לזנות' (רש"י. במדבר כב,ה) כך שעניין התאוה ופירצה לחטא עם מנשים נעוץ בבלעם, לכן שמשון שחטא בדבר זה, זה כדומה למעשה בלעם. שבלעם פרץ בגוים, ושמשון הלך עם גויה אע"פ שאסור ומן הסתם היו גדורים בזה בישראל. ואולי בא לומר שקודם לכן נאמר (בשם רחב"ח) שרוח שמשון החלה מכח יעקב, וכך גם אומר ר"י, שזהו הדימוי לבלעם. שעל יעקב נאמר שהתנבא במצרים כעין נבואת משה (כידוע מהזוהר), ומימלא אם שמשון המשכו מובן שגם הוא בדומה לזה, ולכן גם מובן שהיה דן כקב"ה, כעין משה ששכינה מדברת מגרונו. וזהו שדומה לבלעם, שעליו נאמר "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה" (דברים לד,י) ואומר הספרי 'ולא קם נביא בישראל כמשה - אבל באומות קם. ואיזה? זה בלעם בן בעור' וכו'. מימלא בכך מרמז על הקשר לנבואת משה. ומה שנאמר שבלעם חיגר ברגל אחת ושמשון בשני רגלים, ניראה כמרמז שבלעם היה פגום ביחס למשה, שבלעם כמובן היה רשע, וזה מתבטא ברגלים שהם העומדות על קרקע העולם, שחטא בהיותו קשור לארציות, להיפך מהנבואה שמלמעלה. ושמשון שהיה כהמשך מיעקב, הוא בשני רגלים, שפגום ביחס למשה ויעקב. ז"א על בלעם נאמר שהתנבא כמו משה כדי שלא יטענו אומות העולם על קיפוח: 'תני, (דברים לד): "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה”, בישראל לא קם, אבל באמות העולם קם. כדי שלא יהא פתחון פה לאמות העולם, לומר: אילו היה לנו נביא כמשה, היינו עובדים להקב"ה' (במדבר רבה יד,כ) לכן ההשוואה שלו היא ביחס למשה הנביא, שהוא בא כנגדו. ואילו על שמשון הרי נאמר שהוא המשכו של יעקב, ונאמר שיעקב היה כמו משה (שמשה נבואותו התמידית היא בדרגה זו שלא כיעקב שהיה כך זמנית במצרים, ולכן כעין שיעקב טפל למשה) כך שיש קשר גם כמשה. ובכלל כמנהיג יש להשוותו למשה שהיה המנהיג, ולכן יש להשוותו ליעקב ולמשה. ועוד שבלעם היה רשע באומות העולם, ואילו שמשון בישראל, שעל בנ"י מוטל יותר קפידה, ובפרט מנהיג ישראל, ולכן כעין חמור יותר, ולכן מרומז בשתי הרגלים. ואולי זה בא לומר, שאצל האומות מחשיבים מאוד את הכח, כמו שלכן פנו לסיחון ועוג, ולאחר שהם נפלו בפני ישראל, הבינו האומות שבנ"י אינם ככל העמים ולכן פנו לבלעם שהיה ידוע בכוחו שקשור לשמים, שלכן פנו דווקא אליו, וזהו שהיה חיגר, שאין כוחו בגשמיותו, והקשור אליו שזהו ע"ז שמפארת את הגשמי והטבעי, אלא ברוחניותו, קשר לשל מעלה, כמו שאמרו לו: “ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה כי עצום הוא ממני אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ כי ידעתי את אשר תברך מברך ואשר תאר יואר" (במדבר כב,ו) וכמו שענה להם ששואל את ה' ועל פיו יעשה. ואותו דבר אצל שמשון שהיה חזק ביותר, היו יכולים לחשוב שזה מצד כוחו הגשמי הגדול והחזק, לכן מדגיש ששמשון היה חיגר בשני רגליו, שכוחו הפיזי אינו הצד החזק שבו, שהרי הוא חיגר, אלא צד כוחו נובע מכח של מעלה, שלכן בתספורת בטל כוחו. את זה גם הפלישתים הבינו שלכן ניסו לברר מה מקור כוחו (ע"י דלילה), שהבינו שזה נובע מכח רוחני, מה' (ויש בזה קידוש השם גדול). ואולי זהו שממשיכה הגמ': 'ת"ר: חמשה נבראו מעין דוגמא של מעלה, וכולן לקו בהן. שמשון בכחו' וכו', שמביאים מיד בסמיכות לדברי ר"י את עניין כוחו, כדי לרמז להבנת דברי ר"י. ואולי דרש שהיה חיג בשתי רגליו, שבכך בא לומר שיעקב התכוון אליו בברכתו. יעקב אמר "שפיפן" שהוא סוג נחש, שבזה רמז לשמשון (ראה הסבר ברש"י בפס'), מימלא אולי לכן הדגיש ר"י ששמשון היה חיגר בשתי הרגלים, ולכן כעין נחש שאין לו רגלים ולמד זאת מ"שפיפן". ואולי בא לומר בדימוי לבלעם, שהוא התנבא על העתיד: “והיה אדום ירשה והיה ירשה שעיר איביו וישראל עשה חיל. וירד מיעקב והאביד שריד מעיר" (במדבר כד,יח-יט) '"והאביד שריד מעיר" - מעיר החשובה (של אדום והוא רומי) ועל מלך המשיח אומר כן, שנאמר בו "וירד מים עד ים ולא יהיה שריד לבית עשו"' (רש"י). הרי שניבא על זמן המשיח. ועל שמשון נאמר: “כתיב "ואנקמה נקם אחת משתי עיני מפלשתים”. אמר רבי אחא: אמר לפניו: רבונו של עולם, תן לי שכר עיני אחת בעולם הזה, ושכר עיני אחת מותקנת לי לעתיד לבוא' (יר' סוטה א,ח) שנקמת העין השניה היא לעתיד לבא, לזמן המשיח (אמנם אפשר שכוונתו לזכות בגן עדן, אולם הלשון 'לעתיד לבא' משמע לימות המשיח). ולכן כיון שכוחו משפיע בימות המשיח, לכן '… לפי שהיה יעקב אבינו רואה אותו וסובר בו שגאולה מגעת בימיו, כיון שראה שמת מיד אמר "לישועתך קויתי ה'"' (ב"ר צח,יד) שראה את שמשון דומה למשיח, ושקשור לגאולה. שאמנם טעה, אולם ניראה שכיון שחשב כך יעקב וזיהה בזה כח של גאולה, ניראה שבאמת לא טעה לגמרי, אלא יש ממנו קשר לכח הגאולה והמשיח.. והנה בלעם התנבא על אדום- עשו, ועל יעקב כשלקח מעשו את ברכתו נאמר "ואת ערת גדיי העזים הלבישה על ידיו ועל חלקת צואריו" (בראשית כז,טז). ועשו כעס מזה ורצה להרוג את יעקב, עד שנירגע כשניפגשו כשיעקב חזר מבית לבן. ושם נאמר "..עד אשר אבא אל אדני שעירה" (בראשית לג,יד) ואמרו חז"ל: 'א"ר הונא: לא מצינו שהלך יעקב אבינו לשעיר, א"ר יודן בריה דרב: לעתיד לבוא, א"ל "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו"' (יר' ע"ז ב,א). הרי שסיומו יהיה לעתיד לבא. ותחילתו בגניבת הברכה (אמנם עשו אומר "ויאמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים את בכרתי לקח והנה עתה לקח ברכתי" [בראשית כז,לו] אולם על הבכורה לא כעס כי זלזל בה, ורק אומר על שמו של יעקב שמרמז שעיקבו פעמיים, אבל הכעס הוא על הבכורה. כמו שנאמר “וישטם עשו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי” [שם, מא]) שהיתה כשיעקב התחפש ע"י גדי עזים. ואצל שמשון נאמר "ויפקד שמשון את אשתו בגדי עזים" (שופטים טו,א) שזה היה הפעם הראשונה שהתנקם ע"פ דין: “ויאמר להם שמשון נקיתי הפעם מפלשתים כי עשה אני עמם רעה" (שופטים טו,ג) '"נקיתי הפעם" - בדין אעשה להם הרעה' (רש"י). והברכה אצל יעקב היתה בהקשר לקרבן פסח ('"שני גדיי עזים" - וכי שני גדיי עזים היה מאכלו של יצחק? אלא פסח היה, האחד הקריב לפסחו, והאחד עשה מטעמים. בפרקי דר"א'. [רש"י. בראשית כז,ט]) שזה קשור לגאולה: 'בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל' (ר"ה יא,א). כך שמרמז על הקשר לגאולה (בדימוי להתחפשות לעשו שקשור לגאולה בסופו, ובגדי עיזים שאכל יצחק לקרבן פסח) כמו שבלעם ניבא לעתיד על הכאת אדום. ועוד שבלעם רכב על אתון, אילו שמשון הכה בלחי חמור (שופטים טו,טו). ואתון וחמור הם הפכים בשליחה ע"פ ה' (ראה בדברי מרן גדול הדור שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ב'תורת המקרא' “בלק") ואמנם החמור אצל שמשון לא היה החמור של המשיח, אולם עניין החמור דומה (ששניהם חמור). לכן זהו הקשר בין בלעם ושמשון (אתון וחמור) כשהחמור של שמשון מזכיר את המשיח (חמור של משיח) [ואולי לכן יעקב חשבו למשיח. כשבפועל הוא ממשיך כח למשיח] לכן גם מובן שראה בו כקשור לכח בית דוד: '"כאחד שבטי ישראל" - כל ישראל יהיו כאחד עמו ואת כולם ידין, ועל שמשון נבא נבואה זו. ועוד יש לפרש: כאחד שבטי ישראל, כמיוחד שבשבטים, הוא דוד שבא מיהודה' (רש"י. בראשית מט,טז). ששמשון הוא כקשור לדוד, והוא דן את כל ישראל כאחד עמו, שזה כלפי פנים (שדן את ישראל) ואף כלפי חוץ (גוים) שכלל ישראל יש להם דין עם עשו-אדום, וכך יתגלה בעתיד בגלוי, בהכאת אדום. ובכלל בנ”י מיועדים לגלות את אור ה' בעולם, ולכן במהות כלל בנ”י יש עניין להכאת הרעה והטומאה שבעולם, שבמיוחד מתגלים ע”י עשו (ובפרט ע”י עמלק צאצאו) וזהו ששמשון מאחד בעצמו את כלל בנ”י כאחד. ולכן חיבר ר"י בין בלעם לשמשון בהיותם חיגרים, שחיגר נעזר בשביל הליכתו, ומימלא אצל בלעם זה היה ע"י האתון, שזה מזכיר את עניין החמור שאצל שמשון. ואצל שמשון זה מרמז על כח ההליכה של "ועלו מושעים בהר ציון לשפט את הר עשו והיתה לה' המלוכה" (עובדיה א,כא) שזהו חיגר בשתי רגליו, שהוא עצמו לא היה המשיח, הוא לא עלה לשפוט את הר עשו. אבל בכוחו הוא ממשיך כח לעתיד שיעלו לשפוט את הר עשו, בשביל מלכות ה' שזהו מהותם של בנ"י (גילוי אור ה' והמלכתו בעולם) כמו שקשור לשמשון שמאחדם. וזה דומה קצת לבלעם שאע"פ שהיה חיגר בכ"ז בהליכתו לבלק זה לא ניראה כיון שרכב על אתונו, כך גם אצל שמשון לעתיד בזמן המשיח, שהמשיח רוכב על חמור, לא רואים את החסרון של שמשון, אלא רק את נתינת כוחו למשיח, שדומה לדוד. ועוד ניראה דמיון שאצל בלעם נאמר שהיה "שתם עין" שזה '"שתם העין" - עינו נקורה ומוצאת לחוץ, וחור שלה נראה פתוח. ולשון משנה הוא כדי שישתום ויסתום ויגוב. ורבותינו אמרו: לפי שאמר ומספר את רובע ישראל, שהקב"ה יושב ומונה רביעותיהן של ישראל מתי תבא טפה שנולד הצדיק ממנה, אמר בלבו מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים יסתכל בדברים הללו? ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם. וי"מ שתום העין פתוח העין כמו שתרגם אונקלוס. ועל שאמר "שתום העין" ולא אמר "שתום העינים" למדנו שסומא באחת מעיניו היה' (רש"י. במדבר כד,ג). ואצל שמשון נאמר "וינקרו את עיניו" (שופטים טז,כא) כך שדומה לעינו הנקורה של בלעם. ושניהם נענשו בזה [בלעם כמו שמפרש"י, ושמשון כמו שמובא הגמ' (סוטה ט,ב)]. ולבלעם היתה רק עין אחת כזו, ואילו לשמשון שתי העינים, שדומה שחיגר ברגל אחת והוא בשתים. שחיגר מרמז על פגם בארציות בהליכה בעולם, ולכן מרמז על גלגול מעשיו בעולם, ולבסוף על עונשו.