בס"ד                                                    עש"ק                                                          ח' בטבת  תשע"ז

                                     ליקוטי אור - בפרשה - ויגש

  " וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי

   כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה   "(מד, יח)

בפרשה זו מתקיים מפגש טעון מאוד בין יוסף לשבטים. ולעניות דעתי, מדובר באחת הפרשיות המרתקות

במקרא, כאשר השיא שלה מגיע בעת שיוסף הצדיק מתוודע לאחד עשר אחיו, בעוד שהוא יודע את זהותם,

אבל הם לא מזהים את פניו, כי הנער יוסף כמעט בין ארבעים. שכן, עברו להם מעל עשרים שנה, מאז שגילה

לאחיו את חלומותיו, ומכירתו לישמעאלים כנודע, ועד המפגש ביניהם בו מתגלה האמת בפני אחיו, אשר חיו

בכל אותה תקופה ברגשות אשם כבדות על מעשיהם. וזהו שאמרו חז"ל (ברכות נה): לעולם יצפה אדם לחלום

טוב עד כ"ב. היינו בשביל שיתקיימו ויתגשמו חלומותיו של יוסף, סיבבה ההשגחה העליונה שפרעה יחלום

חלומות ואין לו פותר, אלא רק יוסף, ולכן גם קרא שמו 'צָפְנַת פַּעְנֵחַ', ומשם עלה לגדולה כנודע.

ועל כן, נראה לי להקדים קצת את הרקע למפגש, תוך שזירה של המדרשים המתארים לנו בצורה מרתקת

את המתח הטעון ששרר ביניהם. והנה בידוע, שחלומותיו של פרעה רמזו על שבע שנות השֹבע, ולאחריהם

שבע שנות הרעב בארץ, בדיוק כפתרונו של יוסף לפרעה. ולפיכך, ההכרח לא יגונה ויעקב אבינו ע"ה נאלץ

לבקש מעשרה בניו, דהיינו זולת בנימין, שירדו למצרים כי הרעב גדול בארץ, כי רק שם אפשר היה לקנות

ולסחור אוכל בשביל להתקיים. ואכן, אחיו באים לקנות אוכל מהמשביר לכל עם הארץ, כלומר משר האוצר

של מצרים שעל פיו יישק דבר, הלא הוא אחיהם - יוסף הצדיק!. ועל ידי כך גם ממלא, בסופו של דבר יכירו

אחיו את עוונם, בעבור מכירתו.

אבל כל זה לא קרה, עד שיוסף הצדיק הצליח בחכמתו הרבה, לגרום לשבטים להוריד למצרים את בנימין

שנשאר עם יעקב, שהרי על ידי שאסר את שמעון (מפני שהוא דחפו לבור) היו חייבים לחזור לקחתו, כמובא

במדרש (תנחומא ד): אמר יוסף לאותן גיבורים (של פרעה): הכניסו את זה בבית האסורים ותנו כבלים ברגליו,

כיוון שקרבו אצלו – צווח בהן! ששמעו קולו נפלו על פניהם ונשתברו שיניהם, והיה מנשה בן יוסף יושב

לפניהם. אמר לו אביו: קום אתה, מיד קם מנשה והכהו (את שמעון) מכה אחת, הכניסו בבית האסורים ונתן

עליו כבל. אמר שמעון לאחיו: אתם אומרים מכה של מצרים הוא - זה אינה אלא של בית אבא!. כיוון שראו

אחי יוסף כך וכו', נפלה אימה עליהם והלכו אצל אביהם, עד שהביאו את בנימין והעמידוהו לפני יוסף, ע"ש.

וכאשר שבו למצרים לשבור אוכל, דרש ממנשה בנו שיחביא באמתחתו של הקטן את גביע הכסף, היינו של

בנימין, בשביל שהוא ייתפס ויהיה לו כביכול עבד לעולם, שנאמר (בראשית מד, יז): "האיש אשר נמצא הגביע

בידו הוא יהיה לי עבד". ומכיוון שיהודה היה ערב ליעקב בעבור בנימין, שנאמר (שם מג, ט): "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ",

ועל ידי כך הוא בעצם נקשר בקשר חזק להיות מנודה בשתי עולמות וכו' (יל"ש סימן קנא:). ולכן, המתח ששרר

בין יוסף לאחיו הלך והתעצם, ובפרט עם יהודה. 

ולפיכך, נגלול קצת ממדרשי חז"ל, המתארים בצורה מרתקת להפליא את הדו שיח בין יהודה ליוסף. אמר

לו יהודה: מתחילה בעלילה באת עלינו וכו', אמר לו יוסף: יהודה! למה אתה דברן מכל אחיך? ואני רואה

בגביע שיש באחיך גדולים ממך! אמר לו יהודה: כל זאת שאתה רואה בשביל הערבות, שערבתי אותו. אמר

לו יוסף: מפני מה לא ערבת את אחיך (יוסף) כשמכרתם אותו לישמעאלים בעשרים כסף, וציערת את אביך

הזקן, ואמרת לו: 'טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף' והוא לא חטא לך! אבל זה שחטא וגנב הגביע, אמור לאביך: הלך החבל

אחר הדלי (היינו הלך בנימין אחר יוסף רצה לומר לו שגם בנימין יישאר במצרים). כיוון ששמע יהודה כך, צעק ובכה

בקול גדול ובמר נפש, אמר: כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי? מיד אמר יהודה לנפתלי: לך וראה כמה

שווקים יש במצרים? קפץ וחזר, אמר לו: שנים עשר. אמר יהודה לאחיו: אני אחריב מהן שלשה, וטלו כל אחד

אחד ולא נשאיר בהם איש, אמר לו יוסף: אין לך דין שקר כמכירת אחיכם!. אמר לו יהודה: עכשיו אני אצא

ואצבע כל שווקים שבמצרים בדם, אמר לו יוסף: צָבָעִים הייתם מימיכם, שצבעתם כתונת אחיכם בדם וכו'

(תנחומא ה:).

וזה שדרשו חז"ל (פצ"ג, ב, ז, ח): 'כי הנה המלכים' (תהילים מח:), זה יהודה ויוסף, 'עברו יחדיו' זה נתמלא עברה

על זה וזה נתמלא עברה על זה, 'רעדה אחזתם שם', אלו השבטים שאמרו: מלכים מדיינים אלו עם אלו, אנו

מה אכפת לנו! כיוון שראו (אחיו של) יהודה שכעס, אף הם נתמלאו חמה ובעטו בארץ, ועשו אותה תלמים

תלמים וכו', באותה שעה נתמלא חמה על יוסף, כיוון שראה יוסף סימנין של יהודה - שתי דמעות זולגות דם,

מיד נזדעזע ונבהל, אמר: אוי לי! שמא יהרגני!

ומכאן, עולות ומתבקשות עיקר השאלות: האם בשביל הגשמת החלומות כנ"ל היה כדאי ליוסף להכניס עצמו

במקום סכנה ולסכן את חייו, כמו שדרשו חז"ל (בר"ר צג, ט): לא עשה יוסף כשורה, שאִלו בעטו בו אחד מהם –

מיד היה מת! שהרי ידוע שהתורה מצוה אותנו: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם" (דברים ד, טו:). ואם כן, יש להבין

מהי התכלית שאותה רצה יוסף להשיג בכל עלילת הדברים כנ"ל?. ועוד, אומנם יהודה היה ערב ליעקב על

בנימין כנ"ל, אך מה הסיבה שרק הוא ניגש והתקרב ליוסף ממש יותר משאר השבטים, כמו שדרשו חז"ל (בר

"ר צג, ב): מלכים מדיינים אלו עם אלו, אנו מה אכפת לנו!. ולא רק זאת, אלא שהחל להאריך בדברים, ואף בחר

לפרט אחת לאחת, שוב את כל הסיפור בין יוסף והאחים. ועוד יש להבין, למה נאמר בפסוק 'אליו', היינו

בלשון נסתר כאשר ברור שמדובר ביוסף, וכן מה הטעם למילים 'בי אדנ'י' שלכאורה נראות כיתרות, שהרי

אם יהודה ניגש ומתקרב ליוסף סמוך לאוזנו, אזי פשוט הוא שדבריו מכוונים ליוסף ולא לאחר.

ונקדים להסבר את דיברות קודשו של רבנו מרן האביר יעקב אבוחצירא זצק"ל בספרו הטהור - "מחשוף

הלבן": וזהו הרמז בפסוק: "ויגש אליו יהודה", רומז לבעל תשובה המתקרב וניגש לפני הקדוש ברוך הוא

ומודה על עוונותיו, ומקבל עליו לא לשוב עוד לחטוא. דראשי תיבות: "ויגש אליו יהודה ויאמר בי א-דני"

גימטרייה כ"ו(=26) הוא שם הוי"ה(=26) ברוך הוא, 'ויגש אליו יהודה' - הוא המתוודה על עונותיו ורוצה

לעוזבם, 'ויאמר בי אדֹנִ'י' מבקש מהקדוש ברוך הוא שימחל לו על מה שעבר, ויעזרו על להבא שלא לחטוא,

עכד"ק.

וכן, כתב הנשר הגדול הרמב"ם (הלכות תשובה פ"א, א): כל המצוות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה, אם עבר

אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו, חייב להתוודות לפני האל ברוך

הוא וכו' - זהו וידוי דברים, ווידוי זה מצות עשה. כיצד מתוודה? אומר: אנא ה' חטאתי עוויתי פשעתי לפניך,

ועשיתי כך וכך, והרי ניחמתי ובושתי במעשיי, ולעולם איני חוזר לדבר זה, וכל המרבה להתוודות ולהאריך

בעניין זה - הרי זה משובח.

ועוד יש להקדים, בסייעתא דשמיא, דהנה ידוע שיש צדיקים אשר עבודת ה' שלהם שונה זו מזו, שכן ישנו

כלל גדול בעבודת ה' והוא: שכל אחד צריך לעבוד את ה' הטוב לפי מה שהוא. ולכן, תמצא שחלקם מורה

הלכה, חלקם מורי צדק או דיינים, חלקם מעבירים מוסר לעם, וכן על זה הדרך. אבל ישנם צדיקי אמת

מעטים מאוד מאוד, שעבודתם ותפקידם הוא תיקון לשורש נשמתו של האדם, כמובא בכתבי האר"י ז"ל

(בעץ החיים) שהיה קורא במצחו של האדם זכויות ועברות שחישב, והיה נותן לכל אחד ואחד תיקון, כפי

הבחירה המיוחדת, או לשורש נשמתו האחוזה בשורש של אדם הראשון.

וזה שכתוב: 'ויגש אליו יהודה' – ותרגם אונקלוס 'וּקְרֵיב לְוָתֵיהּ', היינו רצה לרמוז שיהודה התקרב וניגש

לפני השם יתברך לעשות תשובה, כדברי קודשו של האדמו"ר כאמור. כי אפשר שאמר לעצמו שלפני שהוא

יוצא למלחמה ביוסף ובמצרים, והתוצאה אולי תהיה בלתי הפיכה, ראוי לעשות תשובה על ידי וידוי דברים,

בעבור עוון המכירה של יוסף, שהרי בו היה תלוי הדבר, כמובא במדרש (תנחומא ט): שבשעה שאמר להם:

לכו ונמכרנו, אם אמר להם: לכו ונחזירנו היו שומעין לו (ליהודה) וכו'. וזה שכתוב: 'בי אדנ'י' היינו יהודה

המשיך את וידויו שהתחיל, כמו שדרשו חז"ל ( בר"ר צב, ט): ויאמר יהודה מה נאמר לאדוני - בכסף ראשון,

מה נדבר – בכסף שני, מה נצטדק – בגביע, אם נאמר לך חטאנו, גלוי וידוע שלא חטאנו. ואם נאמר לך

שלא חטאנו, האלקים מצא את עוון עבדך!.

וזהו 'בי' ראשי תיבות: ב'נימין י'וסף וגם אותיות י"ב, ואילו 'אד-נִי' רמז לשם אדנו"ת (אד-נָי), דהיינו רצה

לרמוז אולי שהוא מבקש מאדון עולם, שימחל לו על עוון המכירה של יוסף כנ"ל, כי הוא עזב את החטא,

ולעולם אינו יחזור על עוון זה. ואף יותר מזה, היינו שהוא מוכן למסור נפש על בנימין, כדי להראות שהוא

שומר על דין הערבות שצריכה להיות בין י"ב שבטי י-ה כנ"ל, כמו שדרשו חז"ל (בר"ר צ"ג, ט): פיוס ליוסף,

לומר: ראו איך הוא (יהודה) נותן נפשו על בניה של רחל. פיוס לאחיו, לומר: ראו איך הוא נותן נפשו על

אחיו. פיוס לבנימין, אמר לו: כשם שנתתי נפשי עליך, כך אני נותן נפשי על אחיך. ולפיכך, עכשיו אפשר

להבין למה האריך בדבריו וחזר על כל עניין המכירה לפני יוסף, וממלא גם לפני אדון עולם כנ"ל, כי כל

המרבה להתוודות הרי זה משובח, כמו שכתבנו למעלה.

וזה בבחינת: 'תשובת המשקל', דהיינו בדבר שאדם חטא באותו דבר יתקן, בחינת מידה כנגד מידה.

למשל בעוון גזל ישיב הגזלה, בעוון פגם הטהרה - יקפיד ביותר לשמור על טהרת הבית קלה כבחמורה,

בעוון חילול שבת - יתחזק וילמד הלכות שבת, בעוון עשיית מחלוקת חלילה - ירבה שלום, וכן על זה

הדרך. ורק על ידי כך, הוא רחום יכפר עוון.

ואם אפשר ובעיני ה' יכשר, נראה לומר אולי בעזר השם שיוסף הצדיק הכניס עצמו במקום סכנה בעבור

להציל את יהודה מעוון החטא שהיה חקוק על עצמותיו, כמו שכתוב (יחזקאל לב, כז): "וַתְּהִי עֲו‍ֹנֹתָם עַל

עַצְמוֹתָם", כי יוסף נקרא צדיק יסוד עולם כידוע, היינו שכמו שהיסוד של הבניין אינו זז כאשר יש רוח

סערה בחוץ, כך הצדיק שהוא בחינת יסוד, יודע לעמוד בחכמתו במצבים של סכנה מבלי לסכן את נפשו.

וזה שדרשו חז"ל (בר"ר צג, ז): "הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם" (קהלת ז:) כנגד מי אמר שלמה המקרא הזה? לא אמרו

אלא כנגד יוסף הצדיק, היינו שחכמתו נובעת מיראתו, בחינת: "ראשית חכמה יראת ה'" (תהילים קיא:),

והיא שסייעתו כנגד יהודה, כמו שדרשו (שם): באותה שעה, אחז יהודה חרבו לשולפה מתערה ואינה

נשלפת לו, אמר יהודה: ודאי זה ירא שמים!. ולפיכך, התפקיד העיקרי של צדיק יסוד עולם הוא להציל

את הנשמה מעוון החטא, ואם חטאה חלילה וחס, יש להביאהּ לתיקון הסופי, כמובא בספרים הקדושים,

כאמור לעיל.

נמצא מכאן, שיהודה עשה תשובת המשקל כי היה מוכן למסור נפש על אחיו בנימין, ולא כשהיה במכירת

יוסף כנ"ל, וכן על ידי שעשה וידוי דברים כנ"ל ה' הטוב כיפר בעדו, כמו שאמרו חז"ל (ב"ק צב, סוטה ז): כל

אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון, עד שבא משה וביקש

רחמים, אמר לפניו ריבונו של עולם: מי גרם לראובן שיודה? יהודה! מיד שמע ה' קול יהודה וכו', ופירש

רש"י ז"ל: מפני שנידה את עצמו בערבונו של בנימין וכו', ע"ש. כי דרכו של יהודה הייתה לאודות על

האמת על ידי וידוי דברים, כמו שכתוב עם מעשה תמר (בראשית לח, כ"ו): 'צָדְקָה מִמֶּנִּי', היינו אודה שהיא

צודקת ובזכות כך זכה שיצאו ממנו מלכים.

ולכן גם אודה והתוודה לפני יוסף על עוון המכירה, וממילא גם לפני ה' יתברך כנ"ל. ועל ידי הווידוי

שעשה כנ"ל חזרו וננתקנו העצמות שלו כל אחד למקומהּ. ולכן, שראה יוסף שהמטרה הושגה וישנה

אחדות בין השבטים, ומתקיים דין הערבות הדדית בין האחים, כי היו מוכנים למסור נפשם על בנימין

במלחמה במצרים כנ"ל. מה עוד שהבין בחכמתו, כי הסכנה קרובה לבוא עליו, מיד התוודע לאחיו, כמו

שנאמר (בראשית מה, א): "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק", ודרשו חז"ל (בר"ר צג, ח): אמר להם יוסף: לא כך אמרתם,

שאחיו של זה מת, אני אקראנו ויבוא אצלכם, והיה קורא: יוסף בן יעקב בוא אצלי! יוסף בן יעקב בוא אצלי!.

ולפיכך, החליט להתגלות לאחיו, שנאמר (בראשית מה, ג): "ויאמר יוסף אל אחיו - אני יוסף! העוד אבי חי".

והטעם שאמר 'אליו' בלשון נסתר, רצה לרמוז שכאשר יהודי שהוא מלשון יהודה כנודע, רוצה לחזור

בתשובה, הוא צריך ללכת לתלמיד חכם שהוא צדיק אמת בחינת יוסף הצדיק כנ"ל, כי יוסף הוא צדיק

אמת, כי יש לו את הבחינה של אביו יעקב שהיה אחוז במידת אמת, כמו שכתוב (מיכה ז, כ): "תתן אמת

ליעקב". וזה שדרשו חז"ל (בר"ר צג, י): אבא כהן ברדלא אמר: אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה.

יוסף קטנן של שבטים היה, ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו, שנאמר (בראשית מה, ג): "וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת

אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו", לכשיבוא הקדוש ברוך הוא ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא על אחת כמה וכמה!.

לפיכך, על מנת שתשובתו תהיה כראוי ותתקבל לפני ה' יתברך, יש לו ללכת בדרכי יהודה, שהודה וגם

התוודה על עוונו כנ"ל. ולא בכדי פרשה זו יוצאת לרוב בשבוע שחל 'וזאת חנוכה' (היינו נר שמיני של חנוכה)

שנקרא על שם 'וזאת חנוכת המזבח', כי מובא בספרים הקדושים שזה יום החתימה האחרון של יום כיפור,

היינו שקיימת עוד אפשרות למי שטרם עשה תשובה, שיבחר לעשות תשובה בזאת חנוכה, כי אוי לנו מיום

הדין כנ"ל. יהי רצון מלפני אדון עולם שנזכה להתקרב לתלמידי חכמים שהם צדיקי אמת, ושנעשה תשובה

כל ימינו, ואם נחטא חס ושלום, חס ושלום, מיד נעשה תשובת המשקל כנ"ל. וה' הטוב יכפר בעדנו ובעד כל

עמו ישראל. ועל ידי כך נחיש את הגאולה ברחמים גדולים ונזכה לראות את 'וזאת חנוכת המזבח', היינו

שייבנה בית מקדשנו ותפארתנו לנצח נצחים, אכי"ר.  

              פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

עיקר התיקון של כל העוונות הוא על יד הצדיק האמת. ומי שרוצה לזכות לאחרית טוב לנצח, צריך להשתדל

בכול כוחו להתקרב צדיקי אמת ותלמידיהם, ויספר לפני הצדיק כל לבו, היינו וידוי דברים, ועל ידי זה מוחלים

לו כל עוונותיו; כי עוונותיו של האדם חקוקין על עצמותיו, כי כל עברה יש לה צירוף אותיות, וכשעובר איזה

עברה, אזי נחקק צרוף רע על עצמותיו כפי אותיות הלאו שעבר, ועל ידי זה מכניס בחינת הדיבור של הלאו

הזה שעבר בתוך הטומאה, ועל ידי זה מביא מלכות דקדושא לתוך גלות דסטרא אחרא, וזה הצֵרוף הרע

שנחקק בעצמותיו נוקם בו; ועל ידי וידוי דברים לפני התלמיד חכם יוצאים מעצמותיו האותיות החקוקים

עליהם ונתתקן הכול (סימן תשובה, אות א).