נאמר בשיר השירים (ח, א) "מי יתנך כאח לי", ופירש רש"י שמבקשת כנסת ישראל מהקב"ה "שתבוא לנחמני כדרך שעשה יוסף לאחיו, שגמלוהו רעה, ו[מכל מקום] נאמר בו וינחם אותם". ולפירוש זה, כאשר ישראל עוברים על רצונו של מקום, משולים הם להנהגת האחים עם יוסף, שלכן מבקשים שהקב"ה יתנהג איתם באותו האופן שיוסף גמל לאחיו - טובה תחת רעה.

כאשר יורדת הנשמה ממקורה למעלה, ומתלבשת בגוף גשמי, הרי זו "ירידה גדולה ובחינת גלות ממש" (תניא פל"ז), כי הגוף השפל כולא בתוכו את הנשמה, ואינה יכולה להתענג מזיו השכינה כשם שהייתה למעלה. גלות ומאסר זה, כוונה ותכלית יש בה, שהנשמה תעבוד עבודתה בגוף ובענייני העולם שבסביבתה ותשתמש בהם לענייני קדושה, עד אשר גם בעניינים גשמיים שפלים אלו תשרה השכינה. ועל ידי שמשלמת הנשמה את תכלית ירידתה, פועל הדבר עלי' גם בנשמה עצמה, שמשגת עילויים שלא הייתה יכולה להגיע אליהם אלא על ידי עבודתה בזיכוך הגשמיות.

ומכיוון שהנשמה היא "חלק אלוקה ממעל ממש" (ראה תניא פ"ב), הנה הצער של הנשמה הוא גם גלות וצער השכינה, ונמצא שעל ידי הנהגתו הבלתי רצויה של האדם, שאינו ממלא שליחותו להתעסק בזיכוך העולם, הוא מוריד כביכול את הנשמה ואת השכינה בגלות ובמאסר, שהרי נמצאת הנשמה (והשכינה) בגלות ומאסר הגוף ללא תכלית וללא תועלת.

(ע"פ ספר המאמרים מלוקט אייר עמ' רנא ואילך. לקוטי שיחות ח"ה עמ' 435)