רבי נחמן - שֶׁיְּשַׁבֵּר גַּאֲוָתוֹ
"וְאֵין אָדָם זוֹכֶה לְתוֹרָה אֶלָּא עַל יְדֵי שִׁפְלוּת... שֶׁיְּשַׁבֵּר גַּאֲוָתוֹ מֵאַרְבַּע בְּחִינוֹת שִׁפְלוּת: כִּי צָרִיךְ אָדָם לְהַקְטִין אֶת עַצְמוֹ לִפְנֵי גְּדוֹלִים מִמֶּנּוּ, וְלִפְנֵי בְּנֵי אָדָם כְּעֶרְכּוֹ, וְלִפְנֵי קְטַנִּים מִמֶּנּוּ, וְלִפְעָמִים שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ קָטָן שֶׁבִּקְּטַנִּים וְצָרִיךְ לְהַקְטִין אֶת עַצְמוֹ כְּנֶגֶד מַדְרֵגַת עַצְמוֹ, וִידַמֶּה בְּעֵינָיו שֶׁהוּא לְמַטָּה מִמַּדְרֵגָתוֹ".
(ליקוטי מוהר"ן, חלק א', יד, ה)
בכדי לזכות בתורה, מסביר רבי נחמן, נדרשת מהאדם שפלות שהיא נקודת מוצא רוחנית בסיסית. שפלות אמיתית היא משימה שאינה פשוטה כלל ועיקר. קשה להיפטר מנקודת האגו המאפיינת כל אדם, שמשמעותה היא העדפתנו הבסיסית את האינטרסים שלנו על פני אלו של הזולת.
בשמו של הרבי מקוצק מובאת דרשה על דברי משה רבנו לעם ישראל בפסוק (דברים, ה, ה): "אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין ה' וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר ה' ", לפיה ה- "אָנֹכִי", כלומר האנוכיות - היא העומדת והמפרידה בין האדם לבין הקב"ה, היא החוצצת בין התורה לבין הממשות.
השפלות היא תודעה עמוקה ביותר, שנובעת מההבנה שלא עשיתי כלום ולכן למען האמת לא מגיע לי כלום. שפלות אמיתית יכולה להגיע מתוך התובנה שהאדם הוא יצור חלש ופגיע. גם האדם החזק ביותר, עתיד להיעלם יום אחד, והבנה זו צריכה להביא לשפלות, וליצירת תחושה בסיסית של חמלה כלפי כל ייצור נברא באשר הוא.
הגאווה מונעת מאתנו לתפוס את הזולת כפי שהוא מבחינתו. אנו שקועים כל הזמן בפרספקטיבה שלנו. גם כאשר אנו שומעים מישהו, אנחנו מאזינים בעצם לא לו, אלא לתגובה שלנו אליו.
בתהלים (צב, יב) נאמר: "בַּקָּמִים עָלַי מְרֵעִים תִּשְׁמַעְנָה אָזְנָֽי", פשט הפסוק הוא, שהאדם שמע על האנשים הרעים שרוצים להזיק לו, ובכך הוא יכול להתגונן בפניהם. אך הרב ירוחם הלוי ליבוביץ כתב פירוש אחר לפסוק בספרו "דעת חכמה ומוסר": "מה עָרֵבִים דברי הרב ישראל מסלנט ז"ל שהיה רגיל לומר שהכתוב מלמדנו: "בַּקָּמִים עָלַי מְרֵעִים" – כי גם כאשר קמים עליך - מְרֵעִים (אנשים שרוצים לפגוע בך) לדבר עליך דברי שנאה ודופי: "תִּשְׁמַעְנָה אָזְנָֽי" – הרגל עצמך לשמוע ולתת אוזן קשבת לדבריהם".
השפלות ניצבת בבסיס העבודה הרוחנית ביהדות. עם זאת שפלות לא נועדה להחלשת האדם ולעצבות. השפלות צריכה לגרום למוטיבציה חזקה, שתנבע לא מאמביציה אישית, אלא מחסד ומאפתיה לסבל של הזולת. עשיית חסד ללא חשבונות ושיקולים אישיים - כפי שהאדם עושה חסד עם אשתו וילדיו, ואינו מרגיש שעשה איתם חסד, כך צריך לעשות האדם חסד גם עם הזולת.
בשונה מהשפלות, העצבות היא תוצאה של אנוכיות מוגזמת. אם השפלות מביאה את האדם לעצבות, סימן שאינה נובעת מ"לא מגיע לי", אלא היא נובעת מ"מגיע לי ולא קיבלתי".
העמדה המוסרית שמתאר כאן רבי נחמן – היא ראיית האינסוף האלוקי בפני הזולת, שממנה נובעת אי הנכונות לגרום לצער ועוול לזולת בשום מצב.
הרב שג"ר זצ"ל (הרב שמעון גרשון רוזנברג), מתוך הספר "שיעורים על ליקוטי מוהר"ן - חלק א"
