כשאנחנו שומעים את סיפוריהם של הזקנים שבתוכנו, על הניסיונות הקשים שעברו עליהם בארצות הגולה, נדמה לנו שהתמודדות זו היא נחלת העבר. פעם, בימי הקומוניזם ברוסיה והשואה באירופה, הייתה שמירת התורה והמצוות כרוכה בעמידה בניסיונות לא-פשוטים. כיום, ברוך השם, אפשר להיות יהודי שומר תורה ומצוות בלי קשיים ובלי רדיפות.

זו אשליה, כי במידה מסוימת הניסיונות בימינו קשים ומאַתגרים יותר מהניסיונות שאיתם התמודדו אבותינו. אכן, לא פשוט לשמור שבת כאשר השלטון מחייב אותך להתייצב לעבודה. לא קל להקפיד על כשרות כשמרק הטרֵפה הוא המזון היחיד שיכול להחזיק אותך בחיים. ואולם הרדיפות האלה מעוררות באדם כוחות מיוחדים לעמוד כנגדן.

קשה הרבה יותר לעמוד מול הניסיונות של ימינו, כשכל פיתויי העולם זמינים בקצה האצבע. כאן אין אויב חיצוני וחלוקה ברורה של טובים ורעים. במציאות ימינו האדם נדרש להיות בעל חוט שדרה חזק הרבה יותר, כדי לדבוק באמונתו ובערכיו לנוכח שפע האפשרויות הקורץ אליו מכל פינה.

בעולם הרפואה, כאשר מתפרצת מחלה חדשה, מחפשים תרופות חדשות. אין מתבצרים מאחורי התפיסה שמה שהיה טוב בימי קדם טוב גם היום, אלא מנסים לקדם את פני המחלה העכשווית בתרופה המתאימה לה.

בדיוק כך יש לנהוג ב'מחלות' הרוחניות המתחדשות בימינו. מול המחלות החדשות יש להציב תרופות חדשות. את החיידקים החדשים יש לקדם בחיסונים חדשים. מי שלא יעשה כן עלול למצוא את עצמו חלוש וחסר כוח מול ה'מחלה' האלימה והקשה שתתקוף אותו.

התרופה החדשה והחיסון החדש העומד לרשותנו זוהי תורת החסידות. תורה זו, שהייתה נסתרת במשך דורות רבים, נתגלתה בדורות האחרונים דווקא, כדי להעניק לעם ישראל כוח לעמוד באתגרים הקשים של תקופת 'עקבתא דמשיחא'. יהודי הלומד את תורת החסידות ומפנים את תפיסת עולמה מחסן את עצמו אל מול פיתויי העולם בזמן הזה.

היו זמנים שהיה נדמה כי תורה זו שייכת לציבור מסוים ולקהילה מסוימת, והדבר מנוגד לדברי רבי שניאור-זלמן מלאדי, בעל התניא, עצמו. הוא הצהיר כי לא בא להקים 'מפלגה', אלא לגלות אור לעם ישראל כולו. כל יהודי, יהיה מוצאו אשר יהיה ותהיה השתייכותו הקהילתית אשר תהיה, יכול לשאוב מלוא חופניים כוח ועוצמה מתורת החסידות.

ואכן, בשנים האחרונות נראֶה כי ההכרה בכוחה של החסידות חלחלה לכל קשת העולם היהודי. יהודים מכל הגוונים לומדים כיום את תורת החסידות ורואים כי טוב. הם מגלים את התשובות הבהירות שהיא מספקת, את העומק שהיא מעניקה לחיי התורה והמצוות, את הטעם הרענן שהיא נותנת לכל פרט בחיינו.

על הפסוק "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, אֱלֹקֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹקֵי אָבִי יִצְחָק, ה' הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ" מביא הזוהר בפרשתנו את דרשת רבי יוסי: "תפילתם של כל בני-האדם – תפילה, ואילו תפילת העני היא תפילה המתקיימת לפני הקב"ה, ושוברת שערים ופתחים ועולה ומתקבלת בפניו, ככתוב: 'אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה... אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ... וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי, וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי', וכן: 'שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ'".

בספרי חסידות מוסבר ששני הפסוקים מכוּונים לשלוש התפילות שתיקנו האבות: הפסוק "וְשָׁמַעְתִּי" מכוּון כנגד תפילת ערבית, ואילו כפל המילים בפסוק "שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ" אמור על תפילת שחרית וערבית.

מה הקשר בין תפילת עני לתפילות שתיקנו האבות? ומדוע הזוהר מביא את הפסוקים, והלוא הפסוק "שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע" אינו עוסק בעני כלל אלא ביתום, ואף ייתכן שזה יתום עשיר, שאינו זקוק כלל לממון? ואם יש הצדקה להזכיר פסוק זה, מדוע הוא מובא אחרי הפסוק "וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי", בשעה שבתורה סדר הפסוקים הפוך?

מעלתה המיוחדת של תפילת העני, על-פי הזוהר, שבכוחה לשבור שערים ופתחים. לעיתים יש מצב של 'שערים נעולים', חלילה. תפילות רגילות אינן יכולות לעלות למעלה ואינן מתקבלות. רק תפילת עני בכוחה לבקוע שערים נעולים, ולפתוח אותם גם בעבור שאר התפילות. גם תפילות ציבור, שלכאורה כוחן רב ביותר, ועליהן נאמר "הן א-ל כביר לא ימאס", עלולות להיתקל בשערים נעולים, ורק תפילת העני בוקעת את השערים בעבורן.

לכן הזוהר הופך את סדר הפסוקים, שכן הפסוק "וְשָׁמַעְתִּי" מדבר על עני, ואילו הפסוק "שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע", העוסק ביתום, מלמד שתפילת עני פועלת אף על התפילות האחרות.

תפילת עני כמוה כתפילת ערבית שתיקן יעקב אבינו. יהודי המתפלל תפילת ערבית, בהיותה התפילה הראשונה של היממה, שרוי במצב של עוני רוחני, כדברי הגמרא: "אין עני אלא בדעת". הוא טרם הספיק להשתקע בעבודת ה', אלא עומד בתחילת העבודה היומית.

מכאן אפשר ללמוד את החשיבות הגדולה של פעולה, אפילו יחידה, עם יהודי המרוחק מתורה ומצוות; יהודי שהוא בגדר 'עני בדעת'. לכאורה, אם אדם מתפלל בציבור ולומד בציבור, הוא בוודאי פועל גדולות ונצורות, ולמה לו לצאת מבית המדרש, לחפש יהודי יחיד ולקיים עמו מצווה?

אלא שבזה כוחה הגדול של 'תפילת העני' – דווקא המעשה שבא מ'עני' רוחני בכוחו לפעול אצל הקב"ה שכל תפילות הציבור יתקבלו! תפילת העני ייחודית היא משום שאין הוא חפץ דבר. הוא נקי מפניות, אפילו רוחניות. הוא חפץ רק ב"לִפְנֵי ה' יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ". וזה פותח את כל השערים.

כל יהודי מאמין בה׳ באמונה פשוטה ולבו תמים עם ה׳, אך חובת המוח והשכל להביא אמונה זו לגדרי ידיעה והשגה, כפי שנאמר (דברי הימים א כח,ט) ״דע את אלוקי אביך ועבדהו בלב שלם״.

ככל שאדם מבין יותר באור האלוקי ומשיגו בשכלו, הוא מתעלה באמונה ומגיע לידיעת הפלאת האלוקות, שאינה ניתנת להשגה שכלית. אמונה טהורה זו מחזקת אותו בכל ענייניו.

תורת החסידות פותחת שערי בינה ומאפשרת להשיג את ההשגות העמוקות ביותר במוחש ממש. צריכים רק לרצות באמת ולהתייגע באמת. אמת היא המפתח הפותח את כל מנעולי ההשכלה.

יש ללמוד את תורת החסידות בהבנה של גמרא וברגש של ציור. כל עניין שלומדים יש לציירו בכוחות הנפש וחושיה.

בחלק הנגלה שבתורה לומדים את הלכות מליחת בשר של בעל חיים. בתורת החסידות הלימוד של הלכות אלה עוסק בהשקטת רתיחת הדמים, על-ידי התבוננות והשגה בעניין אלוקי.

מי שעוסק בלימוד השכלת החסידות ואינו עוסק בעבודת התפילה, דומה לעשיר הפורט את רכושו למטבעות מזויפים.

הרבי המהר״ש ציווה לאחד מחסידיו ללמוד כל מאמר חסידות ארבעים פעמים. "אם תעשה כן, בכל מקום שתהיה ייפלו לך מחשבות מתוך המאמר, וכך תחשוב חסידות תמיד", אמר לו. "אתה אף תחלום חסידות, שהרי מה שחושבים ביום חולמים בלילה. ומאחר שאדם גדל וצומח בעת השינה, תגדל ותצמח בחסידות".

בהתוועדות אצל הרבי הרש"ב מליובאוויטש פרץ אחד הנוכחים בבכי ושאל: "רבי, כיצד מתרוממים?". השיב לו הרבי: "היכנס לקרון שלי ותתעלה. הקרון שלי ספוג בדמעות ובזיעה של עבודה שבלב, ומשובץ בהשכלה והשגה אלוקית".

שאל חסיד שני: "רבי, היכן הן המדרגות לקרון שלכם?".

השיב הרבי: "שתי מדרגות מוליכות אליו. עליך להתבונן בכל דבר ולבחון מה התועלת והתכלית שבו, ולהשתמש באותו דבר רק לשם אותה תכלית. נוסף על כך עליך לקבוע סדר מסודר ולהתבונן בעניין מתורת החסידות חמש-עשרה דקות בכל יום".

"רבנו הזקן, במסירות נפשו בהיותו במאסר, פעל שכל מי שילמד את ספרו התניא – 'תניא' אותיות 'איתן' – יתעורר ה'איתן' שבנשמתו, ויפעל בו התחזקות בעבודת השם" (ה'צמח צדק')

שמעו של ה'חוזה' מלובלין, רבי יעקב-יצחק הורביץ, נודע בכל רחבי פולין. בכל ריכוז יהודי שחו בתופעה הפלאית של תלמיד הבעש"ט, המפיץ את אור החסידוּת ומצית אש יוקדת בלבבות רבים, תלמידי חכמים כיהודים פשוטים.

שמעו של ה'חוזה' הגיע גם אל שני החברים, תלמידיו של הגאון רבי יעקב-משה לורברבוים מליסה. אלה היו שני אברכים למדנים, שיראתם קודמת לחכמתם: רבי אלכסנדר-זיסקינד-זושא כהנא מפלוצק (לימים רבה של פלוצק), ורבי שרגא-פייבל דנציגר מגריצא (אבי שושלת אלכסנדר). עוד בהיותם בחורים צעירים דבקו בגאון מליסה, ורבם ייעד אותם לגדולות.

השנים חלפו. השניים השתכנו בעיר ורשה, הוסיפו לספוג תורה מרבם על-ידי התכתבויות תכופות, והוסיפו ללמוד בצוותא.

אלא ששמע הרוח החסידית המנשבת בלובלין והמפיחה חיים חדשים בלבבות הגיע גם אליהם. מעת לעת שמעו על עוד תלמיד חכם שנסע אל ה'חוזה' ונשבה בקסמו. "ניסע גם אנחנו ללובלין", אמרו איש לרעהו, "ונתהה על קנקנו של ה'חוזה' שהכול שחים עליו".

הדרך מוורשה ללובלין הייתה ארוכה. השניים החליטו שרק אחד ייסע אל ה'חוזה' ובשובו ימסור לחברו את התרשמותו. רבי שרגא-פייבל נזקק ממילא לנסוע ללובלין עם חותנו, לצורך ענייני הנדוניה שלו, ולכן הוטלה עליו המשימה להתרשם מה'חוזה'.

הוא נכנס אל בית מדרשו של ה'חוזה' בשעת הסעודה השלישית של שבת. דממה שררה בבית המדרש, ורק קולו של ה'חוזה' פילח את האוויר. רבי שרגא-פייבל עמד מרותק והאזין לדברים המבעירים את אש הנשמה. הוא חש כי מהפכה מתחוללת בלבו.

במוצאי השבת נכנס אל חדרו של ה'חוזה'. הוא לא שכח את חברו שנותר בוורשה, והזכיר את שמו לפני הצדיק לבקשת ברכה. למרבה הפתעתו דיבר ה'חוזה' על חברו בנימת ביקורת גלויה. תדהמתו של רבי שרגא-פייבל הייתה גדולה. הלוא הוא מכיר את חברו משכבר הימים, והוא אברך יקר מן המובחרים שבחבורה. ואולם הוא שתק וקיבל את התוכחה בלי אומר ודברים.

בימי שהייתו בלובלין ביקר שוב ושוב בבית מדרשו של ה'חוזה'. הוא דבק בצדיק ובלבו גמלה החלטה להיות מחסידיו. אלא שעל כל זה העיבה ה'תקרית' שאירעה במפגשו הראשון עם הצדיק. לקראת מועד שובו לוורשה נכנס שנית אל ה'חוזה' כדי להיפרד ממנו ולקבל את ברכת הדרך. גם הפעם הזכיר את שמו של חברו.

עיין ה'חוזה' בפתק ועכשיו החל להכביר דברי שבח נלהבים על החבר. הצדיק קילס את האברך רבי אלכסנדר-זיסקינד-זושא, בעוד רבי שרגא-פייבל עומד משתאה ונבוך לנוכח התפנית החדה ביחסו של הצדיק לחברו.

עם שובו לוורשה מיהר לפגוש את רעהו. הוא חלק עמו את חוויותיו הנלהבות במחיצת הצדיק. "סע ללובלין", דחק בו, "חבל על כל רגע". אחר-כך תיאר גם את פגישותיו עם ה'חוזה' ואת המבוכה שחש לנוכח ההתייחסות השונה לגמרי של הצדיק אליו, אל רבי זושא, בפגישתו הראשונה והאחרונה.

למשמע הדברים התלהטו פניו של רבי זושא. הוא ספק את כפות ידיו בהתלהבות. "הכול ברור!", קרא בהתפעלות גדולה. "אני יודע את כוונת הצדיק. אין ספק, עיניו הטהורות רואות למרחקים. אספר לך מה אירע בזמן שהייתך בלובלין".

ורבי זושא פתח וסיפר:

"זה היה בעיצומו של לימוד מעמיק. כל חושיי היו מרוכזים באותה עת בסוגיה סבוכה. אימצתי את מוחי כדי לשמור על קו המחשבה לבל יחמוק ממני. לפתע נשמעו דפיקות בדלת. בטרם הספקתי להגיב, כבר ניצב מולי יהודי תושב העיר. האיש הוא תלמיד חכם גדול, אולם גם אביון וחסר כול. הוא שטח לפניי את מצוקתו הכלכלית ופנה אליי בבקשה שאסייע לו לקבץ נדבות מעשירי העיר.

"באותו רגע נתקפתי קוצר רוח. השבתי לו שעתותיי אינן בידי. היהודי התאכזב, אבל החל לשוחח איתי בדברי תורה. הוא השמיע באוזניי חידוש שנתחדש לו בעת לימודו. החידוש לא מצא חן בעיניי והפרכתי את דבריו. כך נפרד ממני האיש מאוכזב ומדוכדך. כל זה אירע בשעה שהיית בחדרו של ה'חוזה' לקבלת ברכת שלום...

"לאחר מכן קלטתי כי טעיתי. איך התנהגתי כלפי היהודי בחוסר רגישות שכזה? חשתי בושה גדולה על מעשיי. החלטתי לחפש את האיש ולתקן את העוול שגרמתי לו. ואכן, כעבור כמה ימים פגשתי אותו. החזרתי אותו לביתי וביקשתי ממנו לחזור באוזניי על החידוש שהשמיע בפעם הקודמת. אמרתי לו כי לאחר התבוננות גיליתי כי טעיתי בדבריי שהפריכו את חידושו, וכי יש לי אף ראיות לחיזוק החידוש ולביסוסו. פניו קרנו משמחה. כעת הודעתי לו שאני יוצא ומתלווה עמו אל בתיהם של נגידי העיר. הללו לא יכלו להשיב את פניי ריקם, ובמהרה התמלאו כיסיו".

"וכל זה קרה כאשר שהיתי בחדרו של ה'חוזה' בפעם השנייה?", ניחש רבי פייבל.

"אכן!", אמר רבי זושא בהתרגשות.

כך נהפכו שני החברים לתלמידיו המובהקים של ה'חוזה' מלובלין.

את עניינה של החסידות מסביר כ"ק אדמו"ר הריי"צ (ספר השיחות תש"ה, עמ' 50) במשל: "פנינים מצויות במעמקי הים. הפחם, שמאיר ומחמם, טמון במעבה האדמה. צריך שיהיה מנהיג המורה היכן לחפור וכיצד למצוא את הפחם. הפועלים יכולים להסתמך על חכמתו של המנהיג, ועליהם לציית בדייקנות להוראותיו. ועם זה, בעניין האוויר שכל פועל זקוק לו, בהיותו במעמקי האדמה – אין הוא יכול להסתמך על האוויר שקיים אצל המנהיג. כל אחד ואחד מהפועלים צריך שיהיה לו חיבור לרוח החיים, מהאוויר שמעל הארץ, ואם לאו, ייפול ויישאר בלי חיות. גם מי שצולל למים כדי לשלות את הפנינים, זקוק לרוח החיים שמעל האדמה".

הרבי מסיים ואומר שהנמשל מובן לכול: "החסידות מאירה ומחממת, כמשל הפחמים, אלא שהאדם נדרש לרדת למעמקי האדמה כדי לברר ולזכך את העולם. אולם בשעה שיורדים למעמקי האדמה, חייבים להיות קשורים למעלה, ואז יכולים לקבל חיות".

המשל הזה מסביר מהי החסידות ומה מקומו של הרבי בעבודת החסיד. הרבי הוא המנהיג, היודע היכן טמונים האוצרות ומורה את הדרך לגלותם, והחסיד חייב להיצמד להוראותיו. ועם זה, אין החסיד יכול לסמוך על החסידות שהרבי לומד, אלא כל אחד ואחד צריך לדאוג לאספקה סדירה של 'רוח חיים' – לימוד חסידות ועבודה פנימית עצמאית.

באחת משיחותיו (לקוטי שיחות כרך כ, עמ' 171) עומד הרבי מליובאוויטש על המשל הזה ומדייק בפרטיו. הרבי שואל לשם מה נזכרו במשל שני סוגי אוצרות – פחמים הטמונים במעבה האדמה ופנינים שנמצאות במעמקי הים. כמו-כן הרבי שואל למה עיקר הפירוט במשל הוא בעניין הפחמים, ואילו הפנינים נזכרות בקיצור ובלי פירוט כל-כך.

מסביר הרבי שיש כאן התאמה מדויקת ומושלמת לשני עניינים שקיימים בחסידות, המשתקפים בשני הטעמים לגילויה של תורת החסידות בדורות האחרונים דווקא. טעם אחד, הואיל וחושך הגלות נעשה גדול יותר, זקוקים לאור חזק יותר כדי להאיר את החושך. לכן נתגלתה תורת החסידות בדורות האחרונים דווקא, שבהם התעצמה חשכת הגלות. טעם שני: מכיוון שעומדים בסוף ימי הגלות וצריכים להתכונן לגאולה העתידה לבוא, ניתנה לעם ישראל 'טעימה' מהגילויים העתידיים, וזה אור החסידות.

על-פי הטעם הראשון החסידות היא צורך הכרחי, שבלעדיו קשה לעמוד באתגרי הדורות האחרונים. לעומת זה, הטעם השני רואה בחסידות עניין של הכנה לקראת הגאולה העתידה, דבר שנועד להשיג שלמות יתר, אבל אין הוא הכרח קיומי ממש.

שני העניינים האלה באים לידי ביטוי בפחמים ובפנינים: הפחם משמש למאור ולהסקה, דברים חיוניים והכרחיים. בשעה שיש חושך והקור גובר מוכרחים להאיר ולחמם את החדר, ואי-אפשר להתקיים כראוי בלי האור והחום. משל זה תואם את הטעם הראשון להתגלות החסידות, ככוח מיוחד לעמידה בקשיי הגלות.

לעומת זה, פנינים אינן דבר הכרחי. בחיי יום-יום אין הכרח בפנינים ובתכשיטים, והאדם יכול להסתפק בבגדים פשוטים. ואולם כאשר האדם צריך להתייצב לפני המלך, אין הוא יכול להסתפק בבגדים הרגילים, והוא חייב ללבוש בגדים ההולמים את המקום ואת המעמד, ובכלל זה להתקשט בתכשיטים מתאימים (ואם אין הוא עושה כן, יכולה להיות בכך פגיעה בכבוד המלך). זה מתאים לטעם השני, שכאשר מתקרבים לזמן הגאולה, חייבים 'להתקשט בפנינים' – בפניניה של תורת החסידות.

בשרשרת האירועים החגיגיים שתתקיים בבנייני האומה בירושלים בימי חג הגאולה י"ט בכסלו יתאספו המונים סביב הרב שבתי סלבטיצקי , שליח חב"ד באנטוורפן שבבלגיה, ויקשיבו למוצא פיו. שמו ידוע כנואם מפיק מרגליות, שמשלב מסרים חסידיים עם סיפורי השגחה פרטית מופלאים.

הרב שבתי (65) למד בצעירותו בישיבת 'קול תורה' בירושלים. הוא נחשב עילוי, והיה מתלמידיו של הגאון רבי שלמה-זלמן אוירבך. המפנה בחייו חל כשהצטרף לחבורה שלמדה את ספר התניא אצל הרב יוסף-צבי סגל. נשמתו הצמאה נמשכה אל החסידות והוא עבר ללמוד בישיבה בכפר חב״ד, ובהמשך למד שנה בישיבה המרכזית בחצרו של הרבי. לאחר נישואיו נשלח לאנטוורפן, וכיום הוא עומד בראש מערכת של מוסדות תורה וחסד בעיר היהלומים.

את השיחה עם הרב סלבטיצקי אנחנו עושים זמן קצר אחרי צאת השבת שעברה בבלגיה, שבמהלכה התוועד שעות ארוכות עם בני קהילתו. "דיברנו על אחד החידושים של בעל הגאולה", הוא אומר. "עד ספר התניא ידעו שיש 'צדיק' ויש 'רשע'. אדמו"ר הזקן חידש את מושג 'הבינוני' בעבודת ה': זה עובד ה' שיש לו ניסיונות והוא שרוי במלחמה מתמדת. יש לו עליות ומורדות, אבל אין הוא מרפה רגע אחד מהמאבק".

הרב סלבטיצקי מדבר על חידושה של החסידות בעבודת ה' מתוך שמחה ואהבת ישראל אמיתית: "בי"ט כסלו יש הזדמנות לכל אחד ואחד לשבת בהתוועדות חסידית בצוותא עם יהודים מגוּונים. זה אחד הדברים הנפלאים בהתוועדות: היכולת להושיב זה לצד זה יהודים מכל הסוגים, בלי מעמדות".

פעמים רבות הוא נשאל אם כל אחד ואחד יכול ללמוד חסידות. תשובתו נחרצת: "בוודאי! כל אחד ואחד יכול ללמוד חסידות. מי שמתחיל ללמוד תורה זו ראוי שיקבל הדרכה ממי שכבר צללו לעומקה של החסידות".

הוא מזכיר את אִמרתו של אדמו"ר הזקן על י"ט בכסלו, 'מי שישתתף בשמחתי אוציאו מן המיצר אל המרחב', ונותן לה פירוש משלו: "אחרי שתלמד את ספר התניא תבין שה'מיצר' זה בעצם ה'מרחב' שלך. גם כשאתה נופל חלילה, זה האתגר שלך, להתגבר ולהתרומם".

האירועים הענקיים בבנייני האומה בירושלים העניקו תנופה מחודשת לחג הגאולה. הרב סלבטיצקי מתאר את תחושותיו בכל פעם שהוא בא להשתתף באירועים: "זה מחזה מרגש לראות בימינו אנשים מקהלים מגוּונים פוסעים בין מדפי הספרים וממלאים עגלות סוּפֶּר ענקיות בספרי חסידות. באים יהודים מכל גוני הקשת, נסחפים בשמחה העצומה, קונים ספרי חסידות, מקשיבים לדברי המשפיעים ומגלים עולם מופלא".

דברים השתנו מאוד מהימים שבהם הוא וחבריו התגנבו בסתר להתוועדויות י"ט בכסלו: "כיום י"ט בכסלו נהפך לחג כללי", הוא אומר. "מציינים אותו לא רק בהתוועדויות פנימיות בקהילות חב"ד, אלא באלפי מקומות בעולם, ובבנייני האומה בלבד משתתפים רבבות. אכן, היום הגדול הזה מפיח רוח חיים חסידית ומרומם את חייהם של רבים".

אם הונבטו מגרגירים שכבר הופרשו מהם תרומות ומעשרות (או מגרגירים מתוצרת חו"ל, הפטורה ממעשרות), אם הונבטו מלחות בלבד – על-ידי התזת מים וכדומה, פטורים מתרומות ומעשרות.

זאת מפני שהנבטה בלחות דינה כמו שכתבו התוספות בדין עלים חדשים שנתווספו בבצל מלחות הקרקע, שהם פטורים מתרומות ומעשרות.

ואולם אם הנבטים הוציאו שורשים לתוך מצע כלשהו, ובכלל זה מים, דינם כ'גידולי מים', שיש הפוסקים שדינם ככל גידולי שדה למעשרות ולשביעית וכו'. אחרים כתבו שדין זה הוא רק אם יש מעט עפר או מצע אחר בתוך המים, אבל אם מדובר במים בלבד, הכול מודים שאין בהם דין גידולי שדה. ויש להחמיר בזה, להפריש מהם תרומות ומעשרות בלי ברכה.