תולדות

"ואלה תולדות יצחק בן אברהם" (כה, יט)

יעקב מול עשו. יצחק מול ישמאעל. אברהם מול בני דורו. נח מול בני דורו. אדם מול הנחש. מלחמה בין רוחניות לגשמיות, בין פנימיות לחיצוניות, בין הקדושה לטומאה. בטבע הדברים הקליפה קודמת לפרי. היא נועדה לשמור עליו. עשו קדם ליעקב. יצא לפניו. תפקידו לשרת את יעקב. עשו מלשון עשיה, עשיה גשמית. ותפקיד הגשמיות לשרת את הרוחניות. תפקיד החיצוניות לשרת את פנימיות. אך כשהדברים מתהפכים, כשהחיצוניות לוקחת מלכות לעצמה, "מלכות בלא כתר", אז מתגבר השקר בעולם, מתגברים הבלבולים והמבוכות, האמת נעלמת ("שבעה משיבי טעם").

ויתרוצצו הבנים בקירבה

רבקה אמנו, כשהיא עוברת על פתחי תורה של שם ועבר, יעקב מפרכס, רוצה לצאת. וכשהיא עוברת על פתחי עבודת כוכבים, עשיו מפרכס, רוצה לצאת. "ויתרוצצו הבנים בקירבה", רמז ברור להתמודדות בין יעקב ועשיו בתוככי נפשו של כל אחד מאתנו. גוף ונשמה, רוח וחומר, קדושה וטומאה, טוב ורע, פנימיות וחיצוניות, יעקב ועשיו. שתי דרכים שונות שגורמות לא אחת להתנגשות בחיינו.

רגע אחד מרגישים את ה', לא צריכים יותר כלום, רק להמשיך להרגיש את הנועם הזה ורגע אחרי, הכל נעלם, הגוף מתגבר, מזכיר לנו מי פה שולט בעניינים וכמה קשה לנצח אותו.

כבר במעי אמם התרוצצו הבנים וביקשו לנצח את זה במלחמת הנצח שבין מלכות הקדושה לטומאה. הגוף רוצה את העולם הזה ואילו הנשמה כוספת לתענוגי העולם הבא שזה הדבקות בה'.

אנחנו כל הזמן מתבלבלים מהקסמים של העולם הזה. יש לנו איזה דמיון שהתאוות זה התענוג הכי גדול אבל בסוף מבינים שזה רק למעלה, בהמשך זה נהיה מר. הליכה אחרי התאוות זה התאבדות רוחנית. זה להרוג את הנשמה. זה להפסיד גם את העולם הזה וגם את העולם הבא.

שיטת היצר הרע להפוך את התענוגות של העולם הזה לדבר מושך מאד, הוא מציע הנאה ממשית, מוחשית, והתשובה של היצר הטוב היא התורה. ה' עשה מהתורה "תבלין", הוא עשה את התורה לדבר המתוק ביותר בעולם ויעקב גילה את המתיקות הזאת. "ויעקב איש תם ויושב אוהלים". איזה אוהל? אוהלה של תורה. עשיו לעומתו, רוצה את העולם הזה: "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה", תנו לי חיים קלים, פרנסה טובה, איזה הנאה אני יכול לקבל מכל דבר.

כשבתוך כל הצמצומים, בתוך כל הנסיונות של החיים אדם זוכה שמתגלה בו איזה אור אלוקי, הוא פתאום מרגיש את ה', הנפש מתמלאת אז בחיות ונעימות מופלאה, כאילו בשביל הרגעים האלה ממש נברא העולם. מכאן שואבים כוח לעמול ולהתייגע, לעמוד כנגד תאוות ויצרים, חלישות הדעת ועייפות.

כשאדם בדבקות, כשהוא מרגיש את ה', זה הגן עדן שלו בעולם הזה. הוא אוהב אז את כולם, לא חסר לו כלום, מסתכל בעיניים טובות על כולם, שום דבר לא יכול להרגיז אותו. רבונו של עולם, מתי נזכה להיות כמו אלה שליבם ברשותם ונפסיק להיות כמו אלה שהם ברשות ליבם.

מורנו הרב: "ברוך ה' ישנים טוב, אוכלים טוב, שותים, שמחים, זה נפלא, עד 120 שנה! עד מיליון שנה! אבל השאלה היא לאן נגיע עם האכילה והשתיה? לאן נגיע? אם לא נצעק לה' לאן נגיע? העיקר זה הצעקות שצועקים אל ה' יום ולילה! " ויצעקו אל ה' בצר להם". כל אדם צועק לה' מהשאול תחתיות שלו, לצאת מהראיות האסורות, מהמחשבות האסורות, צריך כל הזמן לצעוק לה', וכשאדם נמצא בציבור הוא יכול לצעוק בשקט, "ממעמקים קראתיך ה' ", צעקת הלב ממעמקים. אם זכית להיות בעל תשובה אז תוכיח שאתה בעל תשובה! תוכיח את זה! תתן צעקות לה'! תצעק לה' לא רוצה ליפול יותר! לא רוצה ללכת למקומות שהייתי פעם! לא רוצה שהילדים שלי יעברו מה שאני עברתי! אתה עכשיו שבוי, אתה נמצא בתוך שאול תחתיות, עשיו צד אותך? תצעק לה'! "אנא ה' הושיע נא". אתה לא נולדת צדיק, אתה עכשיו רק מתחיל, זה קשה פי מיליארד! אבל השכר יהיה גם פי מיליארד! כמה שאדם יותר קשה לו השכר יהיה יותר גדול! אתה צריך לצעוק עד לב השמים כי וודאי שאין לך חשק ללמוד, וודאי שאין לך חשק להתפלל, מה, אדם משתנה בשניה? זה אותה גברת בשינוי האדרת, זה הכל אותו דבר! אבל זה המעלה של הבעל תשובה, שקשה לו ללמוד גמרא, קשה לו להתפלל, קשה לו לשיר זמירות שבת, קשה לו להחזיק בישיבה כל כך הרבה שעות, ולכן הוא מתחיל לצעוק ולצעוק עד לב השמים. ועל ידי זה אומר הזוהר הוא זוכה ועולה למקומות הכי גבוהים! (עד כאן מורנו הרב).

הדרך אל הקדושה רצופה מניעות, נפילות, כשלונות, הסתרות, דרך שנראית לפעמים ללא מוצא. שום דבר באמת לא זז, לא באמת מתקדם, רבונו של עולם עד מתי? והקב"ה עונה: אל תתייאש. תמשיך. אם תמשיך לייחל ולבקש ולהתגעגע אתה תגיע למחזות נפלאים.

העולם הזה בנוי מנסיונות. כל אדם עובר נסיונות, פה במציאת זיווג, פה בפרנסה, פה בבנים, פה בשלום בית, בבריאות, כל מיני סוגים של נסיונות. ורק על ידי אמונה אתה יכול לעבור הכל! תאמין שהשם יודע מה שהוא עושה עם כל אחד ואחד! הוא עושה איתך את הטוב ביותר! תקבל את זה באמונה! באהבה!

כשהנשמה מתגברת על הגוף, זה אור. כשההיפך קורה, זה חושך. הנשמה נמשכת אל הקדושה. משם היא באה. משם היא משתלשלת. היא סובלת יסורים נוראים בתוך העולם הזה. היא נמשכת למקורה הטהור. להמליך את הנשמה על הגוף, זה המאבק של החיים. לדבוק בהשם זה דבר כזה עצום ונפלא, זה מה שהנשמה רוצה, לא צריך שום דבר חוץ מזה. ברגעי חסד, כשפתאום אנחנו זוכים להרגיש, ורוצים לבכות, ורוצים להשתפך לפניו בתוך המילים הקדושות של התפילה, פתאום רואים איזה נס, פתאום מרגישים את ה' בתוך כל הצרות שלנו, זה כזה תענוג רוחני, כל החושך שבעולם נהפך אז לאור.

הכל זה לטובתנו, הכל זה כדי לקרב אותנו אל ה', כל מה שובר עליך זה הכל כדי לקרב אותך.

אלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק. זאת הבשורה שאיתה פותחת התורה הקדושה את פרשת השבוע. אברהם הוליד את יצחק. אברהם זה חסד ויצחק זה דינים, גבורות, פחד יצחק. כלומר גם הדינים הקשים האלה, מלובש בהם חסד גדול (ליקו"מ עד). קשה לך, לא טוב לך, יבש לך, יש בורא לעולם, פונים אליו, מדברים אתו, מבקשים ממנו, מתחננים אליו. זה המהלך שהקב"ה מוביל ואתה צריך להאמין באמונה שלמה שזה לטובתך. "ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלוקים". שם, בתוך החושך, בתוך הערפל, בתוך ההסתרה, שם נמצא ה'.

כל המטרה של הקב"ה שנזכה לראות את האור. אבל אין האור מתגלה אלא מתוך החושך. איזה נסיונות קשים עברו אבותינו. שרה היתה עקרה כל כך הרבה שנים והיתה צריכה להביא לאברהם את שפחתה, מי בכלל יכול לתאר את זה. ואברהם שזורק את בנו מהבית, ורבקה שצריכה לשלוח את יעקב כדי שעשיו לא יהרוג לה אותו, ובכל זאת כולם ממשיכים הלאה. זה העונג הכי גדול של הקב"ה, שהוא מתענג מהעבודה שעושים האנשים בעולם הזה, שנמצאים כביכול בתוך חלל פנוי, מקום שלא מרגישים בו את ה', אבל יודעים שהשם נמצא גם שם.

לעתיד לבוא, אחרי 120 שנה, הניגון יהיה פה, כשלא ראיתי כלום זה היה ה'. ושם, כשהיה קשה, כשהיה ממש נורא ואיום, אך הנה זה היה ה' שהיה איתי. ה' היה איתי פה וה' היה איתי שם, זה יהיה כזה עונג לשחזר הכל ולראות את כל המאבקים שלנו בתוך החושך והערפל ולגלות שם את ה', איך היה איתנו, איך לקח אותנו על הידיים כשאפילו ללכת לא יכולנו.

פנימיות זה לא מה שרואים מבחוץ. מה רואים? שפלוני עשה ככה ופלוני עשה אחרת, ומתחילים לדבר אחד על השני ח"ו ואם נזהרים לא לדבר לשון הרע אז יש הרהור וחושבים בלב. אפילו אם לא מדברים, מסתכלים, מעקמים את הפרצוף. אבל בעצם לא יודעים מה בפנימיות. הפנימיות של כל יהודי, האור של הנשמה של כל יהודי ויהודי, זה אור שבוהק עד אין סוף, זה אור הקב"ה בעצמו.

יעקב איש תם ויושב אוהלים. הכל בסתר. כל מה שהוא עושה זה לכבוד ה'. יהודי, כל פעולה שהוא עושה, כל מחשבה שעוברת לו בראש, הוא צריך לבדוק אותה. אם היא קצת ראוותנית, קצת חיצונית, הוא צריך להזדעזע. ה' תעזור לי שכל מה שאני עושה יהיה בשביל הכבוד שלך, לא שלי ח"ו.

עשיו לעומתו הוא איש יודע ציד. יודע לצוד בלשונו החלקה ולהתחזות לאדם מקפיד במצוות וירא שמים. רוצה את הכבוד שלו.

"זה לעומת זה עשה אלוקים" אומר קוהלת. פנימיות מול חיצוניות. בכל אחד מאתנו יש קצת יעקב וקצת עשיו. גם פנימיות וגם חיצוניות. המאבק של החיים. כי לקחת בן אדם שעשוי מחומר ולרצות שהוא יהיה מחובר לאלוקים שהוא עליון כזה, זה קשה מאד מאד. זה לא דבר קל. מאד קשה. כי יש בעולם כל מיני דברים אחרים שלא קשורים לחבור שלנו עם ה'. כשאנחנו מקבלים חיות מעוד דברים, ממוסיקה כזאת, מספרות כזאת, ממכשירים כאלה, מכל מיני מאכלים שלא צריכים, או כל מיני דברים שנקראים חוכמות חיצוניות, באותו רגע מתנתקים מה'. למה זה נקרא חוכמות חיצוניות? משום שזה חוכמות שמטפחות באדם את הקשר אל החיצוניות ומרחיקות אותו מכל זיקה אל הפנימיות.

אם נסתכל על עצמנו נראה שיש לנו מספיק מה לתקן, ומספיק מה לעבוד, אז מה יש להתעסק עם אחרים? לבזבז זמן יקר שהוקצב לנו לתיקון של עצמנו? מסופר על צדיק אחד שאמר בתפילה "הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו" ואחרי התפילה תפס את התרמיל שלו, את כל החפצים שלו, את כל מה שהיה לו ואמר לכולם אני עכשיו הולך לקיים את הפסוק הזה, אני עכשיו הולך וצועק בכל העולם "הודיעו בעמים עלילותיו" אני אצעק ברחובות תדעו שיש אלוקים בעולם, אני אקיים את הפסוק הזה! הוא צעד כמה צעדים וחזר מהר, אמרו לו כולם "מה אתה חוזר, למה חזרת"? אמר אותו צדיק "נזכרתי שיש מספיק אפיקורסים בתוכי, אני צריך להודיע לרמ"ח אברי ושס"ה גידי שה' הוא האלוקים, יש לי מספיק עבודה עם עצמי, אז איך אני יכול להודיע בעולם את עצם האמונה כשעדיין בי לא בוערת האמונה?"

יעקב ועשיו, מלחמת הטוב עם הרע. הקב"ה ברא את האדם עם שני יצרים, יצר טוב ויצר רע, כדי שתהיה הבחירה בידו לבחור בטוב ולקבל שכר על בחירתו. כל חיינו אנחנו שואפים ועמלים להיות טובים יותר וטובים יותר. לפעמים בחיים זה קורה ברגע בודד אחד. כמו בסיפור הבא:

טיפות של החיים

אני אב לחמישה ילדים. נולדתי לזוג הורים שקטים ומופנמים שגידלו אותי במסירות רבה. אני מאמין שהם אהבו אותנו מאד, אך לא ממש ידעו להביע את אהבתם.

למעשה, גדלתי בצורה חלקה. מעולם לא צעקו עלי ולא הרביצו לי, וגם בקושי היה צריך . בסך הכל הייתי ילד שקט ומופנם כמו הוריי, וכמה צרות ילד כזה יכול לייצר?!...

אל תשאל אותי מתי הצלחתי להיות בן אדם קשה. אין לי מושג איך זה קרה, כי אם היה לי מושג, אני מאמין שלא הייתי הופך לאחד כזה.

זה קרה בשנות הבחרות המאוחרות, וזה בא לידי ביטוי בהקפדה על כל דבר: על סידור המיטה, ניקיון החדר, הנהגותיהם של אלה שמסביבי ועוד.

כולם ידעו שאין לשבת על מיטתי ואין להיכנס לחדר סתם כך, ואם להיכנס אז לצאת ממנו כשאני אומר, והייתי אומר בלי חשבון.

כמו כן הפכתי ציני, נהגתי להעיר על כל צעד ושעל בהומור סרקסטי. על מה? על הכל: צורת הלבוש, דרך הדיבור, תכונות אישיות. באיזשהו שלב התחילו לפחד מפניי. תתפלא, זה לא הוריד את מעמדי בחברה. כנראה לחברה יש כבוד לאחד שהיא פוחדת ממנו.

ואז התחתנתי.

הציניות שלי לא פסחה על ביתי, והייתי מבקר על כל צעד ושעל. ילדיי קיבלו אב שדואג לצרכיהם, אבל לא מפגין רגשות. הייתי אב קפדן, במיוחד מול שניים מילדיי שבאיזשהו מקום "פרצו" את האופי המשפחתי. הם היו שובבים, צוחקים בקול, ממש לא התאימו לי, הם סבלו ממני ומלשוני החדה, אבל גם מהאחרים לא חסכתי שבט לשוני. אני מוכרח לציין שמעולם לא הרבצתי, אבל כיום אני יודע שההצלפות הלשוניות שלי היו סוג של אלימות.

מול השכנים פיתחתי עוינות ממש כמו מול חבריי לישיבה ולפנימייה, אבל בניגוד לראשונים, עם השכנים זה הפך לסוג של שנאה הדדית. היינו משפחה בודדה בתוך בניין שלם של אנשים חמים ונחמדים. אנחנו לא היינו נחמדים וגם לא רצינו להיות. האמת , אני עושה עוול לרעייתי כשאני אומר 'אנחנו'. זה הייתי אני תמיד, והיא נאלצה ללכת אחריי, ואולי כדי להשביע את רצוני גם היא פיתחה רגשות שליליים כלפי הסביבה.

כשהתחילו אנשים להרחיב ולבנות, הם נתקלו כמובן בהתנגדות שלנו. אל תשאל למה. לא התאים לי שיהפכו את הבית שלנו למעברה (הגדרה שלי) , לא התאים לי האבק והלכלוך, לא התאים לי שיסתירו לי את השמש, לא התאים לי ולא התאים לי ולא התאים לי.

וכמים פנים לפנים, כמו שאנחנו אהבנו אותם כך הם אהבו אותנו, מה שגרם לילדנו לסבול מעוינות נוראה ולפגיעות מצד ילדי השכנים, שדיברו בקול על צרי העין מקומה ג'(קומה בדויה).

זה המצב שאליו הגעתי, ביום הולדתי ה-41, עם בן בכור בן 17 ועוד כמה בנים ובנות בגילאים שונים. האמת, שרוב הסיכויים שהייתי ממשיך כך ואין לי מושג לאן זה היה מוביל אותי ובעיקר את משפחתי.

אני במתכוונן מזכיר את יום ההולדת, כי ציינו אותו משום מה באיזו סעודה קטנה וחגיגית בביתנו (מה ששכחו לעשות בגיל 40...) וביום שלמחרת קרה הדבר שהופך את הסיפור שלי ל"סיפור".

התחלתי להרגיש גרוע.

בהתחלה היו אלה סתם מחושים בבטן, אחר כך הקאות, אחר כך חולשה. הלכתי לבדיקות לבד. הרופא נראה מודאג. הוא שלח אותי לבדיקות מעמיקות יותר. כל התהליך לקח שבועיים, עד לשיחה הנוראה הזו שמתוארת בסיפורים רבים. הרופא סוגר את הדלת ואומר לי: "אתה רוצה לדעת את כל את האמת?" ברור שאני רוצה לדעת את כל האמת, הרי כזה אני, קר ושכלתני. ואז הוא מודיע לי על גידול בלבלב. איני יודע מה אתם יודעים על גידול בלבלב. אבל מה שאני כבר ידעתי באותה שנייה, שמדובר בסרטן אלים וקטלני, שבו מספר הנפטרים עומד על 99%, וזה קורה להם בתוך שלושה עד שישה חודשים.

אני שומע את הרופא שואל אותי אם אני בסדר, ואני שומע את עצמי עונה לו: "אתה מכיר את הבדיחה על ההוא שנפל מקומה מאה, ומישהו צעק לו בקומה 37 'מה קורה'? והוא עונה לו: 'בינתיים הכל בסדר'?" הרופא צחק בקולי קולות. אני לא. ולא בגלל הבשורה הנוראה, אלא מפני שמעולם לא צחקתי בקולי קולות. בשבילי זו לא הייתה בדיחה, אלא הציניות הרגילה שלי. הוא אומר לי: "אתה רוצה לשמוע מה האפשרויות שלך?" "אני לא צריך", אמרתי לו. "או לחכות בשקט עד שאמות בתוך החצי שנה הקרובה, או להיכנס כעת לטיפולים כימותרפיים כדי למות בייסורים בחצי השנה הקרובה.

הרופא שוב צחק. הוא קלט עם מי יש לו עסק והרגיש חופשי לצחוק. "אני חייב להציע לך בכל זאת לנסות טיפול, לפחות מאריך חיים, אבל בסופו של דבר אתה זה שתחליט".

הלכתי הביתה, נשכבתי במיטה והתחלתי לחשוב.

הבנתי שאני מתמודד עם דבר נורא. שאני הולך להסתלק מן העולם בתוך מספר חודשים.

מוזר, אבל לא איכפת היה לי למות. אולי בגלל שהחיים שלי מעולם לא היו משהו מלהיב. מה שכן היה איכפת לי פתאום זה הזיכרון שאני אותיר. איך הילדים יזכרו אותי.

אמרתי לעצמי שאני חייב לעשות משהו כדי שלילדים שלי יהיה זיכרון טוב ממני, שיזכרו אותי כאבא טוב ונפלא, שיהיה להם משהו ממני. ואז נכנסה לחדר הילדה הקטנה שלי, בת השנתיים וחצי, ואמרה: "אבא, למה אתה ישן באמצע היום?" ואני התחלתי לבכות, מה שלא עשיתי מאז שאני זוכר את עצמי.

לקחתי אותה בידיי ופתאום חיבקתי אותה. בכיתי לא על מחלתי, אלא על שאצטרך להיפרד ממנה. פתאום הבנתי כמה היא יקרה לי. יכולתי לחיות חיים שלמים ולא לדעת על כך.

נרגעתי ויצאתי לאכול. ילדיי היו שם כמו תמיד, חלקם שקטים, חלקם יותר רועשים. ראיתי אותם אחרת לגמרי. ממש כמו אחד שיודע כי הוא צריך למנות את הימים שיזכה לראותם.

בימים שלאחר מכן התחלתי לפנק אותן, לקנו להם דברים, אף שלא נהגתי לעשות זאת עד כה, הם לא חשדו במאומה ושמחו על המתנות שהרעפתי עליהם. אשתי שאלה אותי מה פרץ הנדיבות, ואני אמרתי: "מגיע להם".

ואז הגיע ראש השנה, ואני עמדתי בתפילה ואמרתי את המילים: " 'מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו' ובכיתי כפי שלא בכיתי מימיי. בכל עשרת ימי תשובה עשיתי חשבון נפש, וביום הכיפורים גמלה בלבי החלטה לצאת מן העולם בלי קפידה ולפייס כל אדם שפגעתי בו.

התחלתי עם השכנים.

בשקט בשקט שוחחתי עם השכנים שעיכבתי את חתימתי לבנייה שלהם והודעתי להם כי אני מסיר את התנגדותי. הם היו בהלם, וליתר ביטחון מיהרו והחתימו אותי לפני שאתחרט.

לאחר מכן סידרתי עניינים במקום העבודה. יישרתי הדורים עם מי שצריך ובעיקר התחלתי להתייחס לאנשים, מה שלא עשיתי מימיי.

ניתן לומר שהאווירה ממש טוהרה. לפתע הבנתי כמה הייתי סמן מציק ומעיק במקומות שבהם שהיתי. ברגע שהשתחררתי, אווירה טובה השתררה.

במקביל, התחלתי לצאת עם משפחתי לטיולים, להתעניין בתחביבים ולרכוש להם מתנות יקרות.

ככל שהתקרבתי לילדיי, הבנתי כמה הייתי מרוחק מהם וכמה בעצם הפסדתי אותם. ומילא אני הפסדתי אותם. יותר כאב לי שהם הפסידו אותי. כאב לי שיש לי זמן כל כך קצר למלא את ההפסד הזה.

עם זאת, החלטתי, אעשה כל שאוכל. התחלתי לקרוא ספרים על ילדים ורגשות, בדיוק הדברים שחסרו לי, קראתי שחשוב לומר לילדים את המילים '"אני אוהב אותך". מעולם לא אמרתי את המילים הללו, ולא מפני שלא חשתי אליהם אהבה, אלא מפני שחשתי טיפש לומר את המילים הללו. הן נראו לי תינוקיות. כעת חשתי טיפש שלא אמרתי אותן. החלטתי ללכת מהקטנים לגדולים. עם הקטנה זה היה פשוט. עם הגדולים יותר זה היה יותר קשה, וככל שעליתי למעלה זה היה משהו כמעט בלתי נסבל. אבל הימים חלפו, ופשוט אמרתי לכל ילדיי כמעט את מילות הקסם "אני אוהב אותך".

כמעט. כי מי שנשאר היה בני בן ה-17. חשתי שאיני מסוגל. הזמן חולף, חודש חשוון מגיע, ואני מרגיש את המחלה מכרסמת בי. אני לוקח תרופות הרגעה בלבד ועוד כמה תרופות, אך לכימותרפיה התנגדתי בכל לבי. אני בא לבן שלי, הוא יושב בסלון. אני אומר לו: "יש לך כמה דקות בשבילי?" הוא אומר לי: "כמה שתרצה, אבא". אני מתחיל: "אתה יודע? אני אוהב... וכאן נתקעתי והמשכתי: "אני מאד אוהב איך שאתה עוזר לאמא, כל הכבוד לך".

עוד יומיים חלפו, ואני נכנסתי לחדרו. לקחתי אוויר ואמרתי לו: "אפשר לשבת קצת?" "בטח, אבא". אמרתי לו: "חשוב לי שתדע שאני... חשוב לי שתדע שאני... שאני ואמך מאד...אוהבים אותך". בני חייך והסמיק :"כן, אני יודע את זה, אבא". "חשבתי שאתה לא יודע, כי מעולם לא אמרתי לך את זה".

ואני מיהרתי לצאת וידעתי ששוב החמצתי.

לקח לי יומיים נוספים עד שאזרתי אומץ, נכנסתי לחדרו ואמרתי לו: "אני רוצה להגיד לך שחוץ מזה שאני מעריך אותך מאז שהייתי ילד קטן, וחוץ מזה שאני מעריך איך אתה לומד ואיך אתה מתנהג לאחים שלך ואיך אתה מכבד את ההורים, יש משהו שרציתי לומר לך ואני לא מצליח, וזה לא קשור למה שאתה עושה או מתנהג. זה קשור לזה שאתה הבן שלי ואני... אני כל כך אוהב אותך".

ופה בכיתי בכי נורא. חיבקתי אותו ונשקתי לו, מה שלא עשיתי מאז ילדותו. הוא היה נבוך,. בתחילה ניסה להדוף את חיבוקי, אך לבסוף פשוט התמסר. יצאתי משם והתיישבתי בסלון.

עשר דקות אחר כך הוא בא ואמר לי: "תגיד אבא.." "כן?" "אתה דיברתי עם מישהו?" "על מה?" אני שואל אותו. על הכל", הוא אומר לי, "יכול להיות שהלכת לקורס של התנהגות לילדים או משהו כזה?, כבשתי את פניי בידיי ובכיתי חרש. לו ידע לאיזה קורס הלכתי. לא קורס, לבית ספר הלכתי, בית ספר של החיים. רק כמה חבל שלבית הספר הזה קוראים מוות.

הוא ליטף אותי והלך, וזה היה הרגע שבו החלטתי שאני רוצה ללכת לרופא ולבקש טיפול מאריך חיים.

כן, אני מוכן לסבול אפילו סבל רב, אבל להספיק עוד כמה ימים עם ילדיי ולתת להם את כל מה שלא נתתי להם בחיי.

הלכתי לאותו רופא ואמרתי לו שאני רוצה את הטיפול הכי קשה, אף שאני יודע שהוא לא יציל אותי. הוא הביט בי בתדהמה. ראיתי על פניו שהוא רואה בי איש אחר, ואכן כזה הייתי. איש אחר. הוא הפנה אותי לבדיקות שיקבעו את חומרת המחלה, את התקדמותה ומה הטיפול הנכון. במקביל, התחלתי טיפול, וכל זה בלי שאיש יודע. וביום י"א בכסלו, לפני שבוע בדיוק, קיבלתי קריאה מהירה לבית החולים. חיכה לי שם צוות שלם, ובראשם הרופאה שלי. ומה שהם אומרים לי כמעט הרג אותי: "עשינו הערכה מחודשת. מסתבר שיש לך גידול, אבל לא בלבלב אלא בכבד, צמוד ללבלב, זה לא משהו טוב, אבל ההערכה משתנה לגמרי. אתה תעבור טיפול לכריתות חלק מהכבד, ואולי אפילו תגיע להשתלת כבד, אבל אתה לא הולך למות כל כך". חיבקתי את הרופאים ויצאתי משם בצעדי ריקוד.

ידעתי שלא אמות כי אחיה, וחוץ מלמספר מעשי ד' אני חייב לספר את התהליך שקרה לי.

למען האמת מתי. האיש שהייתי מת, ומקום קבורתו לא נודע, תחתיו נולד אדם חדש, שמח ומאושר, טוב ומיטיב.

ביקשתי ממך בתחילה להמתין שנתיים לאחר מותי כדי לעמעם את הסיפור, כעת אני מתיר לך ומפציר בך לפרסם אותו מיידית עם כל המסרים שלו . מלבד הנס שאני חייב לפרסם, קרה פה נס גדול הרבה יותר. לא ניצלתי רק ממיתה, אלא מחיים נוראיים ונעדרי טוב.

כעת אני פוסע כאדם חדש עם ילדים אחרים ושכנים אחרים. עוד נכונו לי טיפולים וניתוחים, אבל אני חש שאשרוד, שאחיה ושאבריא בעזרת ה'. ואז אפסע בדרך חדשה אל החיים.

תפילה

רבונו של עולם

תעזור לי שכל החיות שלי בחיים וכל השמחה שלי בחיים וכל הרצונות שלי, הכל יהיה בתוך הקדושה. שרק את זה אני ארצה. שרק זה באמת ישמח אותי. אל תתן לי להתבלבל מהקסמים של העולם הזה. אל תתן לי ללכת אחרי הדימיונות האלה שהתאוות זה התענוג הכי גדול.

תן לי כאלה כסופים וגעגועים אליך, כזו תשוקה עצומה אליך אבא, שכבר שום דבר אחר לא יוכל לבלבל אותי ולמשוך אותי.

תעזור לי להרים את הראש למעלה כמה שיותר, וכל פעם שארים את הראש מייד ארגיש את החיבור המתוק הזה אליך ולא ארצה להפסיק.

תעזור לי לראות את האור הגדול שיש באותיות התורה והתפילה, שאזכה לקחת פסוק ולחזור עליו אין ספור פעמים והמתיקות שאני ארגיש רק תלך ותגבר.

תעזור לי לדבר איתך כמה שיותר, לספר לך הכל, להודות על הכל, ולא להפסיק לבקש את הדבקות, את הקדושה. וגם כשאני בחושך, לפתוח את הפה בכוח ולהתחיל לדבר כי כשמוצאים אותך בחושך, יוצאים מהחושך.

תעזור לי לראות את היופי של הנשמה היהודית שיש בכל אדם ואדם ולא להפסיק להתרגש.

תעזור לי לשמוח עם כל הזדמנות פז לעשות חסד עם השני כי זה הכי משמח אותי והכי מקרב אותי אליך.

תעזור לי להבליג, לסלוח, לוותר, להעביר על מדותי, לקבל בזיונות באהבה, תמיד להוריד את הראש ולהגיד לשני אתה צודק. רבונו של עולם, רוצה להיות דבוק בך מהרגע הזה ולנצח נצחים.