בס"ד                                                    עש"ק                                            כ"ד במר חשון  תשע"ז

                              ליקוטי אור - בפרשה - חיי שרה

  "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה, וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת

אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ   "(כג, א-ב)

לפני שובו של אברהם אבינו מניסיון העקדה בהר המוריה, נתבשרה שרה שבנהּ יצחק נזדמן לשחיטה,

ובעת שהגיע שמועה זו לאוזנהּ פרחה נשמתה ממנה ומתה. שרה אמנו ע"ה נקברה במערת המכפלה,

אשר נמצאת בקרית ארבע, הלא היא חברון עיר האבות. והיא נקראת כך על שם שנקברו בה ד' זוגות:

אדם וחוה, אברהם ושרה, רבקה ויצחק, ויעקב ולאה (בר"ר נח, ד:). ודע, שחברון היא ככלל הארץ אשר נתן

הקדוש ברוך הוא מרצונו לזרעו של אברהם אבינו ע"ה, שנאמר (בראשית טו, י"ח): "לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ 

הַזֹּאת", היינו ליצחק, כמו שכתוב (בראשית כא): "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע", ואמרו חז"ל: 'ביצחק ולא כל

יצחק', היינו ביעקב שיולד ממנו, שכן רק הם הלכו בדרכי אביהם ושמרו על ברית ה'. ומכאן שאין מקום

לטענותיהם השקריות של בני ישמעאל שהארץ וחברון שייכים להם חס ושלום, קל וחומר שלא מערת

המכפלה, כי ידוע לכל שאברהם קנה אותה בקניין גמור מעפרון החִתִי, תמורת ארבע מאות שקל כסף

עובר לסוחר.

והנה, כאשר חזר אברהם אבינו ע"ה מהר המוריה, שמע את הבשורה המרה והחל להספידהּ ולבכותהּ,

כמובא במדרש (תנחומא ד): התחיל לקונן, ולומר: "אשת חיל מי ימצא, בטח בהּ לב בעלהּ" (משלי לא:) דרשה

צמר ופשתים, בין יצחק לישמעאל, שאמרה: גרש האמה הזאת (הגר) ואת בנהּ (ישמעאל) וכו', שהרי ראתה

ברוח קודשה שבנה יצחק עלול ללמוד ממעשיו של ישמעאל על שיצא לתרבות רעה. ומכאן למדו ודרשו

חז"ל (שמו"ר א, א): שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות, ועל כן ה' יתברך צווה אותו לשמוע בעצתהּ, בשביל 

להציל את יצחק, כמו שנאמר (בראשית כא, י"ב): "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בְּקֹלָהּ". ומכאן רואים, כי

נפשה של שרה הייתה קשורה בנפשו של יצחק, שהיה עיקר חייה.

ואולי זה שדרשו דורשי רשומות על המילה ברישא הפרשה 'ויהיו' שעולה כמניין ל"ז(=37), היינו גילו של

יצחק בעת שנעקד, שהרי ילדה אותו בגיל צ'(=90) וכל חייה היו קכ"ז(=127). ואפשר שלזה שחזר הכתוב

בסוף הפסוק: 'שני חיי שרה', דהיינו רמז לחיי שרה וחייו של יצחק. ואולי זה גם רמוז במילה 'שני' שהיא

נוטריקון: שנולד יצחק, כלומר מעת שנולד יצחק התחילה לחיות כעין חיים חדשים, שהרי אמרו חז"ל (נדר

ים סד): מי שאין לו בנים חשוב כמת (בדגש על כ' הדמיון). כי כאשר יש לאדם בן צדיק בעל יראת שמים טהורה

ומידות טובות, אזי יש לו הכול. וזה שנאמר (בראשית כד): "וה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל" ופירש רש"י ז"ל: 'בכל'

(=52) עולה בגימטרייה 'בן'(=52), דהיינו יצחק שהלך בדרכי אביו ולכן זכה בכל הברכות, בבחינת: ברכות

לראש צדיק.

ונראה לי, שצריך לבאר קצת מה סודהּ של שרה אמנו ע"ה שעלתה במעלות הקדושה, והלכה מחיל אל חיל

כנ"ל, ועוד שזכתה שתיקרא פרשה על שמהּ, מה שלא זכו שאר האימהות. והנה, בידוע שחוה חטאהּ לה'

בעטיו (בעצתו) של נחש בעת שאכלה מעץ הדעת. וכתוצאה מזה נצטוו הנשים על שלוש מצוות, כמו שמצינו

במדרש (תנחומא פ' נח): אמר הקב"ה: אדם הראשון תחילת בריותיי וכו', וחוה גרמה לו מיתה ושפכה את דמו

וכו', לכן תשפוך דמהּ ותשמור נידתהּ כדי שיתכפר לה על דם האדם ששפכה. מצות חלה מנין? היא טימאה

חלתו של עולם (היינו האדם הראשון שנברא מעפר האדמה, והוא כדוגמת העיסה של החלה) וכו', לכן מגבהת חלתהּ.

הדלקת הנר מניין? היא כבתה נרו של אדם, וכתיב: 'נר אלוהים נשמת אדם' (משלי ה:), לפיכך תשמור הדלקת

הנר. וידוע שג' המצוות הללו הם עיקר המצוות שנצטוו בהם הנשים בשביל לשמור על חייהם, כמו ששנו רז"ל

(שבת ב, ו): על שלוש עברות נשים מתות בשעת לדתן, על שאינן זהירות: בנדה, ובחלה, ובהדלקת הנר, והם

בעצם ראשי תיבות חנ"ה. נמצא, שקיימת חובה קדושה על הנשים, כי הן בחינת חוה שהייתה אם כל חי,

לשמור ולקיים בדקדוק את ג' מצוות חנ"ה כנ"ל, כי זה תיקונן כידוע.

ומכיוון שיש חשיבות רבה מאוד לשמירת טהרת הבית, כי זה סוד ויסוד תיקונו של חטא עץ הדעת כנ"ל,

הנה מקרה שממחיש את זכויות של טהרת המשפחה. מעשה בזוג שגר בבאר שבע, שבמשך 17 שנות

נישואיהם לא זכו לילדים. הם הלכו לרופאים, למגידי עתידות, וניסו סגולות שונות, אך לא נושעו. סיפרו להם

אודות המקובל האלוקי רבי מרדכי שרעבי זצ"ל (רבו של מו"ר המקובל הרב אורי נורי שליט"א מישיבת "נהר 

השלום" בירושלים), שעקרות רבות נפקדו בזכות תפילתו. האישה והבעל ביטלו את הדברים במחי יד, אולם

לאחר זמן שכנע אותם אברך מבאר שבע לעלות לירושלים אל הרב. אמר להם הרב: נעשה לכם תיקון,

ובעזרת ה' אני מבטחכם כי בעוד עשרה חודשים תהיו הורים לתאומים, אך תנאי אחד קודם לכל, והוא  

שתקפידו על שמירת טהרת המשפחה וצניעות האישה. בני הזוג חזרו לבאר שבע ובעידודו של ידידם 

האברך החלו בלימוד ובקיום הלכות נידה, האישה אף שמרה על צניעות לבושה. לאחר כחודש ימים

התעברה האישה. משראו בני הזוג כי ברכת הצדיק מתקיימת בפועל לנגד עיניהם, התמידו בקיום המצוות

וחזרו בתשובה. במלאת עשרה חודשים מיום בואם אל הרב, ילדה האישה בלידה רגילה וקלה תאומים, 

וזאת לפליאתם של הרופאים שאצלם ביקרו בני הזוג במשך שנים. בהגיע היום השמיני ללידה, ערכו את

הברית בישיבה של הרב שרעבי, וכבדו את הצדיק בסנדקאות. הצדיק הרעיף על הילדים ברכות שמים,

ולהורים איחל לגדל את ילדיהם לתורה, לחופה ולמעשים טובים (הרב שרעבי עמוד רמא).

ועתה נחזור לפרשתנו. ועל דרך שדרשו חז"ל: חוה זו חיה, אפשר גם לומר בסייעתא דשמיא, ששרה זה 

שררה בחינת לשון נופל על לשון (עיין רש"י בראשית ג, כ), כמובא שם (צמד מילים בעלות הגיה דומה אך משמעות

שונה), היינו שֶשָרה זכתה לשררה כלומר לכבוד, כמו שאמרו חז"ל (ברכות יג): 'ששרה לכל העולם כולו', וזה 

הכבוד הלך וגדל בעולם עם שנות חייה. אך אף על פי גדולתהּ, תמיד מיעטה עצמה מתוך שפלות וענווה

אמתית, שעל ידה באה ליראת שמים כל ימי חייה, בבחינת (משלי כב, ד): "עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה'", שהתבטאה

במעשיה הטובים, כמובא בהמשך המדרש (תנחומא ד): 'ידיה שלחה בכשור' שהייתה נותנת מאכל לעוברים

ושבים, 'כפה פרשה לעני' שהייתה נותנת צדקות ומלבשת ערומים וכו', ע"ש.

ולכן, אף על פי שרה אמנו ע"ה התעלתה בכל המעלות הללו ידעה תמיד את מקומהּ, ובפרט בהיותה עקרת

הבית אם הבנים שמחה (תהילים קי"ג:), דהיינו למרות שזכתה לנס שחזרה לה עדנה בעת זקנותה וילדה את

יצחק כנ"ל, לא החזיקה טובה לעצמה בכלל. ועל כן זכתה גם לכבוד המורם מעם כנ"ל, וזה בבחינת (משלי טו,

לג): "וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה". ויש לומר שהכבוד של אמת שאליו זכתה לו כל ימיה חייה כנ"ל, הוא בעיקר בזכות

ששמרה על כבודהּ, היינו למרות שהיה לה יופי בלתי רגיל, כמו שאמרו רז"ל (ב"ב נח): הכול בפני שרה כקוף

בפני אדם, היו הליכותיה בצניעות, כמו שכתוב (בראשית יח, ט): "אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל" ופירש

רש"י ז"ל: להודיע שצנועה הייתה. וזהו שכתב הנשר הגדול רבנו הרמב"ם ז"ל (בהלכות אישות יג, יא): שאין יופי 

לאישה אלא ליישב בזווית ביתה, היינו היופי האמיתי של האישה אינו מתבטא בחיצוניותה אלא בצניעותה.

וזה שפירש רש"י ז"ל: 'בת כ' כבת ז' ליופי', דהיינו אף על פי שהגיע לגיל עשרים, לגיל שבו האישה בשיא

תפארתה והיא כיעלת חן, בכל זאת בחרה להתנהג כבת שבע ליופי, היינו בצניעות הראויה לבת מלך כנ"ל.

ולא רק זאת, היינו שאף על פי ששרה מעלתה הייתה יותר מאברהם בנבואה כנ"ל, מיעטה את כבודה, שכן

ידעה שאישה טובה עושה רצון בעלהּ, כי זה כידוע גם חלק מתיקון חטא עץ הדעת כנ"ל, בבחינת (בראשית ג,

טז): "וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ", ולפיכך התבטלה בפני רצון בעלהּ שהיה לה כאב המון גויים.

ועוד, גם בעת שהייתה בת ק' לחטא, היינו ברת עונשין (כי רק לאחר מתן תורה מגיל כ' היו בר עונשין, שהרי לפני 

כן עד ק' שנים לא היו בר עונשין) והיופי שלה היה כאישה בגיל כ' כנ"ל, עדיין שמרה על כבודה כבצעירותהּ כמו

בת כ' כבת ז' ליופי, היינו בצניעות כנ"ל.

ועל פי המורם לעיל, אפשר גם להסביר למה נכתבה דייקא האות כ' זעירא (קטנה) במילה 'לִבכֹּתָהּ' ולא את

אחרת, כי האות כ' רומזת לכתר העליון שהוא בבחינת כבוד, כמובא בספרים הקדושים. היינו, בעבור ששרה

אמנו ע"ה שמרה על כבודה על ידי צניעותה כנ"ל, זכתה לכבוד עליון, בחינת כתר עליון. ולפיכך, נכתבה

האות כ' קטנה, כלומר שנכנסה פנימה מהשיטה (מהשורה), רצה לרמוז שבזכות ששרה אמנו ע"ה שהייתה

מורגלת להיות פנימה באהל, בבחינת (תהילים מה, יד): "כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה", ניתן לה כבוד של אמת

בב' העולמות שהרי סוף הכבוד לבוא. ואפשר שזה גם נרמז באות כ' שעולה בחשבון קטן ב', רצה לרמוז 

אולי שעל מנת שהאישה תזכה לכתר העליון שהוא בחינת כבוד אמת בב' העולמות בזה ובבא, היא צריכה

לשמור על צניעותה כנ"ל, כמו שדרשו חז"ל (ב"ר נח, א): מה צורך לומר 'שני חיי שרה' באחרונה, לומר לך 

שחביב חייהם של צדיקים לפני המקום בעולם הזה ולעולם הבא. ומעתה, יובן גם למה אברהם לא בכה

עליה אלא מעט, כי ידע את כבודהּ העליון בשמים.

ובזכות צניעותה של שרה אמנו ע"ה הצליחה לשמור בשלמות את ג' מצוות חנ"ה כנ"ל כל ימי חייה, ובפרט

שנטלטלה מפרעה לאבימלך, כידוע. וזה שדרשו חז"ל (שם): "יודע ה' ימי תמימים" (תהילים ל"ז:) זוֹ שרה

שהייתה תמימה במעשיה, דהיינו שמעל הכול שמרה בשלמות את המצוות השייכות באישה, כי הם עיקר

התיקון כנ"ל. וזאת על ידי שידעה בחכמתה לנווט את כבודה הרם פנימה, ובכך בעצם תקנה את חטא חוה

בשורשו, דהיינו חטא עץ הדעת, כמובא בספרים הקדושים. וזה שפירש רש"י ז"ל: בת ק' כבת כ' לחטא וכו',

היינו אע"פ שבזקנותה נעשה לה נס וחזר לה אורח כנשים כנ"ל, לא הקלה בדבר ודקדקה קלה כבחמורה

ביתר שאת וביתר עוז, כפי שהייתה בנערותהּ כבת עשרים כנ"ל.

והראיה לזה היא שיצחק אבינו ע"ה הביא את רבקה לאוהל שרה דייקא, כדי לבדוק האם היא כדוגמת אמו

בג' מצוות כנ"ל, כמו שכתוב (בראשית כד, ס"ז): "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ" ופירשו חז"ל (ורש"י שם): שכל

זמן ששרה הייתה קיימת, היה נר דולק מערב שבת לערב שבת, ברכה מצויה בעיסה - חלה, וענן קשור

על האוהל - סימן טהרה, שאין השכינה שורה אלה במקום של טהרה, ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה -

חזרו, ועל זה דרשו חז"ל (בר"ר נח, ב): וזרח השמש ובא השמש (קהלת א:), עד שלא השקיע הקב"ה שִמשָה

של שרה, הזריח שִמשָה של רבקה. נמצא, שהכבוד שהשיגה שרה אמנו ע"ה בב' העולמות כנ"ל, הוא בזכות

שהיה לה יראת שמים, בבחינת (משלי לא:): "אישה יראת ה' היא תתהלל", ועל ידי כך הלכה בדרכי השם

בפשטות ותמימות, ולא ויתרה על צניעותה בכל מקום שהוצרכה לבוא כנ"ל, ולפיכך היא תתהלל.

וזהו שדרשו חז"ל (בר"ר נח, ג): רבי עקיבא היה יושב ודורש, והציבור מתנמנם ביקש לעוררן, אמר: מה 

ראתה אסתר שתמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה? אלא תבוא אסתר שהייתה בת בתה של שרה,

שחייתה מאה ועשרים ושבע, ותמלוך על מאה ועשרים ושבע מדינות. ולכאורה לא מובן מה הקשר בין

הדברים בלתי המספר שמהווה דמיון בניהם, ואיך בדיוק ביקש לעוררן בזה?

אלא ידוע שגם אסתר המלכה הייתה צנועה בהליכותיה ממש כשרה אמנו ע"ה, ולכן נקראת בתה. שכן

שמרה בשלמות על ג' מצוות חנ"ה כנ"ל, ובעיקר בבית המלוכה של אחשוורוש, כמו שכתוב (אסתר ד, ד): 

"וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה מְאֹד" ופירשו רז"ל: שפירסה נידה. ובזכות זה גם נשמר לה החן המיוחד שמשך 

עליה ה' יתברך, כמו שדרשו חז"ל (פ' תרומה, שמו"ר לג, ה): נבחר חנה של אסתר, שנאמר: (אסתר ב, ט"ז):

"ותהי אסתר נושאת חן", ועוד ודרשו חז"ל (שם ו, ט): כאיקונין הזה, שאלף בני אדם מביטים בה, והיא

ערבה על כולם בעיני העליונים ובעיני התחתונים. ועל כן, נבחרה להיות המלכה תחת ושתי, אשר מלכה

על קכ"ז מדינות, כמו שכתוב (שם, י"ז): "וישם כתר מלכות בְּרֹאשָׁהּ" וגו', וזה בבחינת כבוד, בבחינת כתר

עליון כנ"ל. ולכן אפשר אולי לומר, כי חנ"ה זה אותיות חן ה', היינו שאישה ששומרת את ג' מצוות חנ"ה

כאמור, זוכה שיהיה לה חן ה' נסוך על פניה.

ועתה על פי המורם לעיל, אפשר אולי לתרץ ולהבין את הקשר בדברי המדרש, ובמה רצה לעוררם רבי

עקיבא כנ"ל. אלא רצה לרמוז להם ששנתם נגרמה מהכשתו של הנחש שהוא היצר הרע, שכל תפקידו

להרדים את האדם בעבודת ה', בבחינת (ישעיהו כט, י"ג): "וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה", היינו

לא באים לשיעור בלב שלם, מתוך יראת שמים אמתית בשביל ללמוד את חכמת התורה, אלא רק מצד

החיוב ללמוד תורה וההרגל שהפך להיות טבע, רחמנא ליצלן.

ועל כן, יש להם להתבונן מה הביא את שרה אמנו ע"ה לחיות קכ"ז שנים בתמימות כנ"ל, וכן מי יודע מה

הביא את אסתר לעת כזאת להגיע למלכות כנ"ל. היינו רצה לומר להם שילמדו קל וחומר מנשים צדקניות

הללו שזכו שתהייה פרשה ומגילה על שמם בזכות שהייתה בהן יראת שמים, ואף על פי שלא היו מצוות

בהרבה מצוות כגבר, שכן ידוע שנשים פטורות ממצוות שהזמן גרמא וכו', שמרו בשלמות בכל מקום וזמן

בחייהן את ג' מצוות חנ"ה, שהם עיקר המצוות שאישה חייבת בהם, כמו שכתבנו למעלה.

ולכן, זכו בסוף חייהם לכבוד עליון, בבחינת (משלי לא, כה): "וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן", היינו לטוב הנצחי בעולם 

הבא בבחינת (תהילים לא, כ:): "מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ". ואל תקשה, למה רצה לעוררם במעשה

נשים צדקניות דייקא ולא ממעשה אבות וכיוצא בזה. אלא הטעם הוא שהאישה משולה לתורה, כמו שכתוב

(משלי לא): 'אשת חיל' ופירש רש"י ז"ל: 'היא התורה', ובשביל להשיג את חכמת התורה, שזה עיקר חיוב

מצוות הגבר צריך יראת שמים, כמו שכתוב (תהילים קיא): "ראשית חכמה יראת ה'", שהרי רק על ידי יראת

שמים התעוררו משנתם ויעבדו את בלב שלם, ועל ידי זה אפשר שישיגו את חכמת התורה ויזכו לכל טוב

סלה ועד. אכי"ר.

              פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

כשאדם הולך אחר שכלו וחכמתו, יוכל ליפול בטעותים ומכשולות רבים ולבוא לידי רעות גדולות חס

ושלום, כאשר רבים נכשלו ונפלו אוד על ידי חכמתם, חטאו והחטיאו את הרבים רחמנא לצלן, והכל על 

ידי חכמתם הרעה. כי עיקר היהדות הם לילך בתמימות בפשיטות, בלי שום חכמות, ולהסתכל בכל דבר

שעושה שיהיה שם ה' יתברך, ולבלי להשגיח כלל על כבוד עצמו, רק אם יש בזה כבוד השם יתברך

יעשה, ואם לאו - לאו, ואז בוודאי לא יכשל לעולם (סימן תמימות, אות ג).

                                                          "נר ה' נשמת אדם "

  מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמאר בן תמו ז"ל, נלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה

                ולע"נ מרת-סבתי רחל ילוז בת עישה ע"ה, נלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה

                       ולע"נ מור-דודי אהרן(אילוז)שקד בן רחל ז"ל, נלב"ע בב' בכסלו התשנ"א, תנצב"ה

                              ולע"נ יעקב(ינקי) לוי בן גיטה ז"ל, נלב"ע בכ"ד בשבט התשע"ד, תנצב"ה

                        ולע"נ הני רביב בת קלרה ע"ה, נלב"ע בי"א באדר ב' התשע"ו, תנצב"ה

            ולע"נ מר יוסף בעדאש בן נוארה ותשובה ז"ל, נלב"ע בי"ח במרחשוון התשע"ו, תנצב"ה