"ויאמר יעקב אל רבקה אמו הן עשו אחי איש שער ואנכי איש חלק. אולי ימשני אבי והייתי בעיניו כמתעתע והבאתי עלי קללה ולא ברכה" (בראשית כז,יא-יב). 'בא דוד והעמידן על אחת עשרה, דכתיב (תהלים טו, א) "מזמור לדוד ה' מי יגור באהלך מי ישכון בהר קדשך הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו לא רגל על לשונו לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד נשבע להרע ולא ימיר כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח עושה אלה לא ימוט לעולם"... "לא רגל על לשונו" זה יעקב אבינו, דכתיב (בראשית כז, יב) "אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע"' (מכות כד,א). 'אף לא רגל על לשונו [כו'] - לא רצה לשקר מתחלה, שאמר אולי ימושני אבי, אלא שאמו הכריחתו, ועל פי הדבור, דכתיב "עלי קללתך בני", ומתרגמינן אלי אתאמר בנבואה דלא ייתון לווטיא עלך ברי' (רש"י). והנה לכאורה לא מובן כיצד מפרשת הגמ' על דברי יעקב שלא רצה לשקר, הרי הפס' הוא "לא רגל על לשונו" (תהלים טו,ג) שפרושו: '"רגל" - ענין רכילות ולשון הרע כמו "וירגל בעבדך"' (מצודות ציון). וכן באבן עזרא 'לא רגל על לשונו- כמו וירגל בעבדך, והטעם לגלות המסתרים כדרך המרגלים'. וכן ברש"י: 'לא רגל על לשונו.. כמו וירגל בעבדך'. מימלא הפס' מדבר על לשוה"ר ולא על לשקר? לכן הת"ת העמיד את הגמ' שמדברת על רכילות: '.. ויש לפרש כונת כלל הדרשא, שלא עלה ברעיונו של יעקב להצדיק נפשו לפני יצחק לכשירגיש בו לומר שע"פ מצות אמו עשה כן. ואף כי היא אמרה לו מפורש עלי קללתך בני, שזה הוי כמו רשות לגלות הדבר לכשיהיה צריך, וזה הוא מפני כי לא רגל על לשונו, ודרש מענין רכילות כמו לא רכל על לשונו'. אמנם הסבר זה מתיישב היטב עם הפס', אולם אם כך העיקר חסר מהספר, שהרי בגמ' לא מובא מה חשב יעקב בליבו. ואין שום ראיה מהפס' במה שאומר שיגלה יצחק ששיקר, ואמנם אפשר לפרש בדומה לת"ת, שעיקר ההוכחה זה מדברי רבקה שהקללה עליה, שמזה מוכח שלא רצה לרכל, ולכן בדבריו הבינה שואל איך יכול לשקר ושיקולל בשל כך, ולזה ענתה שהקללה עליה, שיגלה לו שזה היא שלחה ולכן אם יקלל זה יהיה אותה, ובזה נתנה לו אישור לספר, ומימלא מוכח שלא היה מרכל מעצמו. אולם אין לזה רמז בגמ' והעיקר חסר מהספר. וניראה שלכן רש"י למד כפשט אלא שקשה שאין זה דברי הפס' בתהלים?- כניראה שלמדו בגמ' שהפס' הוא המשך מפס' קודם: “דובר אמת בלבבו" לא משקר מליבו, שזהו כמקרה של רב ספרא, כמו שאומרת הגמ' (ורש”י מסביר מה היה המקרה), ו“לא רגל על לשונו" וגם לא משקר לאחרים. ומימלא מה שנאמר "לא רגל" זה מלשון הרגל, שלא הרגיל עצמו לשקר בלשונו כלל. והנה בגמ' בסנהדרין (צב,א) נאמר: 'ואמר רבי אלעזר: כל המחליף בדבורו כאילו עובד ע"ז. כתיב הכא (בראשית כז, יב) "והייתי בעיניו כמתעתע" וכתיב התם (ירמיהו י, טו) "הבל המה מעשה תעתועים"'. 'המחליף בדבורו - משנה בדבורו שלא יהא ניכר' (רש"י). ניראה שהמשנה מן האמת כאילו עובד ע"ז כיון שהוא חוטא בדיבורו, והדיבור קשור לנשמה האלוקית שבו "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב,ז) 'ונפח באנפוהי נשמתא דחיי והות באדם לרוח ממללא' (אונקלוס). ולכן החוטא בדיבורו הוא בעצם מתנגש עם חלק האלוק שבו, וכעין כופר שה' בראו וציווהו כיצד לשמור על דיבורו, ולכן זהו כעובד ע"ז. מימלא כל חטא בדיבור קשור לחומרה זו שרומז יעקב בדבריו (בלשון "מתעתע") ומימלא זה כולל רכילות ושקר גם יחד, ומימלא הפס' בתהלים אמנם נאמר על רכילות, אבל בעצם זה כולל כל חטאי הדיבור, כמו בדברי יעקב. והנה ע"פ הדרשה במכות אפשר ללמוד גם את שאר הפס' כמרמז על יעקב, כיון שהתחיל בזה, ואמנם לומדים מההמשך לדברים אחרים, כי באים לפרט מהם 11 הדברים, אולם אפשר שהפס' רומז לכל דבר במשפט אחד, אבל בנוסף גם רומז כהמשך לעניין. ומימלא אפשר שההמשך "לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרבו" זה מתייחס גם ליעקב. “לא עשה לרעהו רעה" שלא הזיקו במה שלקח לעשו את הברכות, “וחרפה לא נשא על קרובו" ובכך מנע חרפה מיצחק, שאילו היה יצחק מברך את עשו בכאלו ברכות חשובות, זה היה חרפה. או מנע חרפה מעשו, שהיו מחרפים עליו, מה לו ולענייני הקדושה שקיבל בברכות, ומימלא לכן לא הזיקו אלא מנע ממנו צרה. ואולי אפילו יותר מזה, אילו היה מקבל את הברכות, היה זה חרפה שרשע שכזה קיבל כאלו ברכות, כאילו הוא השולט בענייני הקדושה, וזה היה מביא בשמים דין קשה על עשו, והיה נענש קשות. לכן במניעת הברכות מעשו הוא רק גרם לו להצלה, ולכן לא הזיקו ב'גניבת' הברכות. (ואולי יצחק חשב שהיה נענש הרבה, ובכך היה בוחן עצמו ושב בתשובה, אבל יעקב ורבקה הכירו את עשו היטב, שמרוב רשעותו רק היה מתגבר ברשעותו ולא שב בתשובה).