מדי שנה בשנה מתקבצים מכל קצוות תבל אלפי שלוחי הרבי מליובאוויטש לכינוס השנתי העולמי. בסופו הם מתייצבים לתמונה הקבוצתית המפורסמת, בחזית בניין 770 באיסטרן פארקוויי, והצלמים עושים מאמצים מיוחדים לתפוס את כולם בעין העדשה.

ההשתתפות בכינוס הזה כרוכה במאמץ לא פשוט. טיסה ארוכה; אירוח בתנאים שאינם בהכרח הטובים ביותר; שיעורים, דיונים והתוועדויות מבוקר ועד ערב; שבת שאין בה רגע של מנוחה. ויש גם העלות הכספית, המוטלת על כתפיו של כל שליח. כל זה לשם מה? מה תכליתו של המאמץ הגדול הזה, החוזר ונשנֶה מדי שנה בשנה?

אכן, יש בכינוס דיונים חשובים. מתקיימות סדנאות שנותנות לשלוחים כלים להתמודד עם האתגרים העומדים לפתחם. נישאים נאומים שנותנים השראה ומרחיבים את הדעת. אך כל אלה הם בבחינת רווח עודף מהנקודה המרכזית והעיקרית, שהיא לב-לבו של הכינוס.

במשך השנה כולה כל אחד ואחד מאלפי השלוחים הוא אדם עתיר מעש, הזוכה לכבוד ולהערכה. הוא רב, מנהיג קהילה, מנהל מפעלי תורה וחסד, נואם בחסד, יוזם ומארגן. כל אלה עלולים לטשטש ולעמעם את מהותו האמיתית ואת מקור כוחו והצלחתו – היותו שליח.

זו תכליתו העיקרית של הכינוס. כאן השלוחים חוזרים אל נקודת המוצא שלהם. הם מצטופפים יחד בבית המדרש הגדול, במקום שבו הרבי התפלל והרביץ תורה במשך עשרות שנים. הם עולים להשתטח על ציונו, שופכים את לבם ומביאים עמם אלפי פתקי בקשות מבני עירם וקהילתם. הם מאירים מחדש בנפשם את נקודת השליחות, את ההכרה ש"שלוחו של אדם כמותו".

בכינוס הזה כל שליח נזכר מחדש שאין הוא פועל מכוחו שלו. הצלחתו אינה נובעת מחכמתו ומכישרונותיו. הוא שליח. הוא מסור בכל לבו למשלח, וזה סוד הברכה השורה במעשיו. פתגם נפוץ בקרב השלוחים קובע ששליח צריך לייחס את הצלחותיו למשלח ואת כישלונותיו לעצמו; לא להפך.

ההתחברות לנקודה הזאת חיונית להמשך פעילותו של השליח. הסכנה האורבת לפתחו היא שיהפוך לעסקן, לאדם בעל משרה ותואר, הגדרות תפקיד ותנאי עבודה. אין שום רע בכך, אבל שליח מייצג עולם מושגים אחר. השליח אינו חושב על עצמו. אין לו הגדרות תפקיד ושעות עבודה. הוא שליח!

לא קל להיות שליח. העולם כולו מתנהל על-פי סולם ערכים אחר. בני-אדם מחפשים את מה שטוב להם ואת מה שיקדם אותם. הם חושבים על כסף, על מעמד, על סיפוק אישי, על מיצוי כישרונותיהם. השליח חושב על השליחות. המאוויים האישיים שלו אינם אמורים למלא תפקיד. יש שליחות והוא שליח.

אבל ההתבטלות הזאת היא דווקא ההופכת את השליח לבעל יכולות אדירות כל-כך. כל שליח מכיר את הסיפור על אחד מראשוני השלוחים שנתבקש למלא משימה מסוימת וחזר אל הרבי ואמר שאין הוא מצליח לעשות את הדבר. שאל אותו הרבי: "לוּ אני הייתי הולך לשם, האם לדעתך הייתי מצליח לעשות זאת?". השיב השליח מיד: "ודאי". אמר לו הרבי: "כשאתה הולך, הרי זה כאילו אני הולך"!

ביום שישי זה וביום שישי הבא ייערך מבצע מיוחד בססמה – האור של רבקי , לעילוי נשמתם של שליחי חב"ד במומביי שבהודו, הרב גבריאל ורעייתו רבקה הולצברג הי"ד, שנרצחו בראש חודש כסלו לפני שמונה שנים. משפחת רוזנברג , הוריה של רבקי, מפיצה באמצעות בתי חב"ד ברחבי הארץ כמות מיוחדת של ערכות נרות שבת, כדי לעודד נשים ובנות להדליק נרות שבת.

במשא ומתן שניהל אברהם עם בני חת על קניית מערת המכפלה הקדים ואמר: "גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם, תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי". מפרש רש"י: "אם תרצו, הריני גר; ואם לאו – אהיה תושב ואטלנה מן הדין, שאמר לי הקב"ה: 'לזרעך אתן את הארץ הזאת'".

התמיהה מתעצמת לנוכח העובדה שדווקא אברהם אבינו, סמל של גמילות חסדים והכנסת אורחים – עד שהקב"ה העיד עליו: "ידעתיו אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה', לעשות צדקה ומשפט" – משמיע טענה שנראית כסותרת את הערכים שהוא עצמו ייצג.

אלא שאין ספק כי דרישתו של אברהם אבינו הייתה צודקת, וההוכחה לכך היא תגובתם של בני חת לדרישתו. שלא כמצופה, הם לא סירבו לבקשתו אלא הביעו הסכמה ואף הציעו לאברהם לקבל את חלקת הקבר בחינם: "בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת מֵתֶךָ. אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת קִבְרוֹ לֹא יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ". אלא שאברהם הוא שסירב לקבל את הקרקע בחינם והתעקש לקנות אותה בכסף מלא.

אף שהמשא ומתן הסתיים בהסכמה ובדרכי נועם, עמדת הפתיחה של אברהם לא הייתה מתרפסת וכנועה, אלא נחושה ובוטחת בצדקתו: "אם תרצו הריני גר, ואם לאו אהיה תושב ואטלנה מן הדין , שאמר לי הקב"ה לזרעך נתתי".

בעקבות עמידתו התקיפה של אברהם נתן לו עפרון לא רק את המערה עצמה אלא את כל השדה שסביבה: "וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא, הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ, וְכָל הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, אֲשֶׁר בְּכָל גְּבֻלוֹ סָבִיב".

תוקף קניית מערת המכפלה בידי אברהם אבינו נמשך לדורי דורות, והמערה שייכת לבניו עד עולם, בהסכמת בני חת והאומות שבאו אחריהם. זו צריכה להיות הגישה התמידית בכל הקשור לשאלת הבעלות על המקום.

אך אם כן, מדוע השתחווה אברהם לפני עפרון – "וַיִּשְׁתַּחוּ אַבְרָהָם לִפְנֵי עַם הָאָרֶץ"? אלא שחז"ל כבר פירשו שזו לא הייתה השתחוויה לבני חת אלא "מכאן שמודים על בשורה טובה". אברהם אבינו השתחווה לפני הקב"ה והודה לו, ועשה זאת לעיני "עם הארץ". כך הבהיר לבני חת שהשבח מופנה לקב"ה, שהוא שהעניק לו את מערת המכפלה.

שלושה הם שנענו במענה פיהם: אליעזר עבדו של אברהם, משה ושלמה. אליעזר שנאמר: ״ויהי הוא טרם כילה לדבר והנה רבקה יוצאת״. משה שנאמר: ״ויהי ככלותו לדבר את כל הדברים האלה ותיבקע האדמה״. שלמה שנאמר: ״וככלות שלמה להתפלל אל ה׳ והאש ירדה מן השמים״.

״וכל טוב אדוניו בידו״ (בראשית כד,י). בשליחות אליעזר למצוא אישה ליצחק הופקד בידיו ״כל טוב אדוניו״ – כל אושרו ועתידו של אברהם תלוי מעתה בדמות הכלה שיביא עמו; האם יהיו בה ממידותיה הטובות של שרה אמנו, או שמא תהיה חלילה מרשעת ותמרר את חיי יצחק.

ההבדל העיקרי בין קדושה לקליפה הוא בעניין ההשפעה. הקדושה עניינה להשפיע לזולת, ואילו הקליפה שואפת לקבל השפעה לעצמה ולא להשפיע לזולתה. לכן בחן אליעזר את רבקה בעניין ההשפעה דווקא, וכשרבקה אמרה מעצמה ״וגם גמליך אשקה״ (בראשית כד,יד) ראה בזה אות וסימן שהיא שייכת לצד הקדושה וראויה לידבק בזרעו של אברהם.

״ויאמר, עבד אברהם אנוכי״ (בראשית כד,לד). על-פי רוב כל שדכן חוטא בקצת שקר והגזמה. ברצותו לקרב את שני הצדדים זה לזה הוא ממציא סיפורים שלא היו ולא נבראו. לפיכך ראה אליעזר השדכן צורך להכריז קודם כול ״עבד אברהם אנוכי״, ואיש מאנשי אברהם אינו דובר שקר.

״ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים״ (בראשית כד,כה). ״בקע״ – רמז לשקלי ישראל, בקע לגולגולת; ״ושני צמידים״ – רמז לשני לוחות מצומדים.

מחצית השקל רומזת למצוות צדקה, השקולה כנגד כל המצוות ונקראת מצווה סתם, כי היא כללות המצוות. הלוחות הם כללות כל התורה כולה. אליעזר נתן לרבקה נזם וצמידים, לרמז שיסוד בית בישראל הוא לימוד התורה (״צמידים״) וקיום המצוות (״נזם״).

"ויברכו את רבקה״ (בראשית כד,ב). גדולה הייתה אהבתם לרבקה, וקשה פרידתה עליהם; אבל נדוניה נתנו לה בפה בלבד; יצאו ידי חובה בברכה.

רבקה נזדמנה לאליעזר ליד באר מים, וכמו-כן כשפגשו רבקה ואליעזר את יצחק נאמר (בראשית כד,סד) ״ויצחק בא מבוא באר לחי רואי״. כי יצחק, שמידתו מידת ה'גבורה', שייך לבחינת מים, אך לא מים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך, שזו בחינת 'חסד', אלא מי באר, העולים ונובעים מלמטה למעלה, בבחינת 'גבורה'.

האדמו"ר רבי יוחנן מטולנה היה מוכן להפוך עולמות כדי לעזור להקמת בית בישראל. פעם אחת הוצע שידוך לאחד הבחורים שלמדו בבית מדרשו, אך הדברים לא הגיעו לידי גמר מכיוון שהוריו לא יכלו לעמוד בהתחייבויות הכספיות.

מיד כשנודע הדבר לאדמו"ר אמר: "הלכה בשולחן ערוך היא שמוכרים ספר תורה כדי לישא אישה". מיד צירף מעשה למחשבה, הוציא ספר תורה מבית מדרשו ומכר אותו. את הכסף העביר למשפחת הבחור, כדי שיוכלו לסגור את השידוך.

והיה האדמו"ר מעורר על הדבר ואומר בצער שבהרבה בתי כנסת מונחים ספרי תורה שאין קוראים בהם, ועל-ידי מכירתם יכלו להקים בתים רבים בישראל!

"בתום השליחות ניגש כל שליח אל המשלח האמיתי, הקב"ה, ומודיע: עשיתי את שליחותי, ועכשיו הזמן שאתה כביכול תעשה את שליחותך – שלח לנו את משיח צדקנו" (הרבי מליובאוויטש)

"זה לא ייתכן!", אמר הדוקטור המכובד בסערת רגשות. הוא לפת את ראשו בשתי ידיו, נרעש מעוצמת הגילוי. גם הרב שישב מולו התקשה לכלוא את תדהמתו. האם הם עֵדים לרגע נדיר של סגירת מעגל?

זה קרה בשנת תשמ"ט, כאשר הרב ברוך אוברלנדר בא לבודפשט, בירת הונגריה, בשליחות הרבי מליובאוויטש. עם בואו ייסד שיעור תורה שבועי. בכל יום שני, בשעת ערב, התאספו יהודים ללימוד פרשת השבוע עם מדרשים וביאורים מספרי החסידות. אט-אט גדל מעגל המשתתפים, עד שהקיף כחמישים יהודים שבאו ללמוד בקביעות.

בין המשתתפים בשיעור היה גם פטר גרגיי, דוקטור למחשבים ואדם משכיל מאוד. באותו זמן עבד בשירות האו"ם. הרב אוברלנדר שֹם לב לדייקנות המאפיינת את האיש. תמיד בא בשעת תחילת השיעור ועזב עם סיומו. כמעט לא החסיר שיעור. ואולם בשונה מיתר המשתתפים, שעמם יצר הרב אוברלנדר קשרי ידידות אחרי השיעור, הרי שעם פטר לא נוצרה הזדמנות לפיתוח ההיכרות.

יום אחד אירעה לאיש 'תקלה', ובטעות הקדים את בואו ברבע שעה. הוא התנצל והסביר שהעדיף להמתין בביתו של הרב מאשר ברחוב. הרב אוברלנדר קיבל את פניו במאור פנים. סוף-סוף יוכל לשוחח עמו מעט.

"מה שם משפחתך המקורי?", שאל הרב אוברלנדר. רבים מיהודי הונגריה, ששרדו בשואה, המירו את שם משפחתם היהודי בשם מקומי, מתוך רצון להיטמע באוכלוסייה הנכרית. כך נהפך 'שטיין' ל'כובש', 'קליין' ל'קלן' וכיוצא בזה.

"גרינוולד", השיב פטר בפשטות. "ומה שם אביך, וסבך?", הוסיף ושאל הרב אוברלנדר. "לאבא קראו משה", הציג פטר את שורשיו המשפחתיים. "לאביו אליעזר-דוד, ולאביו שלמה, והוא התגורר בפקש. מקור המשפחה בעיר צ'רנה".

"ובמה עסק סבך?", הוסיף הרב אוברלנדר לחקור. "בסחר בעצים", ענה פטר. ארשת הפתעה עלתה על פני הרב אוברלנדר. "אמהּ של סבתי הייתה אחותו של ר' שלמה, אביו של סבך!", הדהים את האיש.

"לא ייתכן!", נמלטה זעקה מפיו של הדוקטור. דקות ארוכות ישבו השניים דוממים, מנסים לעכל את התגלית המפתיעה. אחר-כך סיפר הרב אוברלנדר לפטר את קורות משפחתם, שהייתה מיוחסת וחשובה בהונגריה. שניים מאחי הסבא רבא והסבתא רבתא שלהם היו הגאון רבי משה, רבה של חוסט (ומחבר הספר 'ערוגת הבושם'), ורבי אליעזר-דוד, רבה של סאטמר (ומחבר הספר 'קרן לדוד'). הרב אוברלנדר הוציא את הספרים מן הארון והציגם לפני פטר, והוא התרגש מאוד לראותם.

כבר באותו ערב עדכן הרב אוברלנדר את אביו בידיעה המסעירה. זה שוחח עם אביו ואימת את העובדה שענף מן המשפחה נסחף לקומוניזם. "לפני שעזבנו את הונגריה", סיפר הסבא, "הפצרנו בהם שישמרו מצוות בסיסיות, אבל לא הצלחנו". ואביו הוסיף: "ברוך, אנא השלם את מה שהוריי לא הצליחו לעשות!".

המפגש המרגש הוליד קִרבה מיוחדת בין פטר לרב אוברלנדר. פטר התמיד לבוא לשיעורים השבועיים, אך לא התקדם בשמירת המצוות. הרב אוברלנדר לא לחץ עליו.

שנתיים חלפו ומשתתפי השיעור זכו לסיים את לימוד התורה כולה. הרב אוברלנדר ערך 'סיום' חגיגי, ובמהלכו למדו את פרשת ברכה, הרימו 'לחיים' ואיחלו זה לזה שיוסיפו ויעלו במעלות התורה.

בתום החגיגה ניגש פטר לרב אוברלנדר וביקש לשוחח עמו. השניים סרו הצִדה. "אני חושב שהגיע הזמן שאכנס בבריתו של אברהם אבינו", אמר פטר, "ושאֵלתי היא איך אפשר לעשות זאת בהקדם האפשרי".

"מתי נוח לך?", שאל הרב אוברלנדר, מופתע מהבקשה הלא-צפויה.

"מבחינתי, מחר בבוקר!", השיב פטר, והותיר את הרב אוברלנדר נדהם. מעולם לא התעניין פטר בשמירת מצווה כלשהי, והנה הוא מבקש למול את עצמו כאן ועכשיו! הרב אוברלנדר לא היה יכול שלא לתהות לפשר הבקשה הדחופה.

"אסביר לך", השיב פטר בנחת. "מזמן גמלה בלבי ההחלטה לבוא בברית, אלא שהרגשתי שאיני מסוגל לעשות זאת בטרם אעשה קודם לכן הכנה ראויה. החלטתי לסיים ללמוד את חמישה חומשי תורה ואחר-כך לקיים את המצווה. ובכן, מאחר שסיימנו היום את פרשת ברכה, אפשר מבחינתי לעשות את הברית וחבל על כל יום".

בברית המילה שימש הרב אוברלנדר סנדק. "איזה שם יהודי תבחר לעצמך?", שאל את הנימול. "דוד", השיב פטר, "על שם סבי".

"אני מעריך ששמו המלא היה אליעזר-דוד, כשמו של דודנו הגאון אליעזר-דוד, רבה של סאטמר", הסביר הרב אוברלנדר. כך היה פטר גרגיי לאליעזר-דוד גרינוולד, ובא בבריתו של אברהם אבינו. סגירת מעגל רב-דורית מרגשת.

מאז התהדק הקשר בין קרובי המשפחה, הרב והדוקטור. הרב אוברלנדר קנה בעבורו תפילין ומזוזות, וכיום אליעזר-דוד הוא ממקורביו הנאמנים, והוא מוסיף ומתקדם בשמירת התורה והמצוות בדרך לשוב אל מורשת משפחתו.

תכלית עבודתנו בזמן הזה היא לרומם ולזכך את העולם כדי שיוכל לקבל את אור הגאולה האמיתית והשלמה. כשיש צורך להרים דבר מה אפשר לעשות זאת בשתי דרכים: האחת, שהעליון ימשוך אותו ויעלהו אליו; השנייה, שהתחתון עצמו, בכוחותיו שלו, יעלה ויתרומם.

לכל אחת משתי הדרכים האלה יתרון מיוחד: בדרך הראשונה העלייה גדולה ועצומה. הואיל ועלייתו של התחתון נעשית בכוחו של העליון, הוא יכול בבת אחת לזנק מהמקום הנמוך ביותר למקום העליון ביותר. בדרך השנייה העלייה איטית וקשה הרבה יותר, מכיוון שהתחתון צריך לעלות בכוחות עצמו. עם זה, כאשר התחתון עולה בכוחות עצמו, זו עלייה אמיתית ופנימית יותר; ואילו כאשר העלייה נעשית בכוחו של העליון – אין היא משנה בהכרח את מהותו של התחתון. הוא בעצם נשאר במקומו, אלא שמישהו תפסו בידו והעלהו.

שתי הדרכים האלה מיוצגות על-ידי אברהם אבינו ויצחק אבינו. אברהם עסק בגילוי אור אלוקי עליון בעולם – "וייטע אשל בבאר-שבע ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם". הוא פנה אף "לערביים שמשתחווים לאבק רגליהם" וגילה להם את דבר קיומו של בורא העולם, עד שגם הם התפעלו ונמשכו אחריו. זו הייתה כל עבודתו בחייו – להביא לעולם אור אלוקי עליון, מלמעלה. הדבר גם תואם את מידתו העיקרית – מידת ה חסד – שעניינה נתינה, גילוי, שפע.

שונה הייתה מידתו של יצחק. אם על אברהם נאמר "אברהם אוהבי", על יצחק נאמר "ופחד יצחק". מידתו הייתה ה גבורה , שעניינה – ההתגברות מלמטה, עלייתו של התחתון. עבודתו הרוחנית התמקדה בהעלאתו של העולם התחתון, לא על-ידי שפע של גילוי אור אלוקי מלמעלה, אלא על-ידי זיכוך העולם וחשיפת הקדושה שקיימת בו עצמו.

פעולתו זו מוצאת את ביטויה בסיפור חפירת הבארות על-ידי יצחק. יצחק עשה בחייו דברים רבים, ועליהם אין התורה מספרת לנו; היא מספרת על חפירת הבארות דווקא. חפירת באר משמעותה – שבאים למקום צחיח ויבש, ואין מביאים מים ממקום אחר, אלא מגלים את המים המסתתרים במקום זה עצמו. על-ידי חפירת הבאר מגלים שאותו מקום של יובש ושממה מכיל בתוכו ובפנימיותו מים חיים, שצריך רק לגלותם ולהוציאם. הדבר מסמל את קו העבודה של מידת הגבורה – העלאתו של התחתון עצמו.

זו הייתה פעולתו של יצחק אבינו – לגלות את הקדושה האלוקית החבויה בעולם הגשמי עצמו. לאחר שאברהם האיר את העולם באור אלוקי מלמעלה, הגיע השלב שבו היה העולם צריך להתעלות ולהזדכך מלמטה, מתוכו עצמו. יצחק נאבק בהסתר שמכסה על האמת האלוקית. הוא גם נלחם בכוחות הרע הקיימים בעולם, שניסו לסתום את הבארות שחפר – שהתאמצו לחזור ולכסות על האמת האלוקית שגילה יצחק.

שתי דרכי הפעולה האלה מקבילות לעבודה בזמן הבית ולעבודה בזמן הגלות. בזמן הבית האיר אור אלוקי בעולם על-ידי בית המקדש. ההתעלות באה מכוח אור הקדושה, שרומם את העולם למדרגה עליונה יותר. ואולם, כאמור, אין זו העלייה השלמה. זו מטרת הגלות – הקב"ה שם אותנו בעולם שבו האור האלוקי אינו מאיר, ואנו נדרשים לגלות בעצמנו את הקדושה החבויה בתוך העולם עצמו.

לכן בזמן הגאולה תשלוט מידתו של יצחק אבינו, ועל כך הגמרא אומרת (שבת פט,ב) שלעתיד לבוא ייאמר ליצחק "כי אתה אבינו" – כלומר, מידתו תהיה אז המידה העיקרית והשלטת.

אלפי שלוחי חב"ד מכל העולם נועדים יחדיו בשבת הזאת בחצר הרבי מליובאוויטש בניו-יורק, בכינוס השלוחים השנתי. גם שליח חב"ד בחברון, הרב דניאל כהן , רצה מאוד להיות שם, אבל הוא נשאר כאן, כי יש לו משימה יוצאת דופן: לארח אלפי אורחים שבאים ל'שבת חברון'. באוהל הענק שהקים לרגלי המערה יישבר השבת ככל הנראה שיא גינס. זו תהיה 'סעודת השבת הגדולה בעולם'.

"יהודי יקר, ידיד בית חב"ד, החליט להירתם ולקח עליו את העלות הגבוהה של אירוח האלפים, ברמה הגבוהה ביותר", מספר הרב כהן. "התורם ביקש שאורחי עיר האבות יסעדו בשבת כיד המלך, כפשוטו. הוא חש זכות גדולה, כממשיך דרכו של אברהם אבינו, לארח יהודים רבים כל-כך במקום הקרוב ביותר להורים של כולנו".

לדבריו, הטלפונים אינם מפסיקים לצלצל. "לפני שנה המצב הביטחוני היה רגיש, אבל עכשיו ברוך השם יש שיפור גדול", הוא מבשר. "אנחנו מתרגשים כשעוד ועוד יהודים מבקשים לחיות את פרשת השבוע ולעשות את השבת בחברון. אלפי משפחות מבקשות לבוא עם ילדיהן, ולהתחבר לאבות ולאימהות שלנו".

המסורת של 'שבת חברון' מתקיימת כבר עשרות שנים. נציגי היישוב היהודי ו'הכנסת אורחים חברון' מקבלים את האורחים במאור פנים. השנה מצפים לשיא של כל הזמנים. לדברי הרב כהן, בין האורחים הרבים יהיו אנשים שבאים במיוחד מחוץ לארץ. "הם באים ממש ביום שישי בבוקר ויוצאים ביום ראשון. זו תופעה גוברת והולכת", הוא מתפעל.

איך בדיוק מפיקים סעודות שבת רבות משתתפים כאלה? אשי הורביץ , ובשמו המלא אשר-אהרון הורביץ, יליד חברון, המתגורר בה עד היום, הופקד על ההפקה. הוא בנו של הרב הילל הורביץ , מאנשי היישוב הוותיקים, דור רביעי בעיר וקרוי על שם הקדוש אהרון גרוס הי"ד, שנרצח בחברון. אשי מכיר כל סמטה בעיר.

"הפקת השבת היא אתגר לא רק בשל סידורי הלינה המורכבים והכנת עשרות אלפי ארוחות בשלוש סעודות השבת, אלא גם מפני ההכרח לתאם כל פרט עם כוחות הביטחון", הוא מסביר. "בתוך כל האילוצים האלה אנחנו נותנים סעודות שבת ברמה של בית מלון – מפות בד, כלי אוכל יוקרתיים, מזון משובח – והכול בחינם, חוץ מדמי רישום סמליים".

בתחילת השבוע מספר הנרשמים כבר מתקרב לשלושת אלפים, מתוך כעשרים אלף האורחים שיהיו השבת בחברון. הוא מגדיל שוב ושוב את ההזמנה. "ועדיין אין לנו מושג כמה 'נחתים' יבואו", הוא צוחק. 'נחתים', בעגה החברונית, אלה האנשים שנוחתים בלי להודיע מראש על בואם.

הרמב"ם וסיעתו הבינו את הדברים כפשוטם, וכתבו שאסור לאדם לקבוע לעצמו סימן, שאם הדבר יקרה – יעשה משהו, ואם לא – לא יעשנו. הראב"ד וסיעתו תמהו על פירוש זה: הייתכן שאליעזר ויונתן עשו דבר איסור (וה' הצליח בידם)?! הם פירשו את כוונת התלמוד כעצה, שאין לאדם לסמוך על סימן שאירע, אלא אם כן קבע אותו מראש.

הבית יוסף דן בנושא ולמסקנה החזיק בדעת הראב"ד, ולכן השמיט זאת מהשולחן ערוך. וכן דעת הגר"א. הרמ"א הביא את שתי הדעות ונטה להחמיר.

הפוסקים מביאים גישה שלישית, שאותה מציג הר"ן, שאליעזר ויונתן סמכו על הסימן מכיוון שהתוצאה הייתה הגיונית (הוכח שרבקה גומלת חסד, והפלשתים אכן פחדו), וסיים באומרו שאולי גם הרמב"ם התכוון לכך.

אם הסימן הוא "כעין נבואה קטנה", כגון שאומרים לילד "פסוק לי פסוקך" (=איזה פסוק למדת היום?), ופועלים על-פיה – מתירים זאת הבית יוסף, הרמ"א ועוד פוסקים רבים.