"הַמַּחֲלקֶת מַגְבִּיהַּ וּמֵרִים אֶת הָאָדָם כִּי 'הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה' (דְּבָרִים כ), וְהִנֵּה עֵץ הַמֻּנָּח עַל הָאָרֶץ אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַגְבִּיהַּ אֶת עַצְמוֹ, כִּי אִם עַל יְדֵי שֶׁבָּאִין עָלָיו מַיִם שׁוֹטְפִין, אֲזַי הַמַּיִם מְרִימִין וְנוֹשׂאִין אֶת הָעֵץ, וְהַמַּחֲלקֶת נִקְרָא מַיִם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים פח): 'סַבּוּנִי כַמַּיִם כָּל הַיּוֹם הִקִּיפוּ עָלַי יָחַד' ".

(ליקוטי מוהר"ן, חלק א, קסא)

באיגרת שכתב רבי נחמן לאחיו (חיי מוהר"ן, נסיעתו לנאווריטש יד, קסה), גם שם ניתן להיווכח שההגעה לתכלית חייבת לעבור דרך המחלוקת:

כיצד צריך האדם להגיב כאשר הוא מותקף וחולקים עליו? רבי נחמן מייעץ לנו (ליקוטי מוהר"ן, חלק א, ו, ב):

השפה העברית מלמדת אותנו שמי שכועס הוא - כעוס, מי שנפגע הוא - פגוע ומי שנעלב הוא... עלוב!

רבי נחמן מאיר את עינינו, שהביזיונות והעלבונות שסופג האדם, אינם אלא "נורת אזהרה" עבור האדם להבין באיזה מישור חייו מתנהלים. החרפות והגידופים מזכירים לו לאדם: "כִּי לֹא בְמוֹתוֹ יִקַּח הַכֹּל, לֹא יֵרֵד אַחֲרָיו כְּבוֹדוֹ" (תהלים מט, יח). כשהאדם מלא בכבוד עצמו, הרי שאין מקום פנוי בקרבו לקבל ולינוק מן האינסוף האלוקי הגנוז ונחבא בתוככי נשמתו. כשמישהו מבקש להעליב אדם אחר, מלמדת עובדה זו כי המישור שבו חי הנעלב הוא מישור שבו כבוד האדם תופס מקום, ולכן רלוונטי להעליבו.

כשאדם שם את עצמו - "מִן הַשּׁוֹמְעִים חֶרְפָּתָם וְאֵינָם מְשִׁיבִים", ברגע אחד, מתעלה האדם מן המישור שבו חי לפני רגע - אותו מישור שאפשר לעולבים לשפוך את דמו, אל עבר מישור אחר לגמרי. ברגע אחד וויתר האדם על כבוד עצמו. השתיקה כאן אינה רק "חוסר תגובה" - היא וויתור ושינוי תודעה, היא בעצם מוכנותו של האדם להתבטל, להקשיב, להיות מוכן לוותר על הכל, ובכך הוא מתחבר לקדושה ומפנה מקום לכבוד אחר הממלא אותו - כבוד אלוקים.

הרב איתמר אלדר, מתוך האתר בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון: http://etzion.org.il/he/home

ניר אביעד, מתוך האתר "השבוע בפרשה", http://nir.benny-aviad.com/