"וזה שאמר השי"ת לאברהם שמרמז בזה לכל אדם שבעולם: 'לך לך'. שמזהיר את האדם שילך לעצמו, כי עצם האדם מה שנקרא 'אני' הוא רק הנשמה וכו', וזהו שמזהרת התורה את האדם לך לך, שתלך, שתלך לך לעצמך היינו למקור נשמתך שזה עיקר עצם האדם" (ליקו"ה שבת ז, עה).

לך לעצמך

לך לך זו קריאה כזו גדולה ונוראה שנאמרת לכל אחד מאתנו. כל אדם ואדם מרגיש שה' אומר לו את המשפטים האלה. כשם שהקב"ה קרא לך לך לאברהם, שהוא אבי האומה, כך הוא קורא לכל בניו אחריו, בכל הדורות. בואו אלי, תחפשו אותי, תתקרבו אלי, אל תתנו לשום דבר לבלבל אתכם.

לך לעצמך. לפנימיות שלך. לפנימיות של הדברים. לנשמה שיש בכל דבר. למה קשה לאנשים לקיים מצוות? כי הם לא זוכים לגלות את הפנימיות של התורה, את התענוג הזה שאתה מחובר אל ה', את התענוג שבידיעה שה' אוהב אותך, שהוא איתך בכל מה שעובר עליך. כשהכל חיצוני, אז אין לי כוח אז אני מדלג, אז אני מקצר, ואז יש לי עוד פחות חיות. ואז עוד יותר מתרחקים. כשאין את הפנימיות של הדברים אז הכל כבד, הכל קשה.

הנשמה רוצה את השם. צריך להקשיב לה. יש רגעים שבהם הלב אומר לנו ללכת, לברוח, לא להישאר במקום שאנחנו נמצאים בו כי הוא לא באמת המקום שלנו. כמו אברהם אבינו, שיוצא מאור כשדים והולך אל עצמו, אל נשמתו, הוא יודע לאן נפשו כמהה, הוא לא מתבלבל מהדעות והרעיונות והסברות של בני דורו שעבדו כולם עבודה זרה. עכשיו הוא נותן מקום לקולו שלו, לקול ליבו ההומה ומשתוקק לקירבת השם.

מי שהוא יהודי אמיתי, כשהוא רואה אמת, הוא מיד חוטף אותה. כזה היה אברהם אבינו. בגיל שלוש כבר הכיר את בוראו. ילד פעוט מסתובב בעולם, מתפעל מן הבריאה המופלאה וחוזר ושואל "מי ברא כל אלה". וככל שהוא מרבה לחפש, ככל שגובר רצונו להכיר את בורא העולם, פותח בפניו הבורא יתברך שערים ואור האמונה מתחיל להאיר פני תבל.

פנימיות זה לעשות כל דבר לכבוד ה'. בשפלות וענווה. בתמימות ובאמונה. כל פעולה שאנחנו עושים, כל מחשבה שעוברת לנו בראש צריך לבדוק אותה. אם היא קצת ראוותנית, קצת חיצונית, צריך להזדעזע, ה' תעזור לי למצוא פנימיות, תעזור לי שכל מה שאני עושה יהיה לכבודך, כדי לקיים את רצונך.

לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך. לאן? לאן ללכת? עכשיו לא שואלים שאלות! עכשיו תעזוב את הכל, תזרוק את השכל, ותלך אחרי. את היעד תגלה בהמשך. בעצם, אין כאן יעד. היעד פה הוא ההליכה אחרי. כלומר כל הזמן אתה צריך להסתכל עלי ולראות איך אני מסמן לך. איך אני מאותת לך. רגע ימינה, רגע שמאלה, רגע ישר, רגע להמתין. רגע לעשות ככה ורגע לעשות ככה.

אתה הולך לארץ ישראל, לארץ הקודש, להוריד את האור האלוקי לכל העולם, לכל האנושות, אך כל הווייתו של האור האלוקי הזה זה הביטול המוחלט וההליכה אחרי בכל תנועה ובכל צעד ובכל פסיעה.

אנחנו רוצים כל כך הרבה דברים, וצריכים כל כך הרבה דברים אבל מה שצריך באמת זה לשכוח מהרצונות שלנו, הרצונות שלנו צריכים להיות אלה של הרצון האלוקי, לבדוק אותם כל הזמן אם הם מתאימים לרצון של ה'. כביכול מבטלים את העצמיות שלנו אך ככה מגיעים לעצמיות האמיתית שלנו. כל דקה אדם צריך להגיד לעצמו, יש מנהיג לבירה, עכשיו זה מה שקורה לי? יש מנהיג לבירה. זה מה שלימד אותנו אברהם אבינו, בכל מה שעבר עליו, הוא לא התבלבל, הוא לא אמר עשו לי, זרקו אותי, כל דקה הוא ניסה להתחבר ל - יש מנהיג לבירה.

צריך להשליך מנגד את כל הדברים שמפריעים לנו ומבלבלים אותנו , את היישות, את האגו, את הכבוד, כל הדברים החיצוניים האלה שהופכים אותנו להיות כעסנים, לא מרוצים, מקפידים, מקופחים, כשזוכים לנטרל את כל הדברים האלה ולזכור שהכל מאת ה' והכל לטובה זוכים להתחבר לאמת. זוכים שאור ה' מתחיל להאיר בנו.

בלב כל יהודי בוערת אהבה לה'. צריך רק להסיר את הלוט. לוט זה מיכסה. זה כסוי. במקום להרגיש את ה', מרגישים את התאוות שלנו. חושבים על עצמנו ושוכחים את ה'. צריך להסיר את הלוט, את הכיסוי, כמו שעושה אברהם אבינו כשהוא אומר ללוט:

"היפרד נא מעלי, אם השמאל ואימינה". היצר הרע אורב לנו בכל פינה. הוא הברסלבר האמיתי. הוא מקיים יותר טוב מאתנו את הדבור של רבינו: "אין שום יאוש בעולם כלל". צריך להילחם בו. להפוך את מדורות האש של התאוות שבוערות בנו למדורות אש של קדושה. של אהבת ה'. להחליף את הגן עדן הגשמי, המדומה, שכולו תענוגות הגוף בגן עדן אמיתי, שכולו דבקות בה'. יהודי זוכה לטעום מן הטעם המתוק של הקדושה, הוא מבין אז שכל השאר כל כך מגושם, כל כך חסר טעם. יכול להיות שזה באמת מה שהנשמה שלי רוצה???

מבית אביך- מהסביבה, החברה, הדעות והדיבורים.

אדם מושך את עצמו אל הקדושה, שזה בחינת נסיעת אברהם אבינו לארץ ישראל, אז דרכם של הטומאה והשקר להיות כרוכים אחריו, להחשיך לו את הדרך שזה בחינת "וילך אתו לוט". הוא לא עוזב את אברהם הלוט הזה אבל אברהם עוזב אותו.

צריך לעשות מסירות נפש, לעזוב הכל ולברוח,לרוץ אחרי האור הזה שפתאום מתגלה לנו. זה לא קל. אך זו האמת.

לך לך זה ציווי. למה ציווי? "כי יקשה על האדם לעזוב ארצו אשר הוא יושב בה ושם אוהביו ורעיו וכל שכן כשהוא ארץ מולדתו שם נולד, וכל שכן כשיש שם כל בית אביו, ולכן הוצרך לומר לו בלשון ציווי, שיעזוב הכל לאהבתו של הקב"ה" (הרמב"ן).

אדם הולך עם האמת שלו, לא מתרגש יותר מדי ממה שאחרים עושים, ממה שאומרים לו וחושבים עליו, איזה דבר גדול זה.

לך לעצמך אבל גם לאחרים

עוד אין תורה, גם אין מצוות, והוא, אברהם אבינו, האבא הראשון שלנו, דבוק בה', מלמד אמונה לרבבות, מקרבם ומכניסם תחת כנפי השכינה.

הוא היה רץ בכל מקום והיו רצים אחריו, והיות והיה בקי בכל הסברות של דרכי העבודה זרה שלהם היה מוכיחם ומראה להם שהכל טעות וגילה להם את האמונה הקדושה האמיתית.

לך = 50. לך לך זה כבר 100. וזה מה שנתן אברהם אבינו בעבודה של הקירוב רחוקים שהוא עשה, הוא נתן את כל ה 100% שלו. ומתוך העבודה האדירה שהוא עשה נולד עם ישראל, נולדה אומה שהיא יודעת את ה'.

נשמה של כל יהודי כוספת אל ה' והתפקיד שלנו הוא לעזור לעוד יהודי להתחבר לנקודה הזו שנמצאת בתוכו. לפתוח נתיב לאותה נקודה, ללבות בעדינות וברגישות את הגחלת הפנימית הזאת, לעשות כל מה שביכולתנו כדי לעורר את ליבו של עוד יהודי ועוד יהודי.

רבנו הקדוש אמר שעיקר כבוד השם יתברך הוא שהרחוקים ביותר מתקרבים. כל בעל תשובה, כל גר שמתגייר מקדשים שם שמים ברבים. זה מה שעמד לנגד עיניו של אברהם אבינו כשהתרוצץ וקרא בקול גדול שיש בורא לעולם, יש רק בורא עולם אחד והוא השם יתברך.

בורא עולם ריחם עליך וזיכה אותך להכיר אותו, להתקרב אליו, הרי מצד חיוב הכרת הטוב של התקרבותך אתה צריך לקרב ולעזור גם לאחרים, לעזור להם להתחבר עם האור של העולם, עם המתיקות של העולם.

יש יהודים שאהבתם לכל יהודי ויהודי לא יודעת גבולות. הם תמיד יודעים לדון את האדם לכף זכות. הסבלנות שיש להם לכל אחד, הכבוד שהם מכבדים כל אדם, זה ממש קידוש השם.

באמת הדבר הכי גדול זה להחזיר אנשים בתשובה, אבל איך עושים את זה? איך זוכים לזה? רק אם אדם יזכה להדרת פנים ויהיו לו פנים מאירות, ויהיו לו פנים קדושות, שרק יסתכלו על הפנים שלו ומהפנים לבד יתעוררו בתשובה, כמו שמספרים על רבי אהרון גדול מקרלין שכתוב על המצבה שלו, ששמונים אלף אנשים הוא החזיר בתשובה. איך הם חזרו? מה, הוא הלך ומסר שיעורים והרצאות? אלא הם רק ראו את הפנים המאירות שלו, את הדרת הפנים שלו, כולם חזרו בתשובה.

ולזכות להדרת פנים, להארת פנים, אומר רבינו בתורה כ"ז זה רק ע"י לימוד הגמרא הקדושה כי אי אפשר להחזיר אנשים בתשובה אם אין שכל ואין דעת. ברגע שאדם ילמד גמרא, ילמד פוסקים, הוא יקבל כזה אור, כולם ירוצו אחריו כולם יזרקו את האפיקורסות שלהם, יתורצו להם את כל הקושיות, הוא יבוא עם כזה אור, עם כזו הארת פנים, עם כזו קרינה, "חכמת אדם תאיר פניו", אנשים רואים כזה אור, כזה אושר, כזו שמחה על הפנים אז חוזרים בתשובה, מה אנשים רוצים? אנשים רוצים שמחה, זה מה שהם רוצים וברגע שהם רואים שהשמחה נמצאת אצל אחד שלומד תורה, ופניו מאירות כמו שמש כולם חוזרים בתשובה. (עד כאן מורנו הרב)

קרוב לבבות אל ה' זה מעל הכל. אף אחד לא פטור מהשליחות הזו, לפרסם את האלוקות בעולם, להפיץ את האור. עיקר גדולתו ורוממותו של הבורא יתברך זה כשהמרוחקים ביותר מתקרבים לעבודתו.

הגמרא בברכות מספרת מעשה על בריונים רשעים שגרו בשכנות לרבי מאיר, והיו מצערים אותו מאד. היה רבי מתפלל ומבקש שימותו. אמרה לו ברוריה אשתו: מדוע אתה מתפלל עליהם שימותו? הם משום שכתוב (תהילים קד) "ויתמו חטאים מן הארץ?" אבל לא כתוב ייתמו חוטאים, כתוב ייתמו חטאים. שהחטאים שהם עושים ייתמו ויפסיקו, ולא שהם ימותו. ועוד הוכחה כי מדובר בחטאים ולא בחוטאים, המשך הפסוק הוא: "ורשעים עוד אינם". אם ימותו החוטאים, יהיו רשעים אחרים בעולם, שהרי דור הולך ודור בא. אך אם יכלה היצר הרע שלהם ויחזרו בתשובה, או אז יתקיים בהם ורשעים עוד אינם, הם לא יהיו עוד רשעים. לכן, במקום להתפלל שימותו, תתפלל שיחזרו בתשובה. קיבל רבי מאיר את טענת ברוריה אשתו והתפלל על הבריונים שיחזרו בתשובה ואכן חזרו בתשובה (ברכות י.).

צריך להתפלל על כל עם ישראל. שכולם יחזרו בתשובה. רק ככה תבוא הגאולה. רבינו הקדוש אומר אל תהיו כעצים יבשים. למה הוא התכוון? לעצים שלא עושים פירות והפירות זה עוד יהודים שזכית לקרב לאביהם שבשמים.

אפילו בלימוד התורה, העיקר זה ללמד אחרים. הרי כתוב ותן בליבנו ללמוד וללמד". ברגע שאדם יודע תורה, הוא חייב ללמד אותה לאחרים. התורה שהאדם לומד נמדדת לפי כמה חסד וכמה מסירות נפש הוא מוכן לעשות בשביל ללמד אחרים.

כמו בסיפור הבא:

נחת כשר

"מי שברך אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב הוא יברך את השם הטוב ראובן בן שמעון שיזכה לבריאות טובה, שלום בית, פרנסה ברווח ונחת כשר מכל יוצאי חלציו...".

"נחת כשר" איזו מן ביטוי זה? נחת זה נחת! איזו תעודת כשרות צריך להמציא גם לנחת מצאצאינו שיהיו בריאים. כך שאל את עצמו יגאל בן נתן חוזר בתשובה צעיר שהאזין בקשב רב לנוסח ברכותיו של רב בית הכנסת הרב דוד.

רק לאחר שנה אזר יגאל אומץ והחליט לשאול את השאלה שהעסיקה אותו זמן רב. "כבוד הרב, מדי שבת אני שומע אותך מברך את העולים לתורה ובסיום הברכה אתה מאחל להם שיזכו לנחת כשר מכל יוצאי חלציהם. אני לא מבין, נחת זה נחת, מדוע להצמיד לו תעודת כשרות?".

הרב דוד נשען על כסא המכונית, עצם את עיניו, ואמר "ר' יגאל, יש לנו 10 דקות עד לשיעור הבא, תחנה בצד, אני הולך לספר לך סיפור אמיתי. בסופו של הסיפור בעזרת השם, תזכה לתשובה לשאלתך המסקרנת". הנה הסיפור לפניכם.

"הדרך ארוכה, המתלולים המסוכנים, הקור הצורב, השלג, גבו מחיר דמים כבד. משפחת שמסי איבדה במסע המפרך את בנם שמעון בן ה -11 שקפא למוות באחת הגאיות. משפחת אולשיך איבדה את בתם מרגלית בת ה -8 שחלתה בשחפת וגוועה לנגד עיני הוריה ואחיה.

"המסע לארץ ישראל נמשך כשלושה חודשים תחת להט החרב המתהפכת של פגעי הדרך ואימת השלטונות. זה התחיל בלילה חורפי אחד בעיירה קטנה גלונציה שבאפגניסטן, לאחר שסוכן מישראל העביר מידע, שעכשיו הזמן המתאים לחצות את הגבול, לנוע לכוון אירן, ומשם להמריא במטוס, ובשעה טובה לנחות בארץ ישראל. מה שתוכנן לשבוע או שבועיים, נמשך שלושה חודשים איומים, הרבה מעבר לכל התחזיות השחורות.

"משפחות שמסי את אולשין, גרו בשכנות באותה עיירה אפגנית קטנה וענייה וליבם המה מגעגועים לירושלים. השמועות על ארץ ישראל, על הפרחת השממה, על קברי הצדיקים, על שיבת ציון עשו את שלהם.

"השלטון האפגני בשנות ה- 50 המוקדמות היה אנטישמי מובהק, וסגר את גבולותיו בפני היהודים, כדי למנוע מהם להגיע לבית החדש.

"הלילה חוצים את הגבול" החליטו ששון שמסי ואברם אולשין. "אורזים מזוודות בעיקר מזון ובגדים חמים ובחסדי השם נגיע לארץ ישראל". הם דאגו לשחד בכמה מטבעות זהב ותכשיטי כסף מורה דרך אפגני ויצאו אל הלילה הצונן והמאיים.

"ידידות הדוקה שררה בין הגברות שמסי ואולשין, הן שיתפו פעולה באהבה גדולה בגידול הילדים, בבישול ואירגון השמחות. הכל. עכשיו הן צעדו כתף ליד כתף כל אחת אוחזת בתינוק הקטן שלה, העטוף בפרווה עד קודקודו. תלאות הדרך והאסונות רק העמיקו את הידידות האמיצה. שתיהן סוככו על התינוקות מול סופות השלג, שתיהן הניקו אותם בהפוגות, שתיהן כיסו גם את קברי הילדים שלא שרדו...

"רצוצים ושוברים אחרי שלושה חודשים הגיעו שתי המשפחות לנמל התעופה בטהרן, וטסו אל הארץ המובטחת. שכולות, אך מלאות תקוות.

"בארץ ישראל התחננו שתי הנשים להישלח לאותה מעברה, אך לשווא. משפחת שמסי נשלחה דרומה, משפחת אולשין צפונה. כל אחת לגורלה בארץ חדשה, שפה לא מוכרת והרבה מפגעים רוחניים. הפרידה היתה קשה. גב' שמסי וגב' אולשין התחבקו ארוכות ושפכו דמעות כמים. זו נישקה את תינוקה של זו, וזו את של זו. הן הרעיפו ברכות אחת על השניה, אחר כך כל משפחה הלכה לדרכה. בעשר השנים הראשונות הן עוד הצליחו לשמור על קשר. התינוקות שגדלו נפגשו מספר פעמים, והכירו את סיפור המסע שהצליחו לשרוד אותו כתינוקות.

"אחר כך 25 שנות נתק. הילדים כבר גדלו והתבגרו. גברת שמסי צפתה את הנזקים הרוחניים העלולים להגיע לילדיה ושמרה עליהם מכל משמר, והקפידה לרשמם רק לישיבות קדושות. באומץ היא ויתרה על הפנקס האדום, ועל פיתויי הציונות ולמרות שעקשנות זו עלתה להם בימי רעב ואבטלה, החינוך היהודי היה משאת נפשה. לימים היא נקלעה בסערת גשמים לתחנה המרכזית בתל אביב. שם על הספסל היתה ישובה גב' אולשין. על שתיהן קפצה זיקנה, אך הן זיהו זו את זו, וההתרגשות עלתה על גדותיה. ואז שוב, צפו ועלו הזכרונות, וכל אחת במרץ רב, סיפרה על בני משפחתה וכו'.

ואז שאלה גב' שמסי את חברתה, ומה שלם התינוק שלך זבולון? "הו", השיבה גב' אולשין "הוא כבר גבר לתפארת. הוא למד כלכלה באוניברסיטה ויש לו מספר תארים, ועכשיו הוא איש עסקים מצליח וברוך השם יש לי נחת ממנו... הוא אומנם כבר לא כל כך דתי, אבל יש לי נחת...". ומה שלום דוד התינוק שלך? שאלה הגב' אולשין... "ברוך השם, דוד'ל שלי למד בישיבות קדושות, הוא כבר רב בישראל, ויש לי נחת, נחת כשר ממנו... המון נחת כשר".

תפילה

רבונו של עולם

למד אותי להתייעץ איתך. כי הרבה פעמים יש לי שאלות, לפעמים ממש קשות, ואני יודע שרק אתה יכול לתת לי את התשובה המדוייקת איך עלי לנהוג. למד אותי לשאול את השאלה שלי בבהירות, להניח 'על השולחן' את כל הלבטים, הנגיעות, החששות, הרצונות, הרווח וההפסד. זכה אותי ללמוד להקשיב לך אבא כי את התשובה אתה יכול לשלוח לי בכל מיני דרכים וכולן נפלאות.

אם זו שמחה גדולה שאני מרגיש כשאני חושב על פתרון מסויים שפתאום עולה במחשבתי, או איזה משפט "שבמקרה" אני שומע, שאפילו לא נאמר לי, אך אני מבין שזו התשובה שאתה אבא שולח לי, או משהו שאני קורא והוא עונה בדיוק על שאלתי ונותן לי פתרון כל כך מוצלח לעניין שעומד על הפרק וכך אפשר להמשיך ולהזכיר עוד הרבה דרכים שלך אבינו שבשמים לדבר אתנו, לתת לנו עצות קדושות ופתרונות נפלאים.

למד אותי אבי שבשמים להקשיב לך, כי זה כזה תענוג כשאני בתוך התלבטות, לפתוח את הפה ולהגיד אבא, אני רוצה להתייעץ איתך.

רבונו של עולם

זכה אותי, כשאני רואה משהו יפה אצל השני,

כשאני מתפעל ממשהו, לגשת אל אותו אדם ולהגיד לו מילה טובה.

זה כל כך משמח, זה כמו שאומרים מתדלק לו את הנשמה, נותן לו חיות חדשה. וגם לי.

כמו היהודי הזה שהתפלל בכזאת דבקות שלא יכולתי להסיר את עיני ממנו ובסוף התפילה ניגשתי ואמרתי לו מילה טובה ואחר כך, כשהוא לא שם לב שאני בסביבה, שמעתי אותו מספר את זה כנראה לאשתו בכזו שמחה. תעזור לי אבא לא להסס כי לפעמים, הבן אדם בכלל לא מבין מה אני רוצה ממנו ואין שום חיוך על פניו שמראה שהמילים שאמרתי עושות לו משהו.

שבת שלום,

הרב מנחם אזולאי