בנוגע לזה שפרשתנו מתחילה בציווי ה' לאברהם אבינו "לך לך מארצך" ידועה הקושיא, הרי בנח מצינו שהתורה מקדימה את צדקת נח, ואח"כ אומרת שדיבר אליו הקב"ה וציווהו בדברים מסויימים. אך באברהם לא הוזכר בתורה שום ענין של צדקות ומעלה שהי' לו קודם שדיבר אתו הקב"ה. וצריך ביאור מדוע הוא כן.

ויש לומר הביאור בזה, שבזה מבארת לנו התורה החילוק העיקרי בין ישראל לעמים:

בשאר אומות העולם קירובם ושייכותם להקב"ה הוא כתוצאה מידיעתם והכרתם בהשי"ת. משא"כ בעם ישראל, עיקר קירובם לה' והיותם בני ישראל אינה כתוצאה מידיעתם והכרתם הם אלא מפני שהקב"ה הבדילנו משאר העמים, וקרבנו לעבודתו ית'.

וכן הוא גם במצוות שנצטוו ישראל ולהבדיל אומות העולם, שחלוקים הם במהותם:

מצוות בני נח הם לצורך ישוב העולם, משא"כ מצוות בני ישראל הם מחברים את המקיימם עם הבורא ית'. ומובן אשר התתחברות עם הקב"ה אינה תוצאה מעבודת האדם, שהרי ככל שיעבוד האדם המוגבל לא יגיע כלל לתפוס משהו מהבורא ית' אשר אין לו גבול ותכלית, אלא חיבור ודביקות זו הוא מצד זה שבחר הקב"ה ורצה שבקיום מצוותיו נתחבר אליו.

היוצא מזה שנשתנו ישראל מכל האומות בזה שדביקותם בהקב"ה איננה תוצאה מעבודתם האישית, אלא מפני שבהם בחר השי"ת והבדילם מכל העמים.

ולכן כאשר מתחילה התורה לספר אודות היהודי הראשון, אברהם אבינו, אינה מתחילה עם מעלת וצדקת אברהם אבינו שהגיע לזה ע"י עבודתו האישית והכרתו השכלית בהקב"ה, אלא מ"ויאמר ה' אל אברהם לך לך", היינו בזה שהקב"ה הבדילו משאר העולם, וציווהו לקיים דיבורו. ללמדנו, שהקשר והדביקות של בני ישראל, מתחיל מאברהם אבינו, עם הקב"ה נפעלה עי"ז שנצטוו מאת ה', והבדלינו משאר העולם, וקדשנו במצוותיו.

(ע"פ לקוטי שיחות חכ"ה עמ' 47 ואילך)

לעילוי נשמת

הרה"ת צבי אריה ב"ר אהרן　אליהו ע"ה

נלב"ע ביום ל' תשרי