"וילך למסעיו מנגב ועד בית אל עד המקום אשר היה שם אהלה בתחלה בין בית אל ובין העי" (בראשית יג,ג). 'עד היכן לא ישנה אדם באכסניא שלו? רב אמר: עד הכאה, ושמואל אמר: עד שיפשלו לו כליו לאחוריו. בהכאה דידיה כולי עלמא לא פליגי. בהפשלת כליו לאחוריו כולי עלמא נמי לא פליגי. כי פליגי בהכאה דדביתהו, מר סבר: כיון דלדידיה לא מצער ליה מאי נפקא ליה מינה?. ומר סבר: אתי לאיטרודי. וכל כך למה? דאמר מר: אכסנאי פוגם ונפגם. אמר רב יהודה אמר רב: מנין שלא ישנה אדם באכסניא שלו מן התורה? שנאמר "אל המקום אשר היה שם אהלו בתחלה“. רבי יוסי ברבי חנינא אמר מהכא "וילך למסעיו". מאי בינייהו? איכא בינייהו אכסנאי דאקראי' (ערכין טז,ב). 'שיכה - בעל הבית את האכסנאי או את אשתו: עד שיפשיל - בעל הבית כלי האכסנאי לאחוריו להשליכם מן הבית: בהפשלה ובהכאה - דאכסנאי גופיה כ"ע לא פליגי דתו לא מצי קאי: שמואל סבר כיון דלדידיה אינו מכה מאי נפקא ליה מיניה הלכך עד הפשלה: לאטרודי – להתקוטט: וכל כך למה - לו לסבול: אכסנאי - המשנה מאכסניא שלו: פוגם - בעל הבית: ונפגם - הוא עצמו דאמרי אינשי כמה קשים אלו שלא יוכלו לדור יחד: למסעיו - בדרך שהיה רגיל לחנות ממסע למסע שלא שינה בית מלוניו: דאקראי - כגון אכסנאי שבדרך שלן שם במקרה בעלמא ששקעה לו שם חמה למאן דאמר מאהלו לא חשיב אלא אכסניא קבועה ומאן דאמר ממסעיו חשיב אפילו דאקראי' (רש"י). 'אכסניא דאקראי- שאין אדם רגיל שם אלא לפי שעה נזדמנה לו אם צריך לקבוע שם, למ"ד למסעיו תדירות אבל דאקראי לא' (רבנו גרשום). רש"י ור"ג חלקו כיצד למדו, לרש"י "מסעיו" משמע אפילו אקראי, ולר"ג מסעיו משמע דווקא תדיר. לכאורה לא מובן כיצד בכלל למדו בפס' לאקראי או תדיר?- ניראה שרש"י למד ש"למסעיו" משמע שמתמקד במסע, בדרך, שבכך בא לומר שהעיקר הוא הדרך ולא המלון, שלן שם באקראיות, מימלא משמע שחל גם באקראי. או שלמד שהדגש הוא ההפך מ"אשר היה שם אהלה תחילה בין בית אל.." שבבית אל היה אהלו הקבוע, שמודגש קביעותו שם, ומימלא ב"וילך למסעיו" אינו נחשב לקבוע, אלא ארעי, שגם בזה צריך שלא לשנות מלונו. ומ"ד שדווקא במלון קבוע, למד "אשר היה שם אהלה בתחילה" שזה קבוע, שמשמע קביעות בכך שמדגיש שכך היה שם פעם האהל עומד, משמע קבוע שם. ואמנם נאמר גם "וילך למסעיו" אלא שאולי למ"ד זה, אברהם עשה זאת לפנים משורת הדין, ולכן מיד מודגש "אהלה". או כפרוש שני ברש"י על הפס' 'בחזרתו פרע הקפותיו'. או אולי לומד היקש בפס', שמרמז שהיה אברהם מתיישב באכסניות במודעות, כקבע, ולא רק כשניתקע בדרך בלית ברירה, שאולי היה מפיץ שם את האמונה בה', ולכן חישב את דרכו במיוחד, ולכן זהו קבע. ואילו רבנו גרשום מעמיד ש"מסעיו" זהו תדיר, שאולי למד שמכונה "מסעיו" שמרמז שהיה נוסע שם תדיר, ולכן ניקרא מסעותיו, שאחרת מה יש להחשיב אם רק עבר שם במקרה? לכן למד שזה היה מסעותיו הרגילים. או הכוונה "מסעיו", המסעות שלו, שהכוונה הרגילים. שאולי זה חל כנגד "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה" (יב,ט) שכך עכשיו נסע באותם מקומות קבועים. (ואף אהלו שנאמר אח"כ היה שם גם קודם, כך שכקבוע). ומ"ד שגם באקראי, למד מ"אהלה" שזה היה כעין אקראי שם, שכך למד מהפס': "ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל ויט אהלה בית אל מים והעי מקדם ויבן שם מזבח לה' ויקרא בשם ה'. ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה" (יב,ח-ט) משמע כעין שעבר שם זמנית, תוך כדי שעבר בארץ ("ויעבר אברם בארץ" [יב,ו]). או ש"היה שם אהלו" משמע שבמקרה היה שם זמנית, שאחרת שיאמר "עד מקום אהלה בתחילה", מהתוספת "אשר היה שם" משמע כבא לומר שהיה באקראי. (ואפשר שכל מ"ד יפרש את הראיה של המ"ד השני כפרוש האחר בראשונים, ומימלא אין הוכחה נגדו אלא עוד ראיה לשיטתו). והנה אולי אפשר שההבדל בין רש"י ור"ג תלוי מהו אקראי, שלרש"י אפשר שהכוונה שלא תכנן אלא ניכנס במקריות, כי ירדה החשיכה, וקבוע זה שתכנן. ואילו לר"ג אקראי זה חד פעמי וקבוע זה תדיר. (אולם לכאורה תלוי מה הכוונה ברש"י 'אכסניא קבועה' מצד הפעמים או הכוונה להיות שם כעשיה מכוונת, שקבע מראש ללון שם). והנה לא מובנת הגמ', שבמקרה שמכה את אשתו אז לא אכפת לו, וכי לא אכפת לו מכבוד אשתו? ואף אם מדובר שבא בפעם אחרת ללא אשתו, זה עדיין ביזוי לה שילון שם בעלה אחרי מה שעשה לה בעה"ב?- ואולי הכוונה שמדובר כשאשתו רוצה שילון שם (שנוח לה שהוא שם וכדו') שאז אין בעיה מצד כבודה, כי היא רוצה ומוחלת על כבודה, אבל יש בעיה מצד שיבואו לריב על מה שעשה לה. בירושלמי (קידושין ד,יב) נאמר: 'רבי נהוריי אומר: מניח אני כל אומניות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה. שכל אומנות אינו עומדת לו לאדם אלא בימי נערות, בזמן שכוחו עליו, אבל אם בא לידי חולי או נכנס לידי זקנה או למידה של יסורין ואינו יכול לעשות מלאכה הרי הוא מת ברעב. אבל התורה אינה כן, אלא מכבדתו ומשמרתו מכל רע בנערותו, ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו. בנערותו מהו אומר "וקוי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים ירוצו ולא ייגעו ילכו ולא ייעפו". בזקנותו מה הוא אומר "עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו". וכן אתה מוצא באבינו אברהם ששימר את התורה עד שלא באת לעולם, שנאמר "עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמר משמרתי מצותי חוקותי ותורותי". אף גידלו ובירכו בנערותו ונתן לו אחרית ותקוה בזקנותו. בנערותו מהו אומר "ואברהם כבד מאד במקנה בכסף וזהב", ובזקנותו מהו אומר "ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל"'. מיילא ההוכחה שמגדלו ומברכו, אולם מניין שגם 'משמרתו'?- בפשטות הלימוד הוא להוכחה על גדולתו, שלא אמר על אברהם אלא רק 'גידלו וברכו'. אולם ניראה שאף לכך שמשמרתו יש הוכחה כאן, שיש לו ממון רב ולא באו עליו שודדים וכדו'- אולם זה דחוק כיון שמשמרתו הכוונה מחוליים וכדו' ולא משוד. אלא ניראה שכאן זה לאחר המעשה אצל פרעה, שהיתה השגחה פרטית שלא הרגו, וזה קשור לנתינת הממון בעקבות כל מה שקרה אצלו, ולכן עניין הממון כאן מרמז גם על מה שמשמרתו שלא ינזק. אולם מניין שזה בשל הקשר לתורה?- בפשטות זה מסברה ולא שיש ראיה כאן. אולם ניראה שיש ראיה, כיון שהפס' שאברהם שמר את כל התורה הוא: "עקב אשר שמע אברהם בקלי וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי" (בראשית כו,ה) וזה נאמר בהקשר לרצונו של יצחק לרדת למצרים כאברהם: "ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם... וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה... גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך... והקמתי את השבעה אשר נשבעתי לאברהם אביך... עקב אשר שמע אברהם בקלי" וגו' (כו, א-ה) לכן אולי למדו שיש קשר בין הדברים, שמרמז על ברכתו של אברהם שהתגלתה בחזרתו ממצרים לארץ, לעניין שאברהם שמע בקול ה', שקיים מצוותיו. עוד אפשר שסמכו על הלימוד שבהמשך, על העניין של אכסנאי, שהסיבה לכך היא משום כבודו של האורח ושל בעה"ב. שזה עניין של דרך ארץ, שדרך ארץ קדמה לתורה, שהסיבה לזה היא כניראה משום שכל התורה ביסודה היא דרך ארץ, ולכן היא קדמה שהיא הפנימיות. וזהו כמו הנאמר בחסד: 'דרש ר' שמלאי: תורה תחלתה גמילות חסדים, וסופה גמילות חסדים. תחילתה גמילות חסדים, דכתיב "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם", וסופה גמילות חסדים, דכתיב "ויקבר אותו בגיא"' (סוטה יד,א). שחסד זה חלק מדרך ארץ, ומימלא התורה מלאה חסד (שמרמז תחילתה וסופה על מהותה). מימלא הדרך ארץ שמתגלה בסמוך בעניין האכסנאי מרמז על כלל התורה. ולכן למדו מסמיכות הפס' “ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב. וילך למסעיו מנגב ועד בית אל עד המקום אשר היה שם אהלה בתחלה בין בית אל ובין העי" שזה מלמד על זה, שהתורה היא סיבת עושרו. עוד אפשר דייקו בפס' שנאמר "ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו וכל אשר לו ולוט עמו הנגב. ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב". שלמדו דיוק, שאברהם עלה עם לוט, אבל דווקא אברהם הוא העשיר. ואילו על לוט נאמר בהמשך: ”וגם ללוט ההלך את אברם היה צאן ובקר ואהלים" (ה) שהיה לו גם כן, אבל לא כאברהם. מימלא בא לומר שהעשירות היא בשל מעלתו של אברהם על לוט, בהיותו אברהם הצדיק, וזה מתגלה מיד בהמשך שלוט הולך לסדום "ואנשי סדם רעים וחטאים לה' מאד" (יג). עוד אפשר, שנאמר "ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה ויאמר אל שרי אשתו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את" (יב,יא). '… אברהם אפילו בדידיה לא איסתכל, דכתיב "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את" מכלל דמעיקרא לא הוה ידע לה' (ב"ב טז,א) ולכן מראש לא ידע את יופיה, ועכשיו כשעמד ליכנס למצרים כבר היה מאוחר מדי לחזור ולכן אין לו ברירה אלא שתגיד שהיא אחותו.. ובעקבות כך פרעה לקחה "ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר וחמרים ועבדים ושפחת ואתנת וגמלים" (יב,טז). מימלא אם אברהם היה מסתכל על שרה, לא היה בא לרדת כלל למצרים מחשש שיהרגוהו בגללה. מימלא העושר של אברהם הגיע לו בעקבות ששמר על התורה בקפדנות יתרה. ואולי אפשר שלמדו על הקשר של תורה לעושרו, מכך שנאמר "ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו וכל אשר לו ולוט עמו הנגבה. ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב. וילך למסעיו מנגב ועד בית אל עד המקום אשר היה שם אהלה בתחלה בין בית אל ובין העי. אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשנה ויקרא שם אברם בשם ה'” (יג, ב-ד) שמובא עושרו באמצע העניין של נסיעתו שסיומה שקרא בשם ה', ולכן למדו מכאן שבאה התורה לרמז שיצאו ברכוש גדול כיון שמטרתו היא הפצת שם ה' בעולם, שזה נעשה ע"י דבקות בתורה.