בהקשר לסיבת עשיית אזכרות לנפטר, מביא מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א שלוש מטרות: 'מטרה ראשונה לחלוק כבוד לנפטר, לספר את מעשיו הטובים, את התנהגותו ומוסריותו במשך חייו. הלכה קובעת "מכבדו בחייו מכבדו במותו". כלומר, למי שחובה לחלוק כבוד בחיים, חייבים להמשיך לחלוק כבוד אף אחרי מותו. מטרה שניה, כדי להתפלל ולהעלות את נשמתו של הנפטר ושל החלל, זאת אפשר לעשות ע"י התפילות שלנו, ע"י שעורכים לו אזכרה, מתייחדים איתו ועם מעלליו. זה מבחינת המסורת היהודית מביא לעליית הנשמה... מטרה שלישית היא להעלותם על נס לדוגמה לנו ולבאים אחרינו' ('משנת הגורן'- 'מלחמת יוה"כ' [ראה שם הסתכלות יהודית ניפלא לעניין מלחמת יוה"כ]). ודאי שזה הפשט ויש בו הסבר מושלם. וניראה שאולי אפשר להוסיף על גבי זה (כעניין שכל התורה מחוברת) שיש עוד הקשרים לשלושת אלו, לגבי ניפטר, שלכן חשוב לציון את שלושת העניינים האלו. א. ניראה שהשלושה האלו מתחלקים לעבר הוה ועתיד. הכיבוד אחר מותו כהמשך מחייו, זהו כעבר (משך משהיה חי), העלאת הנשמה זה הוה, שעכשיו מיד קורה, ולימודנו ממנו זה כנגד העתיד, שעכשיו אנו למדים ממנו וניפעל בעתיד. יש בזה בכדי לומר את חשיבותה של מעלת הנשמה שהיא רוחנית ואינה מוגבלת רק בעוה"ז. ב. אנו באים כעין להמשיך את מעלת חייו, שכעין שממשיך להשפיע בעולם, כעין 'יעקב אבינו לא מת'. לכן כמו שבחייו היה לו חיבור של נפש רוח ונשמה, כך גם אנו עושים כנגד זה שלושה הקשרים להמשך גילוי בעולם, שמעלת הנשמה היא שיורדת ומשפיעה לעולם, ולכן זה מעלתה וזכותה שאנו משפיעים לה המשך קשר לעולם (שבכיבודה אנו מקיימים מצות כיבוד, וכן בתפילות להעלות נשמתה, וכן מלקיחת דוגמה ממנה לחיינו). ג. ניראה שבאים לכבד את הניפטר בחיבורו לשלושת אבותינו, שבאים לומר את מעלת חייו כמבנ"י. לכן מכבדו בחייו ומותו זה כמו אצל אברהם, שנאמר על ישמעאל שחזר בתשובה, כמו שנירמז לאחר פטירת אברהם: 'הכי א"ר יוחנן: ישמעאל עשה תשובה בחיי אביו, שנאמר (בראשית כה, ט) "ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו"' וכו' (ב"ב טז,ב) מימלא אם חזר בתשובה, אז כיבדו בחייו ומותו ע"פ רצון ה', שלא כעשו, שכיבוד את אביו בחייו, אבל אמר "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי" (בראשית כז,מא) כך שלאחר מיתתן של יצחק הוא כבר לא מחשיב לו חשיבות בכדי שלא להרוג את אחיו בניגוד לרצון אביו. העלאת נשמתו זה כנגד יצחק, שהוא היה קרבן תמים (בעקידה) ולכן מרמז על העלאת הנשמה. ולימוד מחייו, זהו כיעקב, שכל בניו צדיקים ולכן למדו ממנו איך להתנהג (ועוד שהאבות היו מכירים באלוקות כל אחד כמעצמו, שלכן אומרים "אלקי אברהם אלקי יצחק" וכו', כעין אלקים שכל אחד הגיע מעצמו לאמונה. ואילו השבטים כבר לא היו כך, ולכן הם למדו מיעקב, וזהו כלימוד ממנו). ד. ניראה גם שבאים לרמוז על מעלתו בתיקון העולם שעשה בחייו. לכן כנגד שלושת עמודי העולם: 'שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה.הוא היה אומר: על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים' (אבות א,ב) [ניראה גם ברמז, שהוא מהשירי כה"ג, כמו האדם שניפטר שהוא מה שנישאר ממה שחי]. גמ"ח זה כנגד מכבדו בחייו ובמותו, שזהו כעין חסד שעושים איתו, שממשיכים לכבדו (שהכבוד זה כחסד- יחס חיובי לאחר). העבודה זה כעליית הנשמה, כמו הקרבן שעולה בקדושה. תורה זה כנגד הלימוד ממעשיו, כמו התורה שמלמדת אותנו איך להתנהג. (או שגמ"ח זה הלימוד ממעשיו, איך להתנהג כראוי בעשיית מעשים טובים, ותורה זה כמכבדו בחייו ומותו כהוראת התורה). ה. העולם מתחלק למקום זמן ואדם, וכך אנו באים להראות את המשך תיקונו שממשיך בעולם (כל מה שאדם עשה שינה קצת במציאות בעולם, וזה ממשיך להשפיע לעולם, שהשינוי שעשה לא חוזר אחורה ולכן המציאות כממשיכה מכוחו לעולם. וכמובן גם ע"י מעשי צאצאיו, וכן הקדושה ששם בעולם נישארת בתיקון העולם ומשפיעה לעולם). ולכן העלאת הנשמה נגד מקום, שעולה מקום בשמים. כיבודו במותו כנגד זמן, שאף שעבר זמנו בעולם עדיין מכבדים אותו. ולימודנו ממנו כנגד אדם, שאנו למדים ממנו. וכך נחשב רמז למעלתו שממשיך בעולם, ולכן עושה לו נחת רוח ומעלה חשובה (ואולי אף מחזק תיקונו שעשה בעולם). ו. אולי מראים את מעלתו בתיקון העולם כעין בדימוי לחגים, שבהם זהו מעלתנו, כמקדשי העולם (שאנו קובעים את התאריך ומקדשים את הזמנים). פסח כנגד מה שהיה ביציאת מצרים (שרואים עצמנו כביציאת מצרים) זה כנגד מכבדו בחייו ומותו, שהיה חי (ועדיין מכבדים, כמו שמחשיבים כמו שאנו גם יצאנו מעבדות). שבועות זה כנגד מתן תורה, שזה כנגד העלאת נשמתו, כמו שכל העולם התקדש והתעלה במתן תורה (וזה הוה, שבמציאותנו פועלים בתורה לקדשו). וסוכות כנגד לעתיד (סוכת לויתן) כלימודנו ממנו להבא