בס"ד                                                    עש"ק                                           י"ג   באלול   תשע"ו

                                     ליקוטי אור - בפרשה - כי תצא

  " כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אלקיך בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ, וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת

   יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה   "(כא, י-יא)

המילה 'כי' נדרשת בארבע לשונות (תענית ט, עיין ר"ה ג:), ואחד מהם הוא אם, ולדעת רש"י והתוספות אם

משמש גם לשון "כאשר"(=כש...),  וזהו שתרגם רש"י ז"ל בשם הספרי (כאן) במלחמת הרשות הכתוב

מדבר, היינו פשט הדברים הוא כשתגיע דוחק השעה, ותצטרך להחליט אם לצאת למלחמה מחוץ

לגבולות הארץ, כמו שהיה עם אדוננו דוד המלך ע"ה, שעמו ישראל נצרכו לפרנסה, אמר להם: 'לכו

פשטו ידיכם בגדוד' (סנהדרין ט"ז:). ואם תצא למלחמה תדע שיש כלל גדול בעבור שה' יתברך ייתן את

אויביך בידיך והוא - ועשיית הישר בעיני ה', ועל ידי כך – שבית שביו.

והנה ידוע, שלא היו יוצאים למלחמה אלא רק אנשים צדיקים שלא היו עברות בידם, כי אפשר שהחטא

יגרום וימותו במלחמה, כמו שאמרו חז"ל (סוטה מד, מנחות לו): שֹח (סח) בין תפילה לתפילה עבירה היא

בידו וחוזר עליה מעורכי (מסדרי) המלחמה, היינו אם סיפר או דיבר שלא לצורך, בין הנחת תפילין של יד

להנחת תפילין של ראש, ולא חזר ובירך על תפילין של ראש, וסמך על הברכה הראשונה, לפיכך הוצרך

לחזור משדה הקרב. ויש לדעת שהזוהר הקדוש (בא דף מג) אף החמיר שאסור שיהיה פירוד ביניהם כלל

אפילו במחשבה. וקשה, שהרי לכאורה לא מובן למה לא לקחת אנשים חזקים אשר מיומנים באומניות

מלחמה וכיוצא בזה.

אלא שצריך לדעת שהיסוד לזה הוא שכוחנו להניע את שכלנו וגופנו הוא מה' יתברך ואין עוד זולתו, כי

הוא מחיה את כולם (נחמיה ט:), וכל שכן במלחמות כי ה' איש מלחמה, דהיינו אין בכוחנו לנצח במלחמות

ישראל לולא שהקדוש ברוך הוא בעזרנו, כמו שכתוב (שמות יד): "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן", כלומר

אתם תתפללו ותבקשו מהשם הגדול והנורא לנצח במלחמה, כפי שלימדנו ישראל סבא יעקב אבינו ע"ה

כאשר נלחם באמורי, שנאמר (שמות מח, כ"ב): "בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי" ותרגם אונקלוס 'בִצלוֹתִי וּבבָעוּתִי' –

בתפילות ותחנונים, וכן איש החיל דוד המלך ע"ה, כמו שנאמר (תהלים כ, ח): "אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים

וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה' אלֹקינו נַזְכִּיר", ובזאת אויבנו יכרעו ויפולו. נמצא, שאסור לנו לחשוב שכוחי ועוצם ידי

עשה לי את החייל הזה שהרי אין כוחנו אלא בפינו!. אומנם בכל זאת, יש להבין מה הטעם שחכמנו

זיכרונם לברכה הביאו דווקא עבירה של הסח בין תפילין של יד לראש כנ"ל, שהרי יש עברות חמורות

יותר שעליהם ודאי יש מה לחשוש ולהחמיר.  

ונראה לומר, שבמלחמה כמו במלחמה, חייבים להיות דבקים במטרה עד הסוף, שהרי כל היסח דעת

מהמטרה, ולוּ הקטן ביותר, היינו אפילו במחשבה, אפשר שיגרום להפסד במלחמה, כי ע"י זה אפשר

שיגרום לעצמו להיכנס במקום סכנה שעלולה לסכן את חייו!. ומכאן, אפשר אולי להבין את חששם של

חז"ל, שהרי מי ששח היינו מספר בין תפילין של יד לראש, בעצם מסיח את דעתו ומחשבתו מרצון ה',

שהוא קיום של המצווה כראוי, היינו ללא פירוד ביניהם כלל, אפילו לא במחשבה, כי לרוב הדיבור הולך

אחר המחשבה. ולפיכך, פשוט היה להם שאם בזמן מועט כמו הנחת תפילין כנ"ל, אינו יכול לשמור את

מחשבתו שתהיה דבוקה בשם הוי"ה ברוך הוא וברוך שמו, ללא פירודא כלל כאמור, אזאי קל וחומר

שבעת המלחמה אפשר שיסיר מחשבתו מהשם הגדול והנורא שהוא מחיה את כולם בכל רגע ורגע והוא

הנותן לו את הכוח כנ"ל.

ואם כן, קשה הדבר שהרי כתבנו למעלה שצדיקים היו יוצאים למלחמה, ואיך איש צדיק שיוצא למלחמה

ורואה גוֹיָה 'אשת יפת תואר' רוצה לקחת אותה לאישה. ועוד תמוה, כפי שמדייק הספרי (כאן) מתוספת

המילה 'וחשקת', היינו אף על פי שהיא כעורה, וכיצד יחשוק במשהו שהוא לא יפה?! אלא שאמרו חז"ל

(קידושין כ"א): שלא דִברה תורה אלה כנגד יצר הרע, שהרי ידוע שיש ליצר הרע וחילותיו הרבה תכסיסי

מלחמה כנגד האדם בעבור להרחיקו מבוראו ולאבדו מן העולם. ובעניין זה, ראֹה ראיתי המובא בספר

המוסר שקיבל עדות משמיא "חובת הלבבות" (שער הייחוד, פ"ה): שמסופר על חסיד שפגש אנשים שבים

ממלחמת אויבים, ושללו שלל אחר מלחמה. אמר להם: שבתם מן המלחמה הקטנה, שוללים שלל, היכונו

למלחמה הגדולה! אמרו לו: ומה היא המלחמה הגדולה? אמר להם: מלחמת היצר וחייליו!, ע"ש.   

נמצא מכאן, שעיקר עבודת היצר הרע להכשיל את האדם בעריות, ובפרט בהרהורי ניאוף, רחמנא ליצלן,

כמו שאמרו חז"ל (יומא כ"ט): הרהורי עברה קשים מעברה. כי בכך היצר משתלט על מרכז הבקרה של

האדם שהוא המוח, כי בו נמצאת המחשבה, כמו שכתוב (בפתח אליהו): 'מוחא היא מחשבה'. וזה שנאמר:

'וחשקת' מלשון חישוק דהיינו חיזוק, שהרי למרות כיעורה נתן כוח לאותה מחשבה פגומה גם לצאת

לפועל, בבחינת: 'סוף מעשה במחשבה תחילה'. ומכיוון שבחר לקבלה ולא לדחותה מהמוח היא מגיעה

ללב, ואזי הוא מתבונן בה ומבין מה שהוא רוצה להבין, שנאמר (שם): 'בִּינָה לִבָּא וּבָהּ הַלֵּב מֵבִין'.

ואפשר שלזה התכוון הכתוב (משלי ד): "מִכָּל מִשְׁמָר נְצֹר לִבֶּךָ", דהיינו שלא תכניס מחשבה  זרה בלבך

כי ברגע שחשקת במחשבה פגומה כנ"ל, חס ושלום, תדע "כִּי מִמֶּנּוּ (הלב) תּוֹצְאוֹת חַיִּים" (שם:). כלומר

ברגע שנכנסת למוח מחשבה פגומה, ובעיקר של ניאוף כנ"ל, שהיא הקשה ביותר רחמנא ליצלן, ה'יצר'

שהוא לעניות דעתי גם מלשון "ציָר דמיוני" ותיק ומיומן, שמצייר בלב האדם ציור של 'אשת יפה תואר'

אף על פי שהיא יכולה להיות כעורה, ובכך היצר המפתה מנסה להפילו לדבר עברה, חלילה וחס. ועל

ידי זה יצמחו בלבו המידות והתאוות הרעות.

ועל פי זה, אפשר אולי גם להסביר את הכתוב (במדבר טו, לט): "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם",

שלכאורה היה צריך להקדים את העיניים ללב, שהרי קודם העין רואה ורק אז הלב חומד. אלא ההסבר

הוא שאף על פי שהעין רואה קודם, אם האדם יבחר לא לתת כוח וחיזוק למחשבה הפגומה היא ממלא

תידחה משכלו שבמוחו, ולפיכך היא לא תגיע ללבו שהרי שם משכנו של היצר, כמו שאמרו חז"ל (ברכות

ס"א): יצר הרע דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב, ועל ידי זה אפשר שיימנע ממנו הציור הדמיוני

כנ"ל, כי הוא לא נתן תוקף לחשוק את מחשבתו הפגומה לצאת מהכוח אל הפועל. 

ולפי זה אפשר לבאר גם את מה שאמרו חז"ל (סוטה ג): אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנסה בו רוח

שטות. ויש להבין מה הכוונה 'רוח שטות' שגורמת לאדם לעשות עברה. וייתכן אולי לומר שהמחשבה

יש לה בחינה של רוח בחינת אוויר, כי שניהם נעלמים מעיני כל חי, כמו שכתוב (תהילים צד, יא): "ה' יֹדֵעַ

מַחְשְׁבוֹת אָדָם כִּי הֵמָּה הָבֶל", היינו המחשבה היא בחינה של הבל שהוא האוויר היוצא מפינו, ואין אף

אחד מלבד ה' יתברך שיודע אותה, כי הוא אלוקי הרוחות. ולכן, כאשר אדם מגיע למקום שהאוויר שבו

הוא זך ונקי, ובעיקר על ידי הבל פיהם של המתפללים ולומדי התורה, אזאי לרוב מתעוררת בו רוח

טהרה, שמכניסה בו מחשבות קדושות וטהורות, וכן להפך, רחמנא ליצלן. ואילו המילה שטות תעיד

על הפגם כי זה מגזירת שׂטה, דהיינו סטה (האות ש' מתחלפת באות ס' כי הם מאותה קבוצת אותיות שיניות 

זסצר"ש), כי כאשר האדם סוטה מדרך הישר הוא פוגם בצלמו ובדמותו. נמצא מכאן, שהרוח היא בחינת

מחשבה והשטות היא סטייה הגורמת לפגם.

וזה אולי כוונתם באומרם 'רוח שטות' דהיינו 'פגם המחשבה'. דהיינו כאשר נכנסת בשכלו של האדם

מחשבות פגומות או חיצוניות שהם לא מצד הקדושה, תפקידו של היצר הרע שהוא הציר הדמיוני כנ"ל,

לגרום לאדם לחשוק את אותה מחשבה זרה ופגומה בלבו, ולאחר מכן להחזירה למוחו בשביל להוציאה

לבסוף למעשה. וזה שאמרו חז"ל (קידושין ל): בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, היינו ע"י הבל פיו

של האדם שמתפלל ולומד תורה, ה' יתברך מערה עליו ממרום רוח טהרה שמסלקת את רוח הטומאה,

שהיא בחינת רוח שטות, שהיא בחינת פגם המחשבה, כמו שכתבנו.

וזה פגם המחשבה הוא על פי רוב כנגד רצונו שלאדם, היינו שהיא נכנסת במוחו ודעתו כנגד רצונו, וזהו

עיקר מלחמת היצר הרע, כי בזה גורם לו שהדברים ילכו שלא כסדר כנגד כרצונו, כמובא בספרו הקדוש

של פני המנורה רבי נחמן מברסלב זצק"ל זיע"א, "ליקוטי מהור"ן" (תנינא, תורה פ"ב): וּכְשֶׁהוֹלֵך לָאָדָם שֶׁלּא

כְּסֵדֶר - זֶהוּ הִתְנַגְּדוּת הָרָצוֹן: אֲנִי רוֹצֶה שֶׁיִּהְיֶה כֵּן הַדָּבָר, וְהַדָּבָר לְהֵפֶך, שֶׁלּא כְּסֵדֶר. וְזֶה בְּחִינַת מִלְחָמָה,

כִּי כָל מִלְחָמָה הוּא הִתְנַגְּדוּת הָרָצוֹן, הוּא בְּחִינַת שֶׁלּא כְּסֵדֶר. וְזֶהוּ "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה" כְּשֶׁהוֹלֵך לְךָ שֶׁלּא

כְּסֵדֶר, הַיְנוּ הִתְנַגְּדוּת הָרָצוֹן. "וּנְתָנוֹ ה' אֱלקֶיך בְּיָדֶך" - שֶׁיִּתְבַּטֵל כָּל רְצוֹנוֹת נֶגֶד רְצוֹנְך שֶׁיֵּלֵך לְך כְּסֵדֶר

כִּרְצוֹנְך, אֵימָתַי כַּד "וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ" כְּשֶׁתִּהְיֶה בִּבְחִינַת מָה כְּשֶׁתַּמְשִׁיך לְך אֱלקוּת, הוי"ה בְּמִלּוּי אַלְפִין (יו"ד

ה"א וא"ו ה"א=מ"ה=45). וְזֶה פֵּרוּשׁ 'מַחֲשָׁבָ"ה - חֲשׁ"ב מָ"ה' כְּשֶׁתְּקַשֵּׁר תָּמִיד בְּמַחֲשַׁבְתְּך אֱלקוּתוֹ. וזה

בחינת "מֶלֶך אָסוּר בָּרְהָטִים" - 'בְּרַהֲטֵי מחִין דִּילָך'. וְזֶהוּ: "וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ" שֶׁתַּמְשִׁיך מָ"ה בְּתוֹך מַחֲשַׁבְ

תְּך שֶׁתְּקַשֵּׁר אֱלקוּתוֹ בְּמַחֲשַׁבְתְּך כִּי כָל דָּבָר שֶׁנִּמְשָׁך מִמָּקוֹם גָּבוֹהַּ נִקְרָא שְׁבִי, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "עָלִיתָ לַמָּרוֹם

שָׁבִיתָ שֶׁבִי"; וְעַל ידי זֶה יִתְבַּטְּלוּ כָּל הַמִּלְחָמוֹת וְכָל הָרְצוֹנוֹת נֶגֶד רְצוֹנְך.(וְזֶה הַסּוֹד נִרְמָז בְּעֵץ הַחַיִּים בַּהַקְדָּמָה

בִּכְלָל י"ט וּבְכַוָּנוֹת שֶׁל ראשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל), עכד"ק, ע"ש היטב.

ואף על פי שיודע אני עד כמה מך ערכי אבל תורתך שעשועי נפשי, ולכן לעניות דעתי, אפשר לומר אולי

בסייעתא דשמיא, ולפי דברות קודשו של האדמו"ר, כי הפירוש 'מחשבה - חש"ב מ"ה' כנ"ל הוא בחינת

'מלחמה - חל"ם מ"ה', כי החלום הוא בחינת מחשבה, כי לרוב החלום הוא בהתאם למחשבות שנכנסות

במוח במשך היום. ואם וכאשר נכנסת מחשבה זרה במוחו, שהיא בחינת פגם המחשבה כנ"ל, ובעיקר

הרהורי ניאוף, או שהחלום הוא מצד הטומאה רחמנא ליצלן, האדם חייב לדעת שהוא במלחמה עם היצר

הרע וחילותיו, כנ"ל. דהיינו כשהולך לך שלא כסדר, כלומר המחשבות הללו הם בניגוד לרצונך. ולפיכך,

העצה לכך שיקשר וימשיך במחשבתו את אלקותו יתברך, היינו שם הוי"ה במילוי אלפין, שעולה כמניין

מ"ה(=45), כנ"ל. וזאת המחשבה הזכה שהיא גבוה מעל גבוה, היא בחינת הרהור תשובה שעולה כנגד

פגם המחשבה, כי ע"י זה האדם ממליך עליו את אבינו מלכנו בשכלו, בבחינת: מלך אסור ברהטים, היינו

להמליך עליו את המלך במחשבות מוחו. וזה בחינת מידה כנגד מידה, ועל ידי כך אפשר לדחות את פגם

המחשבה ולא לתת לה להימשך ללב, שממנו תוצאות חיים כנ"ל.

ולכן, לא בכדי פרשה זו יוצאת בחודש אלול דווקא, כי הוא עת רצון מיוחד להרהור בתשובה, כי המלך

בשדה! כמשלו הידוע של האדמו"ר הזקן (ע' "ליקוטי תורה" פ' ראה). ומכיוון שזה עיקר עבודת היצר הרע

כנ"ל, חייב האדם להתפלל ולבקש בתחנונים, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, אשר נמצא

קרוב אלינו בעת ובעונה הזאת, שישמרנו ויצילנו מיצרנו הרע, ובפרט ממחשבות רעות, וצריך לבקש

בפה, היינו בדיבור ממש. ואף אם עולה מחשבה זרה כזו במוח, אזי יפעל על פי העצה שכתבנו למעלה,

ויבקש מיד שתהיה בטלה ומבוטלת כעפרא דארעא (כעפר הארץ). ובזאת גילה דעתו לפני אלוקי הרוחות

שרצונו להיטהר, ואין לו חלק ורצון במחשבות החיצוניות הללו שלא מצד הקדושה, ולפיכך יזכה לסיוע,

כמו שאמרו חז"ל (שבת קד): הבא להיטהר מסייעים אותו.

וזה שכתוב: 'כי תצא למלחמה' היינו 'כי' אפשר לדורשו גם מלשון 'אם וכאשר' כנ"ל, דהיינו כשתגיע

מחשבה זרה ופגומה שהיא חוץ הקדושה, ובעיקר הרהורי עבירה כנ"ל, והיא תגיע לכל אחד בהתאם

למדרגתו, כי זה עיקר עבודת "הציר הדמיוני" לפתות את האדם בדמיון כנ"ל. ואפשר אולי שזה רמוז

במילה 'תצא'(=492) שעולה בגימטרייה עם הכולל 'פגם המחשבה'(=492) עם האותיות, וזה בחינה

שנכנסת בו רוח שטות כנ"ל, אך עדיין יש לאדם בחירה אם לתת כח ותוקף לאותה מחשבה פגומה

שנכנסה במוחו, או לדחותהּ משכלו ומדעתו ולא לתת לה להגיע ללבו ולחשקה, כנ"ל.

ולפיכך, ראוי ונכון שתעלה על דעתך לצאת למלחמה כנגד היצר הרע וחילותיו, ואל תפחד ואל תחת,

כי כאשר תפעל לפי העצה שכתבנו למעלה, יתבטלו בעזר ה' כל המלחמות, שהם בחינת המחשבות

והחלומות שהם לא כסדר, היינו כנגד רצונך כנ"ל, וע"י זאת תזכה לסיוע - 'ונתנו ה' בידך', כי אלמלא

הקדוש ברוך הוא עוזרו אין יכול לו (קידושין ל:). וזהו: 'ושבית שביו' - 'ושבית' אותיות תשוב י', רצה

לרמוז שדווקא בעת מלחמה עם היצר כאמור תשוב לה', היינו שתקשר ותאסור תמיד אֱלקוּתוֹ יתברך,

וזה על ידי שתמשיך שם הקדוש מ"ה במחשבתך ובחלומך כנ"ל, ובכך השם מ"ה שבוי במוחך, בבחינת

הרהור תשובה ממקום גבוה כנ"ל.

ועל ידי זאת, זוכה שלא רק שנתנו ה' בידך, אלא גם לוקח את 'שביו' של היצר הרע, היינו את הרשימו

שהשאיר מפגם המחשבה בשכלו, ובכך עושה תשובה ותיקון גדול כמובא בספרים הקדושים. ועל ידי

זה שה' בעזרו, הוא מצליח להכניע את יצר המפתה, ומביא ישועה וגאולה לעצמו, כפי שזה גם נרמז

במילה 'גאולה'(=45) העולה כמניין מ"ה. כי בזאת הוא שליט על שכלו ומוחו, וממלא גם על תאוות לבו,

היינו שהוא ממליך במחשבתו את אלקותו תמיד, אזי הוא גואל את עצמו מיצרו, ועל ידי זה מקרב את

קץ הגאולה גם לכלל ישראל. ה' הטוב לכל יזכנו לעשות תשובה שלמה. ברוך ה' לעולם אמן ואמן.  

                 פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

כשאדם מכניס בתוך שכלו מחשבות חיצוניות, אזי נתמעט קדושת שכלו כפי המקום של המחשבה

פגומה שהכניס בתוך מחשבתו; ועל זאת המחשבה פגומה מתלקטים ומתחברים כל המידות וכל

התאוות רעות ומגונות. נמצא, שכל הפגמים וכל העוונות והחטאים חס ושלום, כולם אינם באים כי

אם ע"י פגם המחשבה; על כן צריך כל אדם לשמור מאוד את שכלו ומחשבתו, שלא יכנוס במחשבתו

שום מחשבה חיצונה, ולא שום חכמה חיצונה. וזה עיקר התשובה ותיקון כל העוונות, כשמתגבר לגרש

המחשבות חיצוניות מדעתו ושכלו, כי השכל הוא הנשמה, ושמקדש שכלו היינו נשמתו, ע"י זה מגביהּ

ומשיב הכול לשורשו, וזה עיקר התשובה (סימן מחשבות והרהורים, אות ג).     

                                                          "נר ה' נשמת אדם "

  מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמאר בן תמו ז"ל, נלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה

                ולע"נ מרת-סבתי רחל ילוז בת עישה ע"ה, נלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה

                       ולע"נ מור-דודי אהרן(אילוז)שקד בן רחל ז"ל, נלב"ע בב' בכסלו התשנ"א, תנצב"ה

                              ולע"נ יעקב(ינקי) לוי בן גיטה ז"ל, נלב"ע בכ"ד בשבט התשע"ד, תנצב"ה

                        ולע"נ הני רביב בת קלרה ע"ה, נלב"ע בי"א באדר ב' התשע"ו, תנצב"ה

            ולע"נ מר יוסף בעדאש בן נוארה ותשובה ז"ל, נלב"ע בי"ח במרחשוון התשע"ו, תנצב"ה