ידוע שבכל יום הזכרון השנתי של הניפטר (ייארצייט) הניפטר עולה למעלה גבוה יותר ולכן אומרים אז קדיש וכו' (לא יודע מה המקור). ואולי אפשר להביא לזה קצת ראיות (על דרך הרמז והדרש) שהנה מובא בתענית (ה,ב): 'רב נחמן ור' יצחק הוו יתבי בסעודתא. א"ל רב נחמן לר' יצחק: לימא מר מילתא. א"ל: הכי א"ר יוחנן: אין מסיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה. בתר דסעוד א"ל: הכי א"ר יוחנן: יעקב אבינו לא מת. א"ל: וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא? א"ל: מקרא אני דורש, שנאמר (ירמיהו ל, י) "ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים" מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים'. והנה אמנם רש"י פרש: 'מקרא אני דורש - והאי דחנטו חנטיא סבורים היו שמת' אולם זה הסבר קשה, כיון שאם חנטוהו אז היה ניחנק, וכן בחניטה היו מוציאים איברים (אם כי אולי אצל יעקב לא הוציאו בשל הוראה של יוסף לכבוד המת)? וכן קשה ההבנה שלא מת ממש. לכן ניראה כמו שהסביר מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א (ב'צמאה נפשי' עמ' 305) שהכוונה מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, שכל זמן שהצאצאים ממשיכים את דרכו של אביהם, נחשב כאילו הוא עדיין חי ופועל בעולם, שזהו המשך תכליתו של חיי האדם בעולם- תיקון העולם. וניראה שזהו כוונת הגמ', שלכן ממשיכה: 'א"ר יצחק: כל האומר רחב רחב מיד נקרי. א"ל רב נחמן: אנא אמינא ולא איכפת לי? א"ל: כי קאמינא ביודעה ובמכירה ובמזכיר את שמה. כי הוו מיפטרי מהדדי, א"ל: ליברכן מר. אמר ליה: אמשול לך משל למה"ד, לאדם שהיה הולך במדבר, והיה רעב ועיף וצמא, ומצא אילן שפירותיו מתוקין וצילו נאה ואמת המים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו ושתה ממימיו וישב בצילו. וכשביקש לילך אמר: אילן אילן במה אברכך? אם אומר לך שיהו פירותיך מתוקין, הרי פירותיך מתוקין. שיהא צילך נאה, הרי צילך נאה. שתהא אמת המים עוברת תחתיך, הרי אמת המים עוברת תחתיך. אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך. אף אתה במה אברכך? אם בתורה הרי תורה, אם בעושר הרי עושר, אם בבנים הרי בנים. אלא יהי רצון שיהו צאצאי מעיך כמותך'. שמה הקשר בדרשה של ר' יצחק לדרשתו של ר' נחמן, שלכאורה אם מספרים מה כל אחד אמר, כניראה שיש קשר, שלכן בעקבות דבריו הזכיר לו דרשה זו. וכן מדוע הגמ' מספרת מה דיברו כשניפרדו?- אלא שהכל קשור, שחיי יעקב זה בעצם ההמשך בזרעו, ולכן ר' יצחק מביא את רחב, שאע"פ שמתה, עצם ההזכרה שלה משפיעה, כך שיש המשך בעולם גם אחרי שהאדם מת. וכן הברכה שברכו שזרעו יהיה כמותו, בעצם בא לומר שזרעו ימשיך את דרכו בשלמות, ובכך יחשב לאחר מותו שכביכול עדיין חי בשלמות כחייו. מימלא גם בענייננו באמירת הקדיש וכו' מחשיב לו זכויות, שיחשב המשך פעולתו בעולם, וזה תמיד, אולם יש מעלה מיוחדת ביום הזכרון, שהנה הפס' שממנו למדים שיעקב לא מת הוא "ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד". ופרש"י בפס': "ואתה אל תירא" - מכל הרעות אשר תראה באה על בבל אשר אתה בתוכה'. כך שמדבר על גלות בבל, והנה גלות בבל היתה שבעים שנה: '"כל ימי השמה שבתה למלאת שבעים שנה" - של שמיטה ויובל שבטלו ישראל בארץ, וכנגדן גלו שבעים שנה, אותן שבעים שבתה ארץ ישראל' וכו' (דברי הימים ב' לו,כא. רש"י) הרי שכל שנה היתה לה חשיבות כעניין של שמיטה, כך שבכל שנה היתה חשיבות לעצמה. מימלא דווקא בפס' הזה נירמז על חיי האדם לאחר מותו ע"י מעשיהם של צאצאיו, כדי לומר על חשיבותו של שנה בהקשר זה, וזהו שבכל שנה עולה מעלה (כמו שהפס' מדבר על הגאולה, שזה עליה לא”י הקדושה) ולכן אז יש חשיבות מיוחדת שצאצאיו יעשו בשבילו זכויות, שתמשך פעולתו בעולם. ואולי אף אפשר שמרומז ב"אל תירא עבדי יעקב", שכיון שעולה מעלה זהו דומה לכעין דין שידונו אותו לעלות, ולכן כביכול היה צריך לירא, ולכן אומר שאין לירא אלא עולה במעלתו בהיותו עבד ה', וזה לאחר מיתה, כיעקב לאחר שמת (שזה מדבר על זמן בבל), וזה ע"פ שנים, שכל שנה נחשבת כתיקון לשמיטה ויובל שהיו, כך שזה מעלה שבכל שנה. [והפס' בדה"י (על שבעים שנה) מתחיל "למלאות דבר ה' בפי ירמיהו", אולי כרמז גם לחבר לפס' בירמיהו "ואתה אל תירא" וכו', שיש חשיבות בכל שנה עד סיום השבעים שנה] ועוד שכל שנה היא יחידת זמן של אדם, שלכן יש חשיבות של שנים בגיל האדם, ולכן גם אחרי מותו יש חשיבות ע"פ כל שנה, מעין חשיבות של זמן שבעים שנה של יחידת גלות בבל. ואולי אפשר ברמז נאמר: “ויהי ביום השלישי יום הלדת את פרעה ויעש משתה לכל עבדיו וישא את ראש שר המשקים ואת ראש שר האפים בתוך עבדיו" (בראשית מ,כ) לשם מה התורה טרחה לספר לנו שביום השלישי היה יומולדת לפרעה (מעבר לסתם סיפור מה היה שם)?- בפשטות אפשר שמקודם נאמר שיוסף פתר לשר האופים והמשקים את חלומם על היום השלישי, וזה משום שידע שלאחר שלשה ימים יהיה יומולדת לפרעה ואז יעשה איתם משהו, וזה בא ללמדנו איך לפתור חלומות, שזה ע"י חיבור למציאות ההגיונית. אולם אולי אפשר שבא לרמז שביום הולדת יש בדיקה של האדם על מעשיו, האם עומד במה שצריך לעשות בעולם. ולכן זה קשור כמו היומולדת של פרעה ובחינת המעשים של השרים, וכן של יוסף שסמך על שר המשקים ולכן "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו" (שם,כג) וכן מרומז על השנים בהמשך "ויהי מקץ שנתים ימים" (שם מא,א) שיש עניין לתוצאות על מעשיו (שסמך על השר) ע"פ שנים. ולכן גם זמן המיתה מלמד על מעשיו, שלכן 'המת לחמשים שנה מת בהיכרת. לחמשים ושתים זו היא מיתת שמואל הנביא. לששים מיתה האמורה בתורה. לשבעים מיתה של חיבה. לשמונים מיתה של זקנה' (יר' ביכורים ב,א) הרי שזמן שנות חייו מרמזות גם על מעשיו. וכן '...ללמדך שהקב"ה משלים שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחדש לחדש, דכתיב (שמות כג, כו) "את מספר ימיך אמלא"' (סוטה יג,ב) הרי שיש ענייין של שנים מלאות ע"פ מעשיו, שלכן הקב"ה ממלא שנותיהם, כיון שבכל שנה יש יעוד, ולכן נותן לו שהשלימה. וכמו שיש חשיבות של מעמד בשנות החיים בזמן לידתו, כך ניראה שיש עניין של שנות מיתתו, שבהם הוא במעמד אחר, ולכן כעין חיים חדשים, ועכשיו נחשב ע"פ המשכו בעולם. אולי זהו שפרעה דן את שר המשקים ושר האופים, זה לחיים וזה למוות, שלשניהם (חיים ומוות) יש חשיבות בתחילתם. ועוד ניראה שעל הפס' “ויאמר אלהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא" (דברים לא,ב) פרש"י: 'יכול שתשש כחו? תלמוד לומר: לא כהתה עינו ולא נס לחה. אלא מהו לא אוכל? איני רשאי, שניטלה ממני הרשות וניתנה ליהושוע... היום מלאו ימי ושנותי ביום זה נולדתי ביום זה אמות' הרי שכשמת זה קשור בהעברת הסמכות ליהושע, שזה מלמד שכשמת מעשיו עוברים לאחר שימשיכו. לכן מובן שבכל שנה ביום הפטירה בודקים כמה נימשכו מעשיו ע"י ממשיכיו, אולי לכן סמוך שבשל שנותיו (“מאה עשרים שנה אנכי היום”) עכשיו עבר ליהושע, כך שמרמז על קשר של שנים בממשיכיו. ע"פ זה יובן שבגמ' (תענית) מובא לפני הסיפור של ר"י ור"נ 'וא"ל רב נחמן לר' יצחק: מ"ד (שמואל א ח, א) "ויהי כאשר זקן שמואל" ומי סיב שמואל כולי האי? והא בר נ"ב הוה, דאמר מר: מת בנ"ב שנה זהו מיתתו של שמואל הרמתי? א"ל: הכי א"ר יוחנן: זקנה קפצה עליו, דכתיב (שמואל א טו, יא) "נחמתי כי המלכתי את שאול". אמר לפניו: רבש"ע שקלתני כמשה ואהרן, דכתיב (תהלים צט, ו) "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו" מה משה ואהרן לא בטלו מעשה ידיהם בחייהם, אף אני לא יתבטל מעשה ידי בחיי. אמר הקב"ה: היכי אעביד? לימות שאול, לא קא שביק שמואל. לימות שמואל אדזוטר, מרנני אבתריה. לא לימות שאול ולא לימות שמואל, כבר הגיעה מלכות דוד, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא. אמר הקב"ה אקפיץ עליו זקנה, היינו דכתיב (שמואל א כב, ו) "ושאול יושב בגבעה תחת האשל ברמה", וכי מה ענין גבעה אצל רמה? אלא לומר לך מי גרם לשאול שישב בגבעה שתי שנים ומחצה? תפלתו של שמואל הרמתי. ומי מידחי גברא מקמי גברא? אין, דא"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן: מ"ד (הושע ו, ה) "על כן חצבתי בנביאים הרגתים באמרי פי"? במעשיהם לא נאמר, אלא באמרי פי, אלמא מידחי גברא מקמי גברא'. שמעבר לכך שבזה ובהמשך מדובר בדברי ר"י ור"נ, ובקשר למתים, ניראה שגם יש קשר ענייני, שכמו שאמרנו ביעקב מדובר על שזרעו ממשיכו, ואמרנו שבמותו יש עניין של המשך מסוג אחר מחייו. לכן זה דומה גם בכך ששמואל הכתיר את שאול ולא רצה שיתבטל מעשיו, ולכן מת, אבל בעצם שמואל גם הכתיר את דוד, שמלך אחרי מותו, כך שבעצם יוצא שיש כאן המשך של שמואל בסוג אחר לאחר פטירתו, וזה קשור לפטירתו (שרק ככה יכל להיות שדוד ימלוך). מימלא לכן מובן שיש עניין של עליה כל שנה (שזה זמן שלם) בזמן הפטירה ע”פ קשרו לעולם (כי השפעת מעשיו ממשיכים בעולם). והנה נאמר בעגלה ערופה: “כפר לעמך ישראל אשר פדית ה'” (דברים כא,ח) ודרשו בספרי 'כפר לעמך- אלו החיים. אשר פדית- אלו המתים. מלמד שהמתים צריכים כפרה'. מימלא יש עניין לכפר למתים, ומתי?- בפשטות זה כשצריכים כפרה בשל מעשיהם (על מציאת חלל. ראה כריתות כו,א. ברש"י ד"ה 'על יוצאי'). אולם ניראה שמרמז גם על זמן הפטירה במשך השנים שזה מרומז ב"אשר פדית" שזה יציאת מצרים, שזה מרמז על זמן פטירת האדם, שיוצא מהעוה"ז שהוא כגלות לנשמה, שבאותו זמן יש עניין לעשות כפרה לנשמת הניפטר ע"י אמירת הקדיש וכו'. וכמובן שאלו רק רמזים למנהג שהתקבל בבנ"י לעשות יום זכרון לנפטר.

לע"נ אברהם בן יהושע צבי ז"ל.