ניסיון הפרנסה הוא אחד מהניסיונות הקשים והמאתגרים ביותר שאנחנו נאלצים להתמודד איתו עוד משחר ההיסטוריה. כולנו זוכרים את חטא אדם וחווה שבעטיו נגזר עלינו "בזיעת אפך תאכל לחם", ובכל פעם שאנחנו חווים עוד יום ארוך ושוחק במשרד או שוב פעם מקבלים בדואר מעטפה ובה חשבון ארנונה/חשמל/גז אנו נזכרים באבא ובאימא של כולנו ושואלים "למה למען השם לא התאפקתם קצת עם התפוח? הוא היה כל כך טעים שזה היה שווה את כל זה?!"

רוב בני האדם מתהלכים בתחושה פנימית שאין להם מספיק כסף כפי שהיו רוצים ומרגישים מוטרדים מאוד מסוגיה זו.

במאמר היום ננסה לתאר את הגישה והתפיסה של היהדות כלפי אותו קושי שכולנו נתקלים בו כל יום ולהציג מספר עצות וטיפים מעשיים שנתנו לנו חכמי ישראל לאורך הדורות כיצד לחיות חיים של אמונה יחד עם חיים של רווחה כלכלית.

בקריאה  של פרשת השבוע הנוכחית אנחנו פוגשים שתי התייחסויות חשובות לנושא הכסף והממון. כתוב בפרשתנו, רגע לפני המפגש של יעקב עם אחיו עשיו, אשר מנקמתו הוא חשש: " וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק... וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ" ונשאלת השאלה מדוע במצב המסובך בו יעקב היה הוא בחר לחזור לבדו ולהסתכן בפגיעה? רש"י התייחס לסוגיה באומרו כי "יעקב שכח פכים (כלים) קטנים והוא חזר לצדו השני של הנהר כדי לקחתם". מהעובדה, שעבור יעקב רכושו היה כה חשוב, חז"ל למדו כלל גדול לפיו "צדיקים ממונם חביב עליהם יותר מגופם". לכאורה הדבר מהווה פלא גדול, שכן מה פשר אהבת הממון הזו? על פניו, היינו מצפים שאדם גדול כמו יעקב יהיה כל כולו שקוע בעולם הרוח והוא לא יסתכן בעבור זוטות כמו מספר כלים קטנים שנשכחו. במקום אחר הגמרא בתענית כ"ג מביאה את הסיפור המפורסם על אבא חלקיה שבשובו מן העבודה, כשהיה עובר דרך שדה קוצים, היה מרים את גלימתו. שאלו אותו חכמים למה הוא עושה כך, הרי הגלימה תגן עליו מן הקוצים והוא ענה להם שהשריטות שבגוף חולפות ומתרפאות ואילו הבגדים לעומתם עלולים להיפגע ולהתקלקל. כדי להבין את ההתנהגות המשונה הזו של השניים יש להבין קודם לכן את המקום שנותנת הדת שלנו למונחים של כסף וממון. על פי התפיסה היהודית, כסף שהרווחנו ביושר (ולא חלילה בגזל ובמרמה) הוא יקר מאוד וערכו עולה לאין ערוך על שוויו הכלכלי. הדבר נובע מהעובדה שתפקיד האדם בעולם הוא לפתח ולשכלל אותו. כבר בפרשת "בראשית" ניתנה לנו הנחייה לכבוש ולרדות בשאר הברואים, ובעצם להיות שותפים לקב"ה במלאכת עיצוב העולם. הממון שאנחנו יוצרים כתוצאה מעבודתנו (בין אם פיתחנו תרופה חדשה, בין אם אפינו עוגות בקונדיטוריה ובין אם סללנו כבישים) הוא העדות לכך שביצענו את ייעודינו ויצרנו מציאות חדשה שבגינה אף זכינו לשכר. בזכות העבודה והעשייה הפיזיים שלנו אנחנו נהיים שותפים של הקב"ה למלאכת הבריאה. מהסיבה הזו כל הצדיקים הגדולים התייחסו בכבוד גדול לממונם ולרכושם.

יעקב אבינו היה השילוב הבריא בין הקודש והחול. מצד אחד הוא היה "איש תם יושב אוהלים" ומהצד השני הוא לחלוטין חי את חיי המעשה והחומר. שקדנותו בלמוד תורה לא סתרה את העובדה שהוא הבין שהעולם יתקדם אם יהיו בו חיי מסחר שוקקים ותוססים. ה"חידוש" של יעקב היה שאת פעולת המסחר יש לעשות מתוך כללים אמוניים הכוללים הדדיות ויושר. עוד לפני שמצוות המשא ומתן ביושר ואמונה ניתנו, יעקב השכיל להבין שהדרך היחידה לקדם את העולם לעבר היעוד והתיקון שלו היא בעשייה כלכלית נמרצת ואקטיבית, הנעשית גם מתוך אהבת הזולת ולא רק מתוך אהבה עצמית.

בפרשה הנוכחית מופיע התיאור הבא: "וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם. וַיִּחַן אֶת-פְּנֵי הָעִיר". המשנה במסכת שבת מסבירה ביחס לפסוק זה שאחת הפעולות הראשונות שיעקב אבינו עשה עם חזרתו לארץ אחרי השנים הרבות בניכר הייתה לבנות מערכת מסחר וכלכלה בעיר. האדם, שאולי היה הגדול ביותר מבחינה רוחנית בהיסטוריה האנושית ("בכיר האבות"), מצא זמן בין כל עיסוקיו הנעלים לדאוג לענייני החומר הכי ארציים. בזכות גדולתו הוא השכיל להבין שכלכלה מפותחת, אשר מתנהלת על פי אמות מוסר וצדק, היא המפתח לאושר ולעושר של העולם. בפרשה הקודמת קראנו על חלום יעקב. בחלום הוא ראה סולם שראשיתו בארץ וסופו בשמיים ומלאכים עולים ויורדים לאורכו. בחזיון זה בעצם טמונה, בין היתר, גם משנתו הכלכלית. הסולם, המקשר בין השמיים והארץ, הוא סמל לחיבור שצריך להתקיים בכל פעולה שאנחנו עושים בין העשיות הפיזיות (כדוגמת מרדף הפרנסה) לבין השאיפות הרוחניות שלנו. גם החיות עושות מאמצים כאלה ואחרים על מנת לשרוד ולכלכל את עצמן. הנמלה תלקט גרגירים, הפרה תלחך עשב ואילו האדם יפתח תוכנות במחשב, יטיס מטוסים או יבנה בניינים. אומנם אנחנו יותר מתוחכמים וחכמים מהחיות, אולם המניע הראשוני הוא אותו מניע. מה בכל זאת ההבדל? במה נבדל האדם מן הבהמה? התשובה טמונה ביכולת שלנו כ"נזר הבריאה" להבין את מערכת החוקים וההנחיות שנתן הקב"ה וליישמם בפועל בתוך הפעולות היומיומיות, שכאמור, גם כל חתול וסוס עושים.

הגמרא מבהירה כי כשאדם יגיע לבית דין של מעלה אחרי מאה ועשרים שנה הוא יישאל שם מספר שאלות נוקבות: "נשאת ונתת באמונה? קבעת עיתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? צפית לישועה? פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר?". השאלה הראשונה אותה כל אחד מאיתנו יישאל תהיה, כאמור, האם נשאת ונתת באמונה? לפרנסה מתוך יושר ואמונה פשוטה ותמימה בבורא שהוא זה שזן ומפרנס אותנו יש חשיבות אדירה! לכל חובותיו הנוספים של האדם ולכל חמש השאלות הנוספות אין ערך רב אם לשאלה הבסיסית תהא תשובה שלילית. ללימוד תורה, לעשיית מצוות בין אדם לחברו, להפעלת המוח להיות יצירתי ולהקמת משפחה יש ערך מופחת אם הדברים לא נעשו מתוך אמונה ומתוך יושר אמיתי.

מה שחשוב זה לא כמה נרוויח, אלא איזה ברכה נראה מהכסף. בניגוד לגישה האמריקאית בה הדולר הוא האלוהים וכל מטרה מקדשת את האמצעים כדי להשיג אותו, החוכמה היהודית היא להרוויח ממון, אך לעשות את זה בהגינות ולשמוח בחלקנו. נקודת מבט גשמית על העולם בהחלט תראה לנו אנשים מסוימים שגוזלים, משקרים ומרמים בעסקים, וכתוצאה מכך מגדילים את חשבון הבנק שלהם. מבלי להיכנס לחשבונות של מעלה ולתיקון הלא נעים שעוד מחכה להם בעולם הבא, התבוננות מעט מעמיקה כבר בעולם הזה תגלה לנו שלרוב אותם אנשים אומנם יש יותר זוזים בארנק, אבל שקט נפשי, שלום בית, שמחה ונחת רוח הם מושגים הרחוקים מהם מאוד. אם מעט נפתח את העיניים ונתעלה מעל החלום המטופש שהעולם מנסה למכור לנו לפיו "עושר שווה אושר" נגלה שמי שפועל מתוך אמונה ושומר על חוקי השם זוכה ליהנות הרבה יותר מהכסף שהוא זכה להרוויח. היהדות חלילה לא מטיפה לעניות או למחסור ודלות ואפילו מכבדת ומעודדת להצליח מבחינה חומרית, אולם ההצלחה הגשמית אינה חזות הכול, אלא תפקידה לתמוך ולאפשר את חיי הרוח. רבי אלעזר בן עזריה בפרקי אבות היטב לתאר את מערכת היחסים העדינה בין הכסף והחומר לבין הרוח והנשמה באומרו: "אם אין קמח אין תורה, ואם אין תורה אין קמח". אספקט אחד של החיים מבין השניים לבדו אינו מספיק. להבדיל מתורות המזרח המטיפות להתנתקות טוטאלית מהחומר ואף בזות לו, היהדות בהחלט מכירה בחשיבותו. ראייה לכך היא בכבוד הגדול שנהגו חז"ל לתת לאנשים עשירים. לפי תפיסתם, מאחר והקב"ה הוא זה שבחר לתת שפע חומרי לאותו עשיר, אזי ודאי יש בו מעלה טובה ששווה לכבד. מעבר לכך, ישנם תיאורים על רבנים גדולים שנהגו ללמוד תורה, כאשר על שולחנם בזוית העין הם נהגו להציב את כל היהלומים והאבנים הטובות שהיו להם. על פניו, התנהגות זו נראית ההיפך הגמור מרוחניות, אולם הם הכירו את נפש האדם וידעו את האמת לפיה הממון ותחושת הרווחה הכלכלית נותנים שקט נפשי המאפשר לנו לעסוק בתורה בנחת רוח. כאשר הרמה ההשרדותית שלנו אינה מאוימת אנחנו פנויים רגשית להתקדם בעולמות המשמעותיים יותר של הרוח. אין ברצוני חלילה לומר שלא יכול להיות אדם עני שהוא גם גדול בתורה, ולראייה לא מעט מגדולי ישראל היו עניים מרודים, אולם מבחינתנו, "האנשים הרגילים", פרנסה וממון בהחלט חשובים ומאפשרים מחשבה צלולה ופנויה יותר. רווחה כלכלית, אם כך, היא דבר חיובי מאוד ביהדות, כאשר הסייג היחיד הוא שאותה עשירות לא תגרום לאדם לשכוח את מי שנתן לו את אותו שפע ותביאו להיכלא בשבי הגאווה והאגו של "אני ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה". בפרשת "האזינו" אנחנו מוזהרים שלא ליפול לכפירה ולבעיטה במסגרת הדתית דווקא מתוך שפע חומרי ("וישמן ישורון ויבעט") ומסיבה זו נאמר שניסיון של עשירות קשה מניסיון העניות.

הרבי מקוצ'ק נהג לומר שהבעיה הכי גדולה של העניים היא שהם חושבים שאם הם יהיו עשירים הם יהיו שמחים. זו טעות מרה, שכן האושר האמיתי לא תלוי במציאות חיצונית אלא בחיבור נפשי ורוחני לעצמינו ולקב"ה וכמובן בהפנמת העיקרון של "איזהו העשיר השמח בחלקו". נראה כי בימינו התפיסה הקלוקלת שכסף מביא לשמחה מחלחלת לכל מקום ואנחנו שבויים בקונספציה שאם לא נשיג את הוולבו, הווילה, חופשת הסקי השנתית ושלל המותגים המופיעים בפרסומות, לא נהיה מאושרים. היטיבו חז"ל לתאר זאת: "יש לו מנה (מאה) רוצה מאתיים. יש לו מאתיים רוצה ארבע מאות" ו"אין אדם מת וחצי תאוותו בידו" (כלומר אין אדם שמרגיש מרוצה ממצבו הכספי וכל מי שנפטר מרגיש שהוא השיג רק חצי ממה שהיה רוצה). שלמה המלך הוסיף וכתב בספר קהלת: "אוהב כסף לא ישבע כסף", כלומר כאשר אדם שקוע בשאפתנות חומרית, רעבונו לא ישבע לעולם, אלא יוכפל וירבה מכיוון שככל שינסה להשביע את רעבונו כך יוסיף לרעוב ולרצות יותר ויותר. מי שנופל בידי התאווה לרדיפת ממון לעולם לא יהיה מסופק כי תמיד הוא ירגיש שאין לו מספיק בלי תלות בכמה בפועל הוא באמת השיג. תחושת העושר והעניות הן סובייקטיביות ותלויות במתבונן. דוגמא יפה לכך הוא הסיפור על רבי עקיבא ואשתו רחל, אשר חיו בראשית נישואיהם בדלות חומרית איומה ולנו על מעט חציר באסם עבש. הקב"ה סיבב את הדברים כך שאחד השכנים, שהיה עני אף יותר, ביקש מהם מעט קש כדי להשכיב עליו את התינוק שנולד לו ובזכות הנתינה הם הרגישו עשירים.  בדורנו עיקר "תחושת המחסור" נובעת משאיפה לצריכה מופרזת. הפרסומות מספרות לנו מה אין לנו ואנו מתפתים להאמין ולהרגיש את אותו חסר.

לפי האמונה היהודית, הפרנסה שלנו למשך כל השנה הקרובה נגזרת משמים בראש השנה. למעשה הסכום הסופי שיכנס לכיסינו כבר קבוע וידוע מראש במדויק, כך שעל פניו אין טעם למאמצים שלנו. יחד עם זאת, אנחנו בהחלט מצופים להשתדלות ולעשיות בתחום. תכלית האמונה היא שהאדם יחזיק בחבל בשני קצותיו – מצד אחד יקום בבוקר ויאמר לעצמו שאם הוא לא ילך היום לעבודה לא יהיה לו מה לאכול, ומהצד השני כשהוא חוזר בערב הביתה מיום עבודה מפרך יאמר לעצמו שגם אם לא היה יוצא היום מביתו עדיין הוא היה זוכה להשיג את אותו הסכום בדיוק. בעצם בשלוב הזה אנחנו זוכרים לקיים את ההנחיה של הלל הזקן: "אם אין אני לי - מי לי?" יחד עם המשך המשפט "וכשאני לעצמי – מה אני?".

טיפים לפרנסה טובה ורווחה כלכלית שקיבלנו לאורך הדורות מחכמי ישראל:

1.      לא לדאוג- העיסוק האובססיבי של רבים מאיתנו בשאלות של "מה יהיה איתי?" ו"איך אצליח לפרנס את משפחתי?" הוא מוגזם וגוזל אנרגיות רבות. יש לסמוך על מי שדואג בטבע למזון לכל חיה וחיה שגם עלינו הוא לא יפסח. אם נפתח את העיניים נראה שכל העולם הזה הוא מסעדה אחת גדולה וכולם בסוף מסתדרים. להשתדל (כמובן במידה סבירה) כן, אבל לא לדאוג!

2.      מעשר כספים - במבט ראשון מצוות מתן צדקה נראית כלא הגיונית ואפילו לא צודקת. למה שאני אעבוד קשה עבור פרנסתי ואח"כ עוד אצטרך לתת מתוך זה למישהו אחר? שהוא ילך גם כן לעבוד וירוויח את לחמו בעצמו! מה אני פראייר?! אין ספק שנתינה לאחר אינה קלה (במיוחד כשבכיסנו לא תמיד מצויה הפרוטה וגם כשלנו עצמינו קשה). יחד עם זאת, יש בנתינת צדקה מעין הכרזת אמון בבורא עולם ואמירה שאנחנו יודעים שגם אם ניתן משלנו הוא לא ישאיר אותנו חשופים וחסרים. מעבר לכך, הקב"ה אומר לנו ביחס למצוות הצדקה באמצעות הנביא מלאכי: "בחנוני נא בזאת אם לא אפתח לכם את ארובות השמים". חז"ל אף חידדו את העניין באומרם "עשר למען תתעשר". בין אם נתעשר מכך ובין אם לא – נתינה לאחר היא חובה מוסרית בסיסית והיא הופכת אותנו לטובים יותר .

3.      שלום בית – המשנה במסכת בבא-מציעא גורסת כי "מי שמכבד את אשתו זוכה לעשירות", וזאת משום שהקב"ה, בתור מי שרוצה תמיד לתת שפע לעולם, עשה את זה כך שהשלום הוא הכלי שיכול לקלוט ולהכיל את אותם ברכה ושפע. רבי נחמן פיתח נקודה זו באומרו כי גבר שמתנהג בצורה לא הולמת כלפי אשתו, במו ידיו שופך את הדלי עם השפע שניתן לו מלמעלה. גם אם הוא ירוויח סכומי עתק הוא לא ייהנה מאותו כסף, הצרות ירדפו אותו והוא אפילו לא יבין מדוע.

4.   יושר בעסקים - אדם שמילה שלו היא מילה ושהוא מתאמץ בכל מצב לעמוד בדיבורו זוכה להצלחה בעסקים, כפי שנכתב במדרש בראשית: "הנושא ונותן באמונה נכסיו מתרבין". כל הטריקים והשטיקים הלא הוגנים שבמסחר אולי יביאו לאדם עוד כסף, אבל הקדושה תצא מחייו והוא יחיה חיים פנימיים שלא שונים מהותית מחייה של חיה. בהקשר הזה ראוי להזכיר את ההזהרה של חז"ל שטענו שאדם שמאכיל את ילדיו מכסף שהוא הרוויח בגזל גורם לנשמתם הזכה נזק אדיר. בבואנו להבין את ההגדרות של יושרה מומלץ לעיין בדבריו של הרמח"ל ב"מסילת ישרים" שטען, כדוגמא, כי על בעל חנות לממכר תפוחים אסור להציב את התפוחים היפים במעלה הערימה ואת הכעורים למטה, שכן גם פעולה זו נקראת תרמית. עד כדי כך צריך לדקדק ולהיזהר.

5.      להימנע ככל האפשר מכעס - כאשר רוצים להביא לאדם שפע מן השמים בוחנים אותו ע"י מקרה מכעיס ואם הוא מתגבר ולא כועס אז הוא מקבל את השפע. הינה עוד סיבה להימנע מכעס - ייתכן שהרגזנות גורמת לנו להפסד ממון.

שנזכה כולנו לרווחה כלכלית יחד עם שמחה במה שקיים.

שבת שלום, ניר אביעד j