ועל קנאה זו זכה פנחס לשכר רב ולתהילה נצח על קנאתו, שנתן לו הקב"ה ברית שלום, שהיא כהונת עולם, ואמרו בגמרא זבחים[קא:] שלא היה פנחס כהן אלא רק אחר שהרג את זימרי[ וביאר רש"י בפרשתינו שאע"פ שכבר נתנה הכהונה לאהרון ולבניו לדורות עולם, מ"מ היא נתנה רק לאהרון ובניו שנמשחו איתו ולתולדותיהן שנולדו אחר מינויים לכהונה, אבל פנחס  שנולד קודם לכן לא נמשח ולא בא לכלל כהונה עד כה].

אך בניגוד לפנחס שזכה לשכר רב על קנאתו, מצינו באליהו שנדחה עקב קנאותו.

דהנה כתוב [מלכים א יט, י יד] "קנא קנאתי לה' אלוקי צבקות כי עזבו בריתך בני ישראל, את מזבחותיך הרסו ואת נביאך הרגו בחרב ואותר אני לבדי ויבקשו את נפשי לקחתה".

ועל דבריו אלא אמרו במכילתא[כא,ד] "אליהו תבע כבוד האב ולא כבוד הבן..ומה נאמר לו "ואת אלישע בן שפט תמשוך לנביא תחתיך" שאי אפשר לנבואתך".

ובפסיקתא רבתי[פ"ד] אמרו "למשה אמר "ועתה פה עמוד עימדי" ולאליהו נאמר "מה לך פה אליהו".

ונשאלת השאלה מה ההבדל בין שני הקינאות שהביא לתוצאות שונות.

תשובה אחת מביא הרב ריבלין, שפנחס פגע בחוטאים נקודתית ודווקא באנשים ששימשו דוגמא רעה לאחרים, אך אליהו אמר ביקורת על כל העם. והקב"ה לא אוהב מי שאומר דלטוריא על בניו.

תשובה שניה היא, שבאופן כללי "עולם חסד יבנה" ויש ציוווי של "ואהבת לרעך כמוך" ולכן מידת הקנאות ביסודה היא שלילית.

אמנם בנסיבות מסוימות צריך לעבוד איתה לשם שמים, אבל כאשר משתמשים במידה שלילית לעבודת ה'  צריך משנה זהירות לבל תתערב כאן שום נגיעה אישית פרטית.

וחייבת עבודה זו להיעשות "לשמה" באופן גמור.

וכך הסביר הנצי"ב[הרחב דבר בראשית כז, ט] את מעשה השקר של יעקב למען השיג את ברכת יצחק אבינו.

דהנה כתוב שרבקה אמרה ליעקב להביא "שני גדיי עיזים טובים" וכתוב בגמרא יומא[ר"פ שני שעירים] דבכל מקום שכתוב "שני" הוא מיותר לדרשה, דגם בלא זה סתם רבים= שנים, וא"כ גם בגדיי עיזים מיותרת התיבה "שני" ולכן דרשו במדרש "טובים לך וטובים לבניך. טובים לך שאתה נוטל ע"י את הברכות, טובים לבניך שמתכפרים ע"י ביום הכיפורים" דהיינו שני שעירי יוה"כ אחד לה' ואחד לעזאזל.

והוא פלא, מה שייכות אלו הגדיים לשני שעירי יוה"כ.

אלא דהענין הוא דיש לדעת דכל מידה רעה שבעולם המה בכלל היצירה שברא ה' גם אותם, כדכתיב "יוצר אור ובורא חושך" וע"כ שיש בהם איזה משהו טוב. והר"ז דומה לסם המוות שלפעמים הוא משמש סם החיים לחולה, אך מכ"מ בדר"כ הוא מסוכן מאד, וגם בזמן שמשתמשים בו לחיי החולה צריך מינו מדויק ע"פ דברי הרופא שלא יוסיף כלשהו ויסתכן.

כך כל מידה רעה היא טובה לשעה מסוימת ובמידה מסוימת שלא יוסיף על הצורך.

והנה הגיעה השעה ליעקב שנצרך להשתמש במידת השקר והערמומיות, והרי זה עבירה לשמה, וכיוצ"ב הם שני השעירים אשר אחד לה' ואחד לעזאזל כעין קרבן לכוחות הטומאה ח"ו, אבל מכ"מ בשעתו ובזמן שציווה ה' הרי זה מצווה כמו השעיר לה' ובא ללמדנו שגם כוחות הטומאה מקור חיותם הוא השי"ת.

וזה מה שרמזה רבקה ליעקב שכמו ששני השעירים ביוה"כ הם מצווה כך שני המדות שעושה יעקב האחת האמת בקיום מצוות אימו, והב' השקר שמרמה את אביו שניהם נחשבים למצווה ולהביא על ידם את הברכות.

והנה אמרו בבראשית רבה שנענש יעקב על שגרם לעשו צעקה גדולה ומרה, ולכן מידה כנגד מידה מרדכי צעק צעקה גדולה ומרה.

ומקשה הנצי"ב מדוע נענש יעקב דווקא על שגרם צעקה לעשו ולא על כך שגרם ליצחק חרדה גדולה?.

והתשובה היא דלהשתמש בעבירה לשמה יש להיזהר הרבה שלא ליהנות ממנה שום הנאה אישית, דלא כמו העושה מצווה דאע"ג שנהנה המצווה עומדת בקיומה משא"כ בעבירה לשמה ההנאה המגיע לגוף מזה הוא בע"כ עבירה כמבואר בנזיר[כג] שאמרו גדולה עבירה לשמה והביאה הגמרא ראיה מיעל, והקשתה "והא קא מתהני מעבירה" ואע"ג שודאי היתה רשאית לעשות כן משום פיקו"נ, מכמ"מ לא היתה משתבחת ע"ז, משום דהנאה שבזה נחשבת לעוון. וה"נ בעבריה לשמה שעשה יעקב, לא נהנה כלל בשעה שיצחק חרד חרדה, ובודאי נצטער כל כך, אבל אנוס היה, משא,כ לגבי צעקתו של עשו שמח בלבו ולכן נענש על כך.

ובספר שמות[לב, כזב הרחב דבר] הביא עוד ראיה ליסוד הנ"ל, ע,פ המדרש קהלת על הפסוק[קהלת ג, טו] "והאלוקים יבקש את הנרדף" אילו צדיק רודף רשע, ומסביר הנצי"ב דמיירי שיש הנאה עצמית לצדיק ולכן נענש על כך.

וע"פ יסוד זה נבין את החילוק בין פנחס לאליהו.

דהנה פנחס לא נהנה כלום ממעשהו ואדרבה הסתכן בכך רבות, כמו שכותב התרגום יונתן ששנים עשר ניסים נעשו לו לפנחס, כדי שלא יוכלו בני שמעון להורגו, וכן אם היה רוצה זימרי היה יכול להורגו מדין רודף.

אך לעומת זה אצל אליהו מגלה המדרש [שיר השירים רבה א, לט] מניעים נסתרים בדברי אליהו שייתכן שאף אליהו לא היה מודע להם, "כי עזבו בריתך בני ישראל, אמר לו הקב"ה: בריתי, שמא בריתך? את מזבחותיך הרסו, אמר לו מזבחי? שמא מזבחותיך? ואת נביאך הרגו בחרב, אמר לו נביאי, ואת מה אכפת לך, אמר לו "ואותר אני לבדי ויבקשו את נפשי לקחתה".

יצא המרצע מן השק יש בקנאתו של אליהו נגיעה אישית פרטית, ועליה אמר לו הקב"ה "מה לך פה אליהו".