קורח

"ויקח קורח בן יצהר בן קהת בן לוי" (יח,א)

מה לקח קורח? לקח את הכבוד לעצמו. "ועיקר היהדות הוא רק לילך בתמימות ובפשיטות, בלי שום חכמות, ולהסתכל בכל דבר שעושה, שיהיה שם השי"ת ולבלי להשגיח כלל על כבוד עצמו, רק אם יש בזה כבוד השם יתברך יעשה, ואם לאו – לאו" (ליקו"ת יב).

תמימות – השער אל ה'

הדבר השלם ביותר, וגם המתוק ביותר שקיים בעולם זה לעבוד את הבורא בשיא התמימות שיש.

תם זה שלם זה לא חסר כלום. כי אם הוא דבוק בה' אז הוא הגיע למדריגה הכי גבוהה שאפשר להגיע אליה אז מה כבר יכול להיות חסר.

"עיקר היהדות" אומר רבינו הקדוש (ליקו"ת יב) "הוא רק לילך בתמימות ופשיטות. כי אם אדם הולך אחרי שכלו וחוכמתו, יוכל ליפול בטעותים ומכשולות רבים, ולבוא ליד רעות גדולות". זה בדיוק מה שקרה עם קורח. קורח היה חכמולוג. הלך אחרי השכל. שאל את משה: טלית שכולה תכלת האם היא חייבת בציצית? וכשענה משה כן, היא חייבת, לעגו לו קורח ואנשיו, כי זה לא הגיוני. וכנ"ל לגבי בית מלא ספרים, האם חייב מזוזה, וכשענה משה כן, חייב, שוב לעגו לו כי גם לא נראה להם כ"כ הגיוני.

אנחנו אוהבים את התמימות. רוצים לקיים את התורה גם אם אנחנו לא תמיד מבינים את ההגיון שלה. "כי אין השרץ מטמא ואין המקווה מטהר אלא גזירה גזרתי וחוקה חקקתי ואי איתה רשאי להרהר אחריה".

נעשה ונשמע, זה הסיסמא של עם ישראל. קודם עושים, אחר כך שומעים את הטעם.

כשאדם בתמימות הוא תמיד שמח בחלקו. גם כשאין לו הוא שמח, גם כשיש איזשהו חסרון. הוא אף פעם לא רואה את החסרון כדבר רע כי ה' מנהיג את העולם. ה' יודע מה שהוא עושה, ה' נותן לכל אדם מה שהוא צריך בשביל התיקון שלו, בשביל שהוא יזכה להתקרב אליו יתברך. התם לא מקנא באף אחד, הוא לא הולך עם הרגשה של "מגיע לי". קורח אומנם היה גדול במעלה, אך לא זכה להבין שזה היה רצון ה' יתברך שבחר במשה ובאהרון ולא בו.

לכאורה, קשה להבין את קורח. למרוד במשה? שהוא שליח ה'? שעשה כאלה ניסים? אלא שהקנאה העבירה אותו על דעתו. כשאדם אכול ברגשי קנאה, הוא מוכן להפסיד הכל, להתמוטט לגמרי ובלבד שיזיק לזולתו. הקנאה מוציאה את האדם מן העולם. זה הגיהנום בהתגלמותו. "וירדו חיים שאולה" נאמר על קורח ועדתו.

אי אפשר תמימות בלי ענווה ושפלות, שזה מה שהיה למשה רבנו והיה חסר לקורח. לדעת שאנחנו כלום. אבל כלום מצד עצמנו, לא מצד הנשמה שקיבלנו. אסור לנו לאבד את הבטחון ולהרגיש שאנחנו נחותים, שאנחנו לא שווים, שכל אחד יכול לזלזל בנו. אתה חייב לזכור שאתה בן של מלך. קיבלת ירושה של מיליארדים מאבא שלך. רק תזכור שהכל מאבא, הכל מהמלך.

מורנו הרב: ברגע שאדם חושב שהוא משה רבינו, שהוא הגיע לדרגת משה, הוא מיד נהפך לקורח. קורח חשב שהוא משה רבינו! ומשה חשב שהוא קורח! כי משה היה אומר תמיד – מי אני באמת? אני לא ראוי לקום חצות, אני לא ראוי ללמוד תורה, אני לא ראוי להתבודדות, אני לא ראוי לכלום. כשמשה היה קם חצות היה אומר זה מתנה מה', כשהיה לומד תורה היה אומר זה מתנה מה', משה שהיה עניו ושפל זכה לעלות מעלה מעלה בכל המדרגות עד אין סוף, ואילו קורח שהתגאה וחשב שהוא משה ירד מטה מטה עד שנבלע באדמה.

תפילה לרבון העולמים בתמימות, מתוך עמקי הלב, בוקעת רקיעים ומגעת עד כסא הכבוד.

אין לך דבר שמסוגל לשנות את הטבע כמו התפילה. ראינו אצל לאה אמנו שצריכה היתה להתחתן עם עשיו ובכוח תפילתה מעומקא דליבא זכתה לשנות את מזלה ולהתחתן עם יעקב אבינו ואף להעמיד את רוב השבטים לעם ישראל.

רק ה' יכול לתת לי את השנוי המיוחל, הבחירה שלי היא רק תפילה. זה כל מה שיש בידי לעשות. להתפלל.

"כי אין שום שכל שיוכל להשיג ולהבין עד היכן מגיע הכוח של תפילות ישראל, אפילו של הפחות שבפחותים, בפרט מה שמתפלל כל אחד על צרת נפשו, שהוא רחוק מהשם יתברך" (ליקו"ה, העושה שליח לגבות חובו ג,ה).

וכשהתפילה היא בתמימות, באמונה חזקה, בבכי ובתחנונים, היא מסוגלת אפילו להחיות מתים. מסופר על ר' אלעזר בנו של ר' שמעון בר יוחאי, שהלך עם תלמידיו לפקיעין לחלוק כבוד אחרון ל' יוסי דפקיען וכשהגיעו לשם, ראו את בנו של ר' יוסי יושב על אביו המת ובוכה, ובתו עומדת בצד ואף היא בוכה.

אמר הבן: רבונו של עולם כתבת בתורתך הקדושה "שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך"- היית צריך לקחת אותי ואת אחותי ולא את אבא שלנו? והיה הבן הקטן ממרר בבכי ונגררו בבכי זה ר' אלעזר והחכמים. הילד בבכיו לא נתן לאף אחד להתקרב לגופת אביו. מיד ירד עמוד של אש משמים וחצץ בין רבי אליעזר והחכמים ובין רבי יסי המנוח ובנו. ויצאה בת קול משמים ואמרה: אשריך רבי יוסי שבאו לפני הדמעות של הגדי הקטן והוספנו לך עוד עשרים ושתיים שנה כמניין אותיות התורה. מיד פתח רבי יוסי את עיניו וקם! עמד ר' אלעזר ואמר: אשרינו שזכינו לראות תחיית המתים בעינינו!

בזכות מה התעורר המת? בזכות תפילה עם דמעות מעומק הלב, שהגיעו עד כסא הכבוד.

אמא יהודיה שמורידה דמעות למען ילדיה בתמימות ופשיטות, מסוגלת לפעול גדלות ונצורות בשמים. סיפר הרב הקדוש, ר' ישראל דב בער מוולעדניק בעל "שארית ישראל" על אמו שהיתה צדקת גדולה ואף שלא ידעה לקרוא 'עברי', היתה בעלת תפילה והרבתה בבכיות ובקשות. פעם כבה אחד מנרות השבת שהדליקה, והיא בכתה לפני ה' יתברך בכי רב עד שהנר נדלק בעצמו! ביקש פעם בנה הצדיק מאשה מסוימת לנהוג בדרך מסויימת. ענתה האשה ואמרה: "אם יבטיח לי הרבי שיהיה לי בן כמוך אציית לכל דברי הרבי..." "רצונך בבן כמוני", השיב לה הרבי, "אם את תהיי כמו אמי, יהיה גם לך בן כמוני...". שאלה האשה את הרבי איך היתה אמו, ואז סיפר לה הצדיק את הסיפור הזה: "בהיותי כבן ארבע או חמש שנים, נפטר עלי אבי, ואמי גידלה אותי לבדה, עד שהגעתי לגיל תשע או עשר, ואז נפלה למשכב. בראותה כי ימיה ספורים, קראה לי למיטת חוליה וביקשה ממני שאגיש לה ספר. "ידעתי שאמי אינה קוראת עברי", סיפר הרבי, "לפיכך התפלאתי על בקשתה ושאלתי אותה איזה ספר להביא לה". "יהיה איזה ספר שיהיה", השיבה אמי. הגשתי לה כרך גדול של הרי"ף. "לקחה אמי את הרי"ף בידה ואמרה: אותיות קדושות! חלו נא פני הבורא יתברך שבני ישראל בער יגדל להיות יהודי ירא שמים שהרי ידעה שלא תוכל עוד לגדל ולחנך אותי, ורבה דאגתה לאחריתי. בסיימו את הסיפור הנ"ל אמר הרבי לאותה אשה: "עכשיו מבינה את מה היתה אמי? כשתהיי את כמו אמי יהיה גם לך בן כמוני...". תפילתה בקעה את כל הרקיעים, שאכן האותיות הקדושות שבספר פעלו את פעולתם והילד גדל להיות צדיק נודע וקדוש.

איזה כוח יש לתפילה. משה רבינו, מבקש מה' לא לקבל את תפילתם של קורח ועדתו. "ויאמר אל ה' אל תפן אל מנחתם" (טז,א). ותמוה, מדוע חשש משה מפני תפילתם? הרי כוונתם לא היתה לשם שמים אלא לשם כבוד בעלמא, מדוע לחשוב שתתקבל תפילתם? לומדים מכאן איזה כוח עצום יש לתפילה, שאם קורח ומאתים וחמישים נשיאים היו עומדים ומתפללים מתוך עמקי הלב לריבון העולמים אפשר שהקב"ה היה מקבל תפילתם.

יהודי שחי ועובד את ה' בתמימות, הוא מאמין שכל יהודי הוא טוב, כי רק ה' קורא מחשבות ויודע לבבות, ואנחנו לא מבינים ולא יודעים כלום. צריך ללמד כף זכות על כל אדם ולחפש את היופי שיש בכל יהודי. אם באמת תרצה, אתה תמצא בקלות. ובעיקר לברוח ממחלוקת.

המחלוקת היא המידה שמזיקה לאדם יותר מכל דבר בעולם. כשהמחלוקת בוערת בלב, אז לא רואים ולא שומעים כלום.

גודל העונשים שבאים על מי שאוחז בדרכי המחלוקת זה דבר מזעזע ממש. בבית דין של מעלה לא מענישים אדם שהוא פחות מבן 20 שנה, ובמחלוקת זו של קורח נענשו גם יונקי שדים, שנולדו באותו יום. עד היום, בכל דור ודור, בכל מקום שיש מחלוקת, יש שם ניצוצות של קורח ועדתו.

צריך לברוח ממחלוקת כמו מאש. ה' רוצה אותנו ביחד. רבנו הקדוש, כשעמד להסתלק מהעולם, אמר: רק אתם תחזיקו עצמכם ביחד, אז תהיו אנשים כשרים". כי איפה שיש אהבה ואחדות, שם השכינה שורה.

כשאדם הולך עם החוכמות שלו, עם הליצנות שלו, אז אין לו חיות ואין לו התחברות. ליצנות זה הגרוע מכל. זה כביכול- כל מה שיש לי לעשות בחיים זה לעשות ממך צחוק. לפעמים רואים יהודים ששואפים להיות צדיקים, ומקבלים על עצמם הנהגות גבוהות, ובמקום לפרגן ולעודד אותם, במקום "קינאה טובה" על הנהגותיהם, מתלוצצים עליהם. שופכים את דם. גם אם ההנהגות של אותו אדם הן חיצוניות בעיקר, עדיין לא הופנמו, גם אז צריך לפרגן, כי אחרי המעשים נמשכים הלבבות.

"מה לנו להלין על על נער צעיר וטהור שמיישם את דברי חז"ל, ושואף ורוצה להיות גדול, מה עדיף, שירצה וישאף להיות פרחח? חצוף? מדפדף עתונים מצוי? אחד שישאף להיות סוחר נדל"ן? או מסעדן? או עיתונאי? מן הדין ומין הצדק שנעריץ ונרומם ונשבח את מי שעיניו נשואות מעלה מעלה. ולא ניתן לליצנים, ללגלגנים, אלה שבשבט לשונם דנים ומשפילים את מי שרוצה למעלה, עד שהוא חוזר להיות כעם הארץ המצוי, אחד כזה שבולע ברכת המזון, מסיים תפילת שמונה עשרה בחצי דקה והראש שלו בחדשות העולם.

רבנו יונה מכנה את מי שבז ליהודי ששואף לגדולה, שרוצה להתעלות, שונא ה'. כי לא נוח לו שיש כאלה שאוהבים את בורא עולם ומתאמצים לעשות לו נחת רוח מרומם יותר. אם הוא היה אוהב ה' אמיתי, אזי גם אם לו עצמו אין שאיפות דומות, הרי שכל משאת חייו היתה צריכה להחזיק ולעודד ולהמריץ את אותם מתי מעט שכן שואפים להרבות כבוד שמים בהנהגותם" (הרב יעקב קובי לוי).

השמחה של האדם התמים היא שמחה של אדם שהיישות שלו והאגו שלו והכבוד

שלו וכל הדברים שיכולים להפריע לו ולבלבל אותו, הוא מנטרל אותם, הוא נאבק בהם, הוא מצליח להשליך אותם מנגד.

תמימות אמיתית היא כשיודעים שאין עוד מלבדו, שהכל מאתו יתברך ומצליחים לקבל כל מה שעובר עלינו בשמחה. אנחנו עדיין לא שם. עוד לא זכינו כל הזמן להכרה שחוץ מהשם אין כלום ולכן אין מה לדאוג ואין מה להתבלבל ואין מה להצטער. אנחנו לא הגענו לשלמות הזאת. אבל אנחנו מתקדמים לקראתה, מבינים אותה, לומדים אותה, בשכל אנחנו מבינים שאין עוד מלבדו ומנסים למלא את הנפש בזה, כל אחד לפי מדרגתו, כל אחד כמה שהוא זוכה.

תמימות זה הכי גבוה. זו המעלה המעולה שבכל המעלות. על יעקב אבינו נאמר "איש תם יושב אוהלים". מכל המעלות והמדות הטובות שבודאי היו ביעקב אבינו, בוחרת התורה הקדושה לציין את התמימות. כי זה מעל הכל. לכן גם מבקש דוד המלך "אשכילה בדרך תמים מתי תבוא אלי", ללמד אותנו שאם נלך בתמימות, בדרך תמים, ה' יבוא אלינו ואז כבר לא יחסר לנו כלום. הכל יהיה לנו.

כל מה שקשור עם פשיטות ותמימות יש לו חן מיוחד אצל הקב"ה. היהודי הקטן, שקובע עצמו לתורה ותפילה, שעמל כדי לזכך את מעשיו ומדותיו, שפונה אל הקב"ה במילים פשוטות, תמימות וכנות, שמקבל את נסיונות החיים באהבה ובאמונה, זו הפנינה שעמה משתעשע הקב"ה, זה הקישוט שאיתו מתהדרים שם למעלה.

תמימות זה לשתף את הקב"ה בכל מה שעובר עליך. להניח על השולחן את כל הצדדים, הלבטים, הנגיעות. נכון, אתה יודע הכל אבא ואני לא מחדש לך מאומה, אך אני רוצה לחיות איתך את המצב הזה, אני צריך להוציא אותו מהפה ואני צריך את שמיעתך, את הבנתך, את קירבתך. דבורים כאלה, שיוצאים מלב מאמין וטהור, מביאים לקירבת אלוקים נפלאה, חן רב נסוך על פניהם. לא פלא כי גדולי ישראל הרבו לדבר במעלתה של התפילה האישית. כשאדם מקבל פתאום איזה התעוררות לתפילה אישית כזאת, לא ידחה אותה לזמן יותר מתאים, למקום יותר מתאים, זה עלול לברוח מבלי שוב. צריך לתפוס את ההתעוררות הזו בשתי ידיים, יכול להיות שדוקא מילים פשוטות ותמימות אלה, שיצאו באותה שעה מעומק לבו של האדם, הם יפעלו עבורו את הישועה.

ואם הלב יבש, לב אבן, לא מרגיש את ה', מה אז? על זה בעצמו תדבר עם ה'. רבונו של עולם כל כך התרחקתי ממך עד שאני אפילו לא יכול לדבר איתך, תרחם עלי, תפתח את פי כדי שאוכל לדבר איתך ולהוציא כל מה שיש לי בלב.

תמימות זה השער אל ה'. כמו שגאווה, וקנאה ומחלוקת זה השער החוצה.

"תמים תהיה עם ה' אלוקיך". אם תהיה תמים, תהיה עם ה' אלוקיך, כשאתה מתנהג בתמימות, חלקך עם ה' אלוקיך.

"ואני בתומי תמכת בי, ותציבני לפניך לעולם". בתומי, בזכות התמימות שלי, ה' איתי, מציב אותי לפניו.

כשיבוא משיח, אומר רבינו הקדוש, הרי פשוטי ישראל, שאומרים תהילים בפשיטות ותמימות, הם יתנו הכתר מלוכה בראשו.

סופו המר של קורח צריך לשמש לנו תמרור אזהרה, לברוח מכל ריב ומחלוקת גם כשאנו בטוחים שכוונתנו לשם שמים. לאחוז רק בדרכי שלום. להילחם בגאווה. בקנאה ובליצנות מלחמת חורמה, ולאחוז בדרך האמונה והתמימות.

כמו בסיפור הבא – המזוזות אשמות

איש העסקים גרשון שרעבי היה ידוע בקרב ידידיו, כביזנסמן נאמן, אמין, ישר דרך, שכל מילה שלו בסלע. מי ששיתף עמו פעולה ידע, שמעבר למיומנותו המקצועית בענייני יבוא, יצוא, יש לו גם ברכה מיוחדת בידיים. למה? ככה.

בקיצור, היה כדאי לשתף עם שרעבי פעולה, כמעט בכל תחום עסקי, כי השורה התחתונה, היתה רווח נקי. ומי בימים טרופים אלה, איננו רוצה להרוויח? גם

גם במישור המשפחתי רשם לעצמו שרעבי הישג לא מבוטל. היתה לצדו נוות בית בעלת חסד, מאירת פנים, וארבע בנות צעירות מחונכות להפליא, שהישגיהן בלימודים היו לעילא ולעילא, והנהגותיהן מכובדות למדי ביחס לדור. יתירה על כל זאת, מר גרשון שרעבי היה אש משפחה למופת, אשר ידע לשמור על המינון המדויק שבין העצבנות העסקית לרגישות המשפחתית. מי כמוהו מומחה שידע לא לחצות גבולות ולא לערבב בין המתח העסקי, לבית ולנפשות הפועלות בו.

היה לו זמן לכל. בין פלאפון לטלפון, הוא ידע למצוא את 10 הדקות לשבת עם בנותיו על שיעורי בית, על סיפור מרתק, ואפילו על פיוט תימני עסיסי, כמו "דרור יקרא לבן עם בת" או "אם ננעלו דלתי נדיבים" וכו'. ובאמת בלי הרבה הקדמות מיותרות, שרעבי היה סיפור הצלחה, שפשוט תענוג לקנא בו.

אם כל כך טוב, תשאלו אותו, אז מה בעצם כל כך רע? מה הניע פתאום את מר שרעבי הסימפטי לרוץ לכוון כל חרד מצוי, או אברך שיגרתי שיבוא לבדוק את מזוזות ביתו? מה הדחיפות, מה הבהלה, על מה ולמה אי השקט? הלא ברוך השם, כולן בריאות, האישה, גם הבנות. גם העסקים פנטסטיים, פורחים מיום ליום, וגם הוא מרגיש ברוך השם מצויין למרות 50 שנותיו הקדחניות. מה מריץ את גרשון לעבור מסופר סתם למשנהו, כדי לשמוע: "תשמע מיסטר, המזוזות שלך תקינות, הכל יוצא מן הכלל, הסופר שכתב לך אותם מגיע לו צל"ש...". אלא מה, מר שרעבי היה בטוח, שמומחי הסת"ם מסתירים ממנו את הקלקול, ואת האותיות והתגים הפסולים, היה ברור לו מעל לכל ספק שהמזוזות פסולות. "רבונו של עולם, איך יתכן שפתאום כל הבית שלי מתחיל... לחזור... בתשובה. בטוח המזוזות אשמות!!!".

זה התחיל עם בתו הבכורה יעל. לפני כחצי שנה נקלעה יעל להרצאה בנושא יהדות. מכאן היתה הדרך קצרה לשמור שבת, ללבוש מלבושים צנועים, ולבקש מאמא להגיש לה בשבת אוכל קר רק בצלחת פלסטיק. גרשון קיבל את המהפך של בכורתו, בחיוך ציני. "גם אמא שלי מתימן עליה השלום, הקפידה על כשרות... וחוץ מזה אין לי התנגדות לאכול בצלחות פלסטיק...

חודשיים אחר כך ללא הודעה מוקדמת, הודיעה לו בתו השניה טליה, הלומדת בתיכון חילוני, כי גמלה בליבה החלטה לעבור לסמינר חרדי... שומו שמים, גרשון הרגיש זעזוע.. בהחלט מובן. בתו השניה, שהיתה ידידת נפש של אחותה הבכירה יעל, הלכה בעצתה למספר הרצאות בסניף "לב לאחים" המקומי, ונתפשה. האמת בערה בלבה, היא חשה שאין היא מסוגלת להמשיך וללמוד במוסד חינוכי פרוץ, שמזלזל בקדושת התורה...

כאן גרשון התחיל לנהל מאבק עיקש וחסר פשרות . "אני מוכן שתהיי דתיה, אבל את מבחני הבגרות תסיימי בתיכון הנוכחי. לא עוברים לשום מקום..." צעק על טליה. גרשון דיבר עם הקירות. טליה, שכבר משבצות זהב לבושה, פשוט לא גילתה שום נכונות לעלות לאוטובוס המוביל לתיכון... גרשון רתח.

שבועיים אחר כך הגיע המפץ הגדול. בתו השלישית מיכל הודיעה אף היא, שבבית הספר היסודי בו היא לומדת, לא לומדים תורה ומצוות, והיא החליטה להיות דתייה כמו אחיותיה הגדולות, ועכשיו ומיד. ללא ויכוח יש להעביר אותה למוסד חרדי... גרשון שרעבי היה בטוח שהמבול של פרשת נח, הוא קטן לעומת מה שמתחולל אצלו בבית... בעודו חוכך בדעתו כיצד להלחם עם התופעה המחרידה הזו, התיישבה לצידו אשתו גאולה והודיעה לו בקול רך: "גרשון הבנות הפכו לדתיות, הן יקרות לי מאד, החלטתי לשמור שבת בשבילן...". לאיש העסקים החביב שלנו זה היה כבר יותר מדי. הוא התרומם מן הכורסא, נטל סכין והחל לשלוף אחת אחרי השניה את המזוזות המהודרות שנקבעו בוילה שלו, לפני פחות מעשור, ואחוז אמוק הוא רץ לרב השכונה, שהודיעו חד משמעית כי המזוזות מהודרות, ומשם הוא רץ לעוד סופר סת"ם, ומשם ללשכת רב העיר... המזוזות, לא יאומן. תקינות.

ולמה להאריך, גרשון שרעבי היה בטוח כי הבית שלו חזר בתשובה, כי המזוזות פסולות... לא מחלות, לא בעיות של שלום בית, לא קשיים עסקיים... נכון להיום, גרשון שרבי רגוע. הוא הבין טוב מאד שהמזוזות המהודרות, דווקא משפיעות לטובה על המשפחה. בנותיו שהיו טובות ממילא, הפכו לטובות ומתחשבות עוד יותר. "כבוד אב" שהוא זוכה לו, הוא לא דמיין אפילו בחלומותיו הכי וורודים.

נו, מה לעשות כאשר כבר כל הבנות שומרות שבת, וגם האשה מתחזקת מרגע לרגע, החליט גרשון שרעבי, שכדי להשאיר אווירה נעימה בתא המשפחתי, גם הוא לא ממהר לאף מקום ביום השבת. לימדו אותו לעשות קידוש, לא לבלוע מילים, הוא למד לנטול ידיים, לברך "המוציא" , ותתפלאו הוא אפילו נהנה לברך "ברכת המזון", ובין נטילה לברכה, הוא מציץ לעברן של המזוזות הקבועות בתוך בתי זכוכית יפהפיים, וחושב בלבו "רבונו של עולם, איך סידרו אותי המזוזות האלו". לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה.

תפילה

רבונו של עולם

למד אותי לקבל כל מה שעובר עלי בשמחה ולזכור בזמן אמת, באותו רגע שמשהו קורה, שזה מאתך, שאך אחד לא עושה לי, שהכל אתה אבא עושה לי והכל זה מהאהבה שלך אלי.

כי אני עוד כל כך רחוק. כי אני עדיין מתעצבן כשהדברים לא קורים כפי שאני רוצה, ועדיין מצטער כשהדברים שעשיתי לא יצאו מספיק טובים, ועדיין דואג כשקורים דברים לא כל כך טובים וכל זמן שוכח שאין עוד מלבדך ולכן צריך להיות רגועים, ולחיות בשמחה, כי הכל מגיע ממך והכל זה מהרחמים שלך. אם אני אזכור, אז החיים שלי יהיו כל כך נפלאים, זכני אבי שבשמים.

רבונו של עולם

זכה אותי לראות שכל דבר ודבר זה מתנה ממך וצריך להגיד עליה תודה, לא ככה סתם מהפה אל החוץ, להרגיש את האהבה שלך והרחמים שלך, לראות שהכל זה מתנות מתנות מתנות.

סיימתי לכתוב פרשה, תודה אבי שבשמים, אני יודע שכל מלה ומלה שייכת לך, שכל מחשבה ומחשבה הגיעה ממך, שאתה הראת לי ומצאת לי וסידרת לי, שבלעדיך זה לא היה קורה.

פתאום חלפה במוחי איזו מחשבה שעזרה לי להבין יותר טוב, יותר מדוייק מה אני מרגיש ומה אני מבקש שיקרה וממה אני חושש, ולא נתתי לדברים לחלוף, נעמדתי ונשאתי תפילה קצרה. תודה אבא, אני יודע שמה שקרה עכשיוזה הכל ממך, שהמחשבה שחלפה בראשי, והמילים שיצאו מפי, והשמחה שהדברים יותר מדוייקים זה הכל ממך, עוד מתנה ששלחת לי. וככה כל היום כולו, לראות את המתנות ולהודות.

רבונו של עולם

זכה אותי לשמוח במה שאני, לא להרגיש כל כך קטן ליד כל הצדיקים והתלמידי חכמים שאני רואה סביבי, שאיפה הם ואיפה אני. זכה אותי לשמוח ביהדות שלי, ברצונות הטובים שלי אפילו שהם עדיין לא מתממשים.

זכה אותי לראות את עצמי בעין האמת, שאני באמת קטן, לא מספיק למדן, לא מספיק צדיק וקדוש, רחוק ממה שאחרים מגיעים אבל בכל זאת אני בן שלך, וגם לי יש נשמה קדושה אפילו שהיא עדיין שבויה בגוף שצריך לקדש אותו שאני כל כך אוהב לדבר איתך, שאני נאבק כבר שנים להתגבר על היצר הרע ולהידבק בך אפילו שעוד לא הצלחתי, שאין לי חיים בלעדיך.