"ובני אליאב נמואל ודתן ואבירם הוא דתן ואבירם קרואי [קריאי] העדה אשר הצו על משה ועל אהרן בעדת קרח בהצתם על ה', ותפתח הארץ את פיה ותבלע אתם ואת קרח במות העדה באכל האש את חמשים ומאתים איש ויהיו לנס, ובני קרח לא מתו" (במדבר כו, ט-יא). '"הוא אחשורוש" הוא ברשעו מתחילתו ועד סופו, "הוא עשו" הוא ברשעו מתחילתו ועד סופו, "הוא דתן ואבירם" הן ברשען מתחילתן ועד סופן, "הוא המלך אחז" הוא ברשעו מתחילתו ועד סופו, "אברם הוא אברהם" הוא בצדקו מתחילתו ועד סופו, "הוא אהרן ומשה" הן בצדקן מתחילתן ועד סופן, "ודוד הוא הקטן" הוא בקטנותו מתחילתו עד סופו, כשם שבקטנותו הקטין עצמו אצל מי שגדול ממנו בתורה, כך במלכותו הקטין עצמו אצל מי שגדול ממנו בחכמה' (מגילה יא,א) מסביר הת"ת שמעמידים שדתן ואבירם היו תמיד רשעים, כיון שמצאנו שהיו רשעים אז כמה שנוכל להאשימם נעשה זאת, שתולין את הקלקלה במקולקל. אולם אם כך אז מדוע נידרש זאת מהלשון "הוא", הרי נעמיד זאת גם בלי הפס'? במפרשים מובא שנאמר בפס' עליהם כיון שהיה מקום לחשוב שהם חזרו בתשובה בגלל מקרים שקרו להם, מימלא מובן שלכן היה צורך לומר זאת אע”פ שמובן מאליו. ואולי סתם כך כשמובא מעשה רע באותו זמן שהאדם עשה רשעות, אז אומרים שגם זה הוא, אבל כשעבר זמן אולי בנתיים חזר בתשובה? לכן צריך פס' לומר שהם תמיד כך (וזהו דרשת הגמ'), ומימלא אם הם תמיד כך, אז לא חזרו בתשובה ולכן אצלם כל קלקלה שהיתה בזמנם אפשר לתלות בהם (שזה לא מובא בגמ' אבל זה הפועל היוצא). ואולי בכל אחד מהם יש סיבה מיוחדת שצריך לאמרו, וכאן זה נאמר כדי להדגיש שהם מתחילתם עד סופם, אבל מישהו אחר לא היה כך, ומיהו?- דתן ואבירם מתו, אבל על בני קרח נאמר "ובני קרח לא מתו" (כו,יא) מימלא הם אלו שלא נישארו ברשעותם עד סופם. וזהו: 'ובני קרח לא מתו- הם היו בעצה תחלה ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בלבם, לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגיהנם וישבו שם' (רש"י) שחזרו בהם. בסנהדרין (קי, א) נאמר: 'אמר רב חסדא: כל החולק על רבו כחולק על השכינה, שנאמר "בהצותם על ה'"'. שבשל מעלת הרב שהוא מייצג את השכינה, כמורה את דבר ה', אז אם חולק עליו נחשב כחולק על השכינה, שכך משמע מהלשון 'כחולק על השכינה' שדומה לחולק על השכינה. וכך פרש"י: 'אשר הצו על משה ועל אהרן בעדת קרח בהצותם על ה' - מעלה עליהם הכתוב כאלו היו חולקים כלפי שכינה'. ואולי נחשב כחולק על השכינה, לא רק בשל הדימוי, אלא שכיון שהרב מייצג את ה' ושכינתו, אז כשחולק על רבו זה נובע בעומקו מיצר רע כנגד השכינה, ולכן אע"פ שכלפי חוץ חולק על רבו, בעצם תוכו הוא קשור לחלוקה על השכינה, ולכן נחשב כחולק לגמרי על השכינה (ו'כחולק' הכוונה שנחשב כחולק בדבריו בגלוי ולא רק בעומקו). ולכן סופו שיחלוק ממש על השכינה, שזהו פשט הפס' "אשר הצו על משה ועל אהרן בעדת קרח בהצתם על ה'” שמשמע שחלקו ממש, וכן בפס' נאמר "וישלח משה לקרא לדתן ולאבירם בני אליאב ויאמרו לא נעלה, המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר כי תשתרר עלינו גם השתרר, אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו ותתן לנו נחלת שדה וכרם העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה" (במדבר טז, יב-יד). כך שבדבריהם טוענים נגד משה, אולם תוכן דבריהם מכוון נגד ה', שהרי יצאו ממצרים בניסים וידעו שיוצאים לא"י (במסורת קדומה, שע"פ זה יצאו מאפרים שלושים שנה לפני הזמן ונהרגו. סנהדרין צב,ב) מימלא כשטוענים נגד היציאה ממצרים לא"י ברור שזה נגד ה'. מימלא כיון שריחוק מהרב זה ריחוק מהשכינה (כעקרון של כל הדוגמאות שמובאות בגמ'), אז לכן קירבה ודבקות ברב זה בעצם דבקות בשכינה, שזהו '"ולדבקה בו"- וכי היאך אפשר לו לאדם לעלות במרום ולהדבק בו? והלא כבר נאמר "כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא”! ואומר "כורסיה שביבים דנור יגלגלוהי נור דליק”! אלא הדבק בחכמים ובתלמידים, ומעלה אני עליך כאלו עלית למרום ונטלתם' וכו' (ספרי. דברים יא,כב). והנה לכאורה מתחיל בדבקות בשכינה, ומסיים בתורה (שעליה לכאורה אומר 'ונטלתם', שממשיך: 'ולא שעלית ונטלת בשלום, אלא אפילו כאלו עשית מלחמה ונטלת! וכן הוא אומר "עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם"' והפס' הזה מדבר על מתן תורה)? אלא מכאן יוצא שדבקות ברב זה דבקות בה', בשל התורה שעצורה ברב, והתורה וקב"ה חד, ומימלא היחס לרב הוא בעצם יחס לשכינה ממש (וזה אף יותר מסתם עצור, שזה ממש מאוחד איתו שלכן 'ואמר רבא: בתחילה נקראת על שמו של הקב"ה, ולבסוף נקראת על שמו, שנאמר "בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה"'. ע"ז יט,א). וזה חל ע"י ענוה גדולה כלפי הרב, לכן מובא על "הוא" מקרים של רשע ומקרים של צדיק, וענוה אחת (דוד) כיון שבו תלוי דבקות או ריחוק מה' (ודוד מלך שמייצג ה').