"ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא, וילנו על משה ועל אהרן כל בני ישראל ויאמרו אלהם כל העדה לו מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה לו מתנו, ולמה ה' מביא אתנו אל הארץ הזאת לנפל בחרב נשינו וטפנו יהיו לבז הלוא טוב לנו שוב מצרימה" וגו' (במדבר יד,א). 'וישבו מתור הארץ מקץ ארבעים יום וילכו ויבאו אל משה ואל אהרן וגו' אתון אשכחינן עסיקין בהלכות חלה וערלה. אמרו להן: לארץ אין אתם נכנסין ואתם עסוקין בהלכות חלה וערלה? מיד (במדבר יד) "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה הוא", אמר להן: אתם בכיתם לפני בכייה של תפלות, היו עתידין אתם לבכות בכייה של ממש (איכה א) "בכה תבכה בלילה”. תני ר' שמעון בן יוחי: כתיב (במדבר יא) "וישמע משה את העם בכה למשפחתיו" וגו' על שש עריות שאסר להן משה. אמר לון: אפילו כן מה חמיתון? אמרין ליה (במדבר יד) "ארץ אכלת ישביה הוא" כל קירייא דהוינן עלן תמן הוינן משכחין מתין. אמר להן הקב"ה: בטובה שעשיתי לכם אמרתם ארץ אוכלת יושביה היא. כל קירייא דהוון עלן בה הוה טב קרתא מיית עד דהוון מיטפלין ביה הוון מיללין קרתא ונפקין לון ובר נש לא ידע בהון. ולא עוד אלא דאמרתון (במדבר יג) "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" ידעין הויתון מה דהוינא עבד לכון באפיהון. א"ר שמעון בן לקיש: דיברו דברים כלפי למעלן (במדבר יג) "כי חזק הוא ממנו" אמרו כביכול לא יכול להון' וכו' (יר' תענית ד,ה). מניין ליר' שלמדו דיני ערלה וחלה? בקרבן עדה הסביר שזה דינים של מצות התלויות בארץ ולכן למדו אותם. והוסיף גליון הש"ס שמצוות אלו יש בהם דין מיוחד, שמתחייבים בהם ישר בכניסה לארץ, עוד לפני כיבוש ונחלה, ולכן הם מיוחדים משאר מצוות התלויות בארץ (ולכן גם צריכים ללמוד עכשיו לקראת הכניסה, ולכן מן הסתם שלמדו זאת). והנה אמנם בתורה לא מופיע כאן ערלה אלא רק מצוות חלה (טו,יז-כא), כך שמובן שבאה לומר שחלה קשור, ורק נאמר לאחר סיום סיפור המרגלים, אבל ניתן ונילמד תוך כדי מעשה המגלים (ולא נאמר באמצע כדי שלא לערבב). אולם ניראה שלמדו ביר' גם על ערלה בשל הדימוי לחלה, ששניהם מהכניסה לארץ, ולכן חלה מלמדת גם על ערלה. ואולי נירמז בסיפור המקושש (טו,לב-לו) שלכאורה היה בשנה הראשונה (רש"י: 'ויהיו בנ"י במדבר וימצאו- בגנותן של ישראל דבר הכתוב שלא שמרו אלא שבת ראשונה ובשניה בא זה וחללה'. רש"י טו,לב) אז מה הקשר לכאן? אלא שבא לרמז על קשר לעצים נטועים (שהוא עקר) והמיתוהו, וזהו רמז שלמדו ערלה וחטאו והתחייבו מיתה. ולמדו שקשור להלכות (בנוסף להקשר לנאמר בהמשך) משום שמי שבכו הראשונים היו הסנהדראות "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו" (יד,א) 'כל העדה- סנהדראות' (רש"י) ולכן למדו שהיה קשור בלימוד תורה, וזהו שתוך כדי שלימדו באו המרגלים ואמרו... וניראה שיש כאן עניין לקראת הכניסה לארץ, שבא"י מתקנים את כל העולם, ולכן יש עניין לחבר את הכניסה במיוחד לחלה וערלה (ולכן אולי מתחייבים מיד בכניסה כדי לחברם) שערלה נעשה בעצים, וחלה נעשית בדגן שהוא קשור לדעת ('...שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן' ברכות'. מ,א) כך שהם מכוונים כנגד חטא עץ הדעת, שנעשה בעץ וקשור בדעת (ולר"י חיטה היתה עץ הדעת) ולכן ראוי להדגיש את תיקון עץ הדעת בכניסה לארץ. וכן אפשר שמשה חשש מהקשר לתאוה ולמעשה מרים, כמובא בקיצור ביר' ומפורט בבלי (תענית כט,א) 'בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ. מנלן? דכתיב (שמות מ, יז) "ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן" ואמר מר: שנה ראשונה עשה משה את המשכן, שניה הקים משה את המשכן ושלח מרגלים. וכתיב (במדבר י, יא) "ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן מעל משכן העדות" וכתיב (במדבר י, לג) "ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים" אמר רבי חמא בר חנינא: אותו היום סרו מאחרי ה', וכתיב (במדבר יא, ד) "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו ויבכו גם בני ישראל" וגו' וכתיב (במדבר יא, כ) "עד חדש ימים" וגו' דהוו להו עשרין ותרתין בסיון, וכתיב (במדבר יב, טו) "ותסגר מרים שבעת ימים" דהוו להו עשרין ותשעה בסיון. וכתיב (במדבר יג, ב) "שלח לך אנשים", ותניא: בעשרים ותשעה בסיון שלח משה מרגלים. וכתיב (במדבר יג, כה) "וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום". הני ארבעים יום נכי חד הוו? אמר אביי: תמוז דההיא שתא מלויי מליוה, דכתיב (איכה א, טו) קרא עלי מועד לשבור בחורי" וכתיב (במדבר יד, א) "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא". אמר רבה אמר ר' יוחנן: אותו היום ערב תשעה באב היה, אמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חנם, ואני קובע לכם בכיה לדורות'. מימלא בסדר הזמנים רואים שסמוך לפני המרגלים חטאו במתאוננים, ומרים חטאה בלשוה"ר. מימלא אולי חשש משה שימשכו אחרי חטאים אלו, שבמתאוננים יש חטא של תאוות ועם זה סרו מאחרי ה', ואצל מרים חטאה בלשוה"ר על אשת משה, כך שקשור לאישות, ולכן יש כאן עליה של יצה"ר לילחם בקדושה בתוך בנ"י, לקראת כניסתם לארץ שבה מתקדשים בשלמות (כדי ליפגום שלמות הקדושה), ולכן מופיע כמו בעץ הדעת בהקשר של לסור מאחרי ה' (מציווי ה') וזה קשור בתאוות ובאוכל (אכילת הפרי) ובאישות (כמו שבעץ הדעת היה בעקבותיו תאוות וקשר לאישות שראו שהם עירומים, וכן אדם האשים את אשתו שנתנה לו) ולכן משה רצה לנתק את כוחו של יצה"ר מבנ"י, ולכן כמשקל נגד הביא להם ללמוד את הלכות ערלה וחלה שהם כישירים נגד כוחו של יצה"ר בעולם, שנוצר בעץ הדעת. אבל זה לא עזר והם מיד חטאו ובכו. ועל מה בכו?- על איסור עריות ('על שש עריות שאסר להם משה'. יר') ועל מה שאמרו להם המרגלים, מה חשבו עליהם אנשי הארץ, שהם כחגבים, שזה קשור בדעת, להבין מה בדיוק חושב האחר (ובכלל הערכתם על הארץ מהי, זה קשור בשיקול דעת), וסרו בכך מה', כשאמרו שאין לה' כביכול ח"ו כח נגד יושבי הארץ. והנה גמ' נאמר 'וכתיב "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא". אמר רבה אמר ר' יוחנן: אותו היום ערב תשעה באב היה, אמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חנם, ואני קובע לכם בכיה לדורות' שכיצד למדו זאת? בפשטות הכוונה כעין דגש בתורה "הלילה הוא" הלילה המיוחד, שהוא התגלה בהמשך השנים בחורבן ט' באב. אולם אולי זה גם קשור לנאמר קודם, וזהו 'וכתיב' כהמשך למקודם (לא כהמשך לאמירות על ט' באב, אלא כהמשך לדרשה מהפס') שע"פ החשבון יוצא שבאו ב-ט' באב, אולם מניין לנו שמיד בכו, אולי חיכו עד הבוקר או כמה ימים שבהם התלבטו?- על זה אומר "בלילה ההוא" מיד באותו לילה, מימלא מובן שהיה זה מיד כשהגיעו, שזהו ערב ט' באב, ומימלא על זה שבכו בערב ט' באב לומד ר"י שה' אמר שהם בכו לחינם ולכן יענישם ויבכו בצדק. וניראה שבית ראשון חרב על שלוש עברות חמורות: 'מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני ג' דברים שהיו בו, ע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים' וכו' (יומא ט,ב), וזהו כעין במרגלים שבכו על איסור שש העריות שנאסרו להם שזהו עריות. והם כפרו בכח ה' שכביכול לא יכול לנצח את יושבי הארץ, וכן: '"ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים" וכתיב (במדבר יד, י) "וכבוד ה' נראה באהל מועד" אמר רבי חייא בר אבא: מלמד שנטלו אבנים וזרקום כלפי מעלה' (סוטה לה,א), כך שאלו כעין ע"ז ההיפך מאלוקות ה'. “ויאמרו כל העדה לרגום אתם באבנים" (יד,י) כעין שפיכות דמים, שבאו לרגמם למוות (ואף אם לא התכוונו להמיתם ברגימת אבנים בכ"ז יש אפשרות להרג אפילו בטעות). ובית שני נחרב 'מפני שהיתה בו שנאת חנם' (יומא שם) שכאן היה פיצול בבנ"י ואף הרגימת אבנים מראה על שנאה. מימלא בזמן חורבן ביהמק"ד נעשו עוונות שהזכירו את מעשה חטא המרגלים ולכן עלה אותו יום שחטאו והעלה דינם לחובה, ונעשה להם כעין בחטא המרגלים שלא ניכנסו לארץ ומתו במדבר, וכן שאמרו "לו מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה לו מתנו" (ב) שיש כאן רצון להמשך הגלות (במצרים) ומוות, שכך כנגדו גלו בזמן החורבן מהארץ ויש מוות בגלות. אולי לכן חורבן הבית היה 'אמרו כשחרב בית המקדש בראשונה אותו היום ערב תשעה באב היה, ומוצאי שבת היה ומוצאי שביעית היתה' וכו' (תענית כט,א) שהכוונה על יום ראשון והשנה השמינית (רש”י), אז למה לא נאמר במפורש יום ראשון ושנה ראשונה לשמיטה (מיילא בראשון זה היה בערב ולכן ממש מוצ"ש, אבל מוצאי שביעי, הרי זה כמעט סוף שנה ראשונה)?- אולי באו לרמז על סיום הבריאה, ולכן השתמשו במוצאי שביעיות, שכאן במקום לתקן את העולם שניברא (בשבוע) וקולקל בעץ הדעת, הם חטאו ולכן נענשו (אולי אפילו כעין אחרי שבעת העממין שצריכים להשמיד או שיצאו מא"י, כאילו בנ"י נעשו גולים ומוות). וניראה גם שערלה שזה עץ זה כנגד האדם "כי האדם עץ השדה" (דברים כ,יט) ולכן קשור לתיקון האדם, ופס' זה נאמר בהקשר למלחמה כך כאן כעין רמז לחשיבות האדם בהקשר למלחמה, שכאן על א"י, וקשור בהפרשת חלה, כתיקון הדעת. 'ר"י בר פזי בשם רבי הן נקרא ולא נבעת?.. לטובה "אז ישיר משה ובני ישראל" לרעה "ותשא כל העדה" וגו' ' (יר' שקלים א,א) שבנ"י מתנדנדים פעם לרעה ופעם לטובה בשווה, כך כל העדה פותחים בקול, לשיר לה' בשירת הים, בדרגת נבואה גדולה, ולמול זה פותחים כולם בבכי נגד ה' כשסרים מה' במרגלים. בים מרוממים ומדגישים את הקשר הטוב בהשפעה לא"י, וכאן נגד א"י. בים זה משה, וכאן זהו הסנהדראות (ולכן בהמשך מובא על סנהדרין שהחטיאו [טו,כד-כו]). כאן לשון עבר "בלילה ההוא" שהיה, ולכן משפיע לגלות, כאילו עדיין קשורים לרעת גלות מצרים (וכמו שאמרו שהיו מעדיפים למות במצרים), ואילו בים זה "ישיר" לעתיד לבא, כנגד הגאולה העתידית שיפסקו כל הצרות ויהיה רק טוב בבי"א.