עניין זה החותם את פרשתנו מדבר על עוון לשון הרע. מה היה חטאה של מרים הנביאה? בתורה מובא, שעל רקע פרישתו של משה רבנו מאשתו, טענה-שאלה מרים את אהרון: "הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר". אפשר היה להבין, שיש כאן מעין טרוניה של מרים על משה: הלא גם עמנו דיבר ה', ובכל זאת לא נהגנו כמשה, מדוע אפוא מחמיר משה על עצמו, ונוהג פרישות מיותרת שאין בה כל צורך?

הרמב"ם מסביר שחטאה של מרים היה קל שבקלים. לא היתה לה כל כוונה לדבר בגנות משה. חטאם היה רק בכך, שמתוך דבריהם עלתה, בשוגג ובדרך אגב, השוואה, בין דרגת הנבואה של משה רבינו עליו השלום, לדרגתם, בכך שלא הבינו, שנבואתו הינה מיוחדת במינה, ואין לה אח ורֵע בכל הדורות (הקדמת הרמב"ם לפרק "חלק", היסוד השביעי).

על כך נכתב ב"ספרי" (במדבר יב, א): "והרי דברים קל וחומר: ומה מרים שלא נתכוונה לדבר באחיה לגנאי... כך נענשה – המתכוון לדבר בחברו לגנאי... על אחת כמה וכמה".

עוון לשון הרע נחשב לאחד העוונות החמורים ביותר ביהדות. המתבונן במסכת "ערכין" (טו-טז), בה רוכזו מאמרים רבים בגודל חומרת חטא הלשון, ייווכח שאין לחטא זה אח ורֵע בחומרתו, ובביטויים הקשים שאמרו על המספר לשון הרע, כגון: "כאילו כפר בעיקר", "מגדיל עוונות עד לשמים", "ראוי לסוקלו", "הקב"ה אינו יכול לדור עימו בעולם", "נגעים באים עליו", ומאמר חז"ל החמור מכולם – "לשון הרע שווה בחומרתו לשלוש העברות החמורות יחדיו" (הכוונה לשלוש העברות שחייב אדם להרג עליהם ולא לעבור: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכת דמים). במדרש אף הגדילו ואמרו שלשון הרע גדול משלוש עברות אלה.

על עוון לשון הרע מקדים ומזהיר הנביא זכריה מפני חטא עדין יותר: "וְרָעַת אִישׁ אָחִיו אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם" (זכריה ז, י).

הנביא זכריה מורה כאן על סייג לחטא לשון הרע, והוא: שאסור אפילו לחשוב רע על יהודי! כי בעצם המחשבה הרעה על פלוני, מצויים כבר זרעי הפורענות של חטא הלשון. הדיבור בפה – היא תוצאה של המחשבה הרעה. מי שמתיר לליבו לחשוב מחשבות רעות על חבירו – פותח בכך פתח לדיבור לשון הרע, כיוון שכבר הורגל להוריד את ערך חברו בעיני עצמו.

ונשאלת השאלה למה כל כך חמור חטא לשון הרע?

כידוע, נברא כל אדם בצלם אלוקים, וידוע שלכל אדם יחוד אלוקי משלו, שאין דומה לו בבריאה. דיבור לשון הרע על אדם כלשהו, הוא אפוא זלזול ופגיעה בבחירת ה' לברוא אדם זה, בחשיבות שראה להביא נשמה זו לעולם, בנוסף לאין סוף בני האדם שכבר ברא.

לימדו אותנו חז"ל: "מידה טובה מרובה ממידת פורענות, אחת על חמש מאות" (תוספ', סוטה ד). אם כה נוראה היא חומרת חטא הלשון, הרי שממש אין לשער גודל שכרו של הנזהר בלשונו! וכמו שאמר הגר"א בשם המדרש, "שעל כל רגע ורגע שאדם חוסם פיו, זוכה לאור הגנוז שאין כל מלאך ובריה יכול לשער" (שמירת הלשון, שער הזכירה ג).

ומעתה: אם זהו השכר על ההימנעות מלדבר לשון הרע – מי יוכל לשער את השכר על המשתמש בלשונו לשבח ולכבד בה את הזולת? שהרי המכבד את הבריות מכבד בעצם את מי שבראם – את מלך מלכי המלכים הקב"ה!

הרב יוסף אליהו, מתוך הספר – "שיחות לספר דברים" משנת הרב אביגדור הלוי נבנצל שליט"א