פרשת בהעלותך

"בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" (ח, ב).

"מעשה המנורה רומז לכלליות נשמות ישראל". "מקשה זהב" – כלומר צריך להיות כל כלליות הנשמות חיבור אחד. ולאו דווקא חיבור אדם עם הדומה לו והשוה עמו, אלא גם עם הפחותים והנמוכים ממנו. "עד ירכה" – הם העניים. "עד פרחה" – הם הקטנים בשנים שדומין לפרח היוצא בתחילה". (בן איש חי)

"ועתה נפשנו יבשה אין כל " (יא,ו)

יש אצלנו איזו נטייה, טבעית כנראה, להתרכז במה שחסר לנו ולא כל כך לראות מה שיש.

אתה נוסע לציון של הצדיק כי אתה צריך ישועות, כי חסר לך זה וזה וזה ואתה כבר יותר מדי זמן ממתין ועוד לא קיבלת.

אתה מגיע לשדה בחצות לילה, לשעה שלך עם ה', ויש לך איזו נטייה לגשת ישר לעניין ולבכות על החסרונות שלך. אבל מה עם מה שיש? באמת אין כל? יש הכל!!!

כשאדם לומד להודות, לראות מה יש ולומר תודה, זה בעצמו ימשיך לו שפע הרבה יותר מכל הבקשות שלו. וגם כשאדם בתוך צרה ח"ו, אם הוא מתחזק לומר תודה, אם ילך בדרך הזו הוא יבטל את כל הצרות שלו. כשהוא מודה לה' על הכל, הן על הדברים הטובים והן על הדברים הקשים, הוא בעצמו אומר לה': אני יודע שהכל מאתך ואם כך, הכל לטובה כי כל מה שאתה עושה הוא בודאי לטובה.

אתה הולך בדרך של התודה, אתה זוכה לראות את ה' עין בעין. אתה כל הזמן רואה את החסדים, את הניסים והנפלאות שה' עושה אתך, אתה מרגיש אותו יתברך, אתה כאילו הולך איתו יד ביד. כי ע"י הודאה אדם מרגיש כמה ה' הוא אין סוף, כמה ה' רחמן, מרגיש את גדולת ה'.

כל תולדה, מכוח הודאה. יצחק נולד מכוח ההודאה של אברהם אבינו. יוסף הצדיק, 12 שנה רקד בבור, הודה לה' ובסוף קיבל מה שקיבל.

תולדה אותיות לתודה. במקום לדחוק את השעה, תודה. זו הדרך להיכנס לשערי הקדושה. אני לא רוצה כלום, שום השגה, רק להודות לך.

אדם שכל הזמן מודה לה', הגוף שלו מתפקד טוב. הוא כמעט ולא חולה.

בכל הנאה גשמית, יש רגע שזה מתוק וזה עובר. בהודאה המתיקות לא עוברת. ואם אתה חושש שאם לא תבקש לא תקבל, מבטיחים לך שאדם שרק מודה, ה' מסדר לו את החיים כך שהוא לא יחמיץ שום דבר, שלא יצטרך לבקש, שהוא יקבל כל מה שהוא צריך.

אדם לומד להגיד תודה, הוא מתחיל להבין שהכל נותנים לו, ששום דבר זה לא מכוחו וככה הוא זוכה לעוד טיפת ענוה ושפלות והטיפה הזו זה בכלל לא דבר קטן, זה דבר עצום ונורא.

כשאדם לומד להודות, יש חשק לתת לו עוד ועוד. ככה בין אבא לבן, כך בינינו לאבינו שבשמים.

כשבני זוג לומדים להודות אחד לשני כל על דבר, כי שום דבר לא מובן מאליו, השכינה בבית. וכשהשכינה בבית, לא צריך יותר שום דבר.

"כי באמת זה הדרך של הודאה ותודה הוא דרך נפלא מאד להתקרב על ידו להשם יתברך בכל מקום שהוא, כי העולם הזה מלא צרות ויגונות, ומעוצם הצרות והיסורים והמניעות שבזה העולם קשה וכבד על האדם להתקרב לעבודתו יתברך. על כן עצה גדולה לזה, שבכל פעם יזכיר את עצמו את כל הטובות האמיתיות והנצחיות שעשה השם יתברך עם אבותינו ועמנו, עם כל אחד ואחד בפרטיות" (ליקו"ה )

בני ישראל מתלוננים בפני משה: זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים... את הקישואים ואת האבטיחים... ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו" (יא,ו).

שעור בהכרת הטוב. תראה מה שיש, לא מה שחסר. חצי כוס מלאה זה לא חמישים אחוז, אלא מאה אחוז חצי כוס. צריך תמיד להסתכל על מה שיש ולשמוח במה שיש ולהודות על מה שקיבלנו. להכיר תודה על ה"יש" הגדול, על האוצר שבו כבר זכינו.

מתי אדם יודע שהוא זכה לאמונה שלמה? כשהוא כל הזמן אומר תודה. בכל המצבים. הוא חי באמונה שכל מה שקורה לו זה מהשם והכל לטובה. רק להגיד תודה. בעולם הזה זה חושך, לא רואים שזה טוב, צריכים להאמין שזה טוב. שכל דבר שקורה, זה טוב. האמונה הזאת זה דבר כזה מרגיע, כזאת מנוחת הנפש, כזאת שמחה.

יהודי לשון הודיה ויהודי זה גם לשון הוד. זו המהות שלו וזה התענוג שלו, להודות לה' על כל ההוד שממלא את חייו. ה' ברא לנו עולם כזה נפלא, ומצפה שנשתמש בכל מעשי הבריאה ונודה לו על כל דבר, נהלל ונשבח אותו. כל מה שברא השי"ת בעולמו, ברא כדי שנעבוד אותו באותו דבר. וכשאנו משתמשים באותו דבר ולא אומרים תודה, ולא מקשרים הכל אליו יתברך, אנחנו נחשבים גזלנים.

איזה בריאה שה' ברא, בריאה נפלאה הוא ברא לנו, איזה ימים ואיזה נהרות ואיזה עצים ואיזה פרחים ואיזה צבעים ואיזה סוגי דגים יש בים, ואיזה סוגי צפורים, וחיות ומה זה עננים ומה זה הגשמים, אי אפשר לשער בכלל את כל הבריאה הנפלאה הזו שה' ברא אותה, רק בשביל שיראו את כל הפאר הזה ויעבדו עם הפאר הזה את הקב"ה וככה יעלו את זה למעלה. כי אם זה נשאר למטה אז מה יוצא מזה, יוצא שכל הבריאה לא הגיעה לשלמותה.

מי רואה, מי מסתכל, כולם רק בוכים, כולם בקושי גומרים את היום שלהם, בבוקר קמים, בצהרים כבר נפלתי כי אכלתי יותר מדי או שדיברתי יותר מדי או פתאום נפלתי לעצבות ולא הצלחתי בזה ולא הצלחתי בזה ואז בעצם הבריאה לא מגיעה ליעודה, היא לא מגיעה לזה שאנחנו נראה את כל הדברים הנפלאים ונשיר לה' שירה.

["דוד המלך, למה הוא דוד המלך? למה הוא משיח? כי הוא יצא למדבריות, ושמה, במדבריות, כשהשמש קופחת, ובמצבים הכי קשים שלו הוא הצליח להרים את הכל, "טוב לי כי עוניתי למען אלמד חוקיך", ולעשות לנו, לכל הדורות, ספר תהילים כזה נפלא שאנחנו לא יכולים לחיות בלעדי הספר הזה, לא היינו יכולים להחזיק מעמד בכל הגלות הנוראה בלי הספר הזה. דוד המלך, עם כל המילים הנפלאות שלו, שראה איך השמים מספרים כבוד א-ל והכל הכל הוא העלה למעלה, לכן הוא דוד משיח"] (באור פני מלך).

על הכל צריך להודות. שום דבר לא מגיע לנו. אנחנו נושמים חמצן של חסד ששופע עלינו מרחמיו של יוצר בראשית. הבטוי האדיר ביותר של הרחמנות האלוקית זה התורה שקיבלנו, תורת חיים, מלמדת אותנו איך לחיות נכון.

ה' רוצה שיודו לו, שישבחו ויפארו את שמו. אבל לא בשבילו, בשבילנו. הרי אין שום שבח שיכול להיות כביכול תשלום עבור כל החסדים שהקב"ה עושה עמנו. זה בשבילנו. כדי שנזכה לדבקות הנפלאה הזו, כדי שכשהלב מתמלא באהבה והכרת הטוב למי שעושה אתנו אין סוף חסדים, שיהיה למי להודות, למי להביע את כל מה שבלב. כמו אדם שיש לו שמחה בביתו, הוא מתרומם אז למקום כזה גבוה, הוא ממש מרגיש שהרקיעים פתוחים לפניו והוא עומד ומודה להקב"ה מכל הלב, הוא כל כך קרוב, בלי מחיצות ממש.

נכון, אין לך הכל אך יש לך הרבה. חבילה די יפה קיבלת, לא תגיד תודה?

צריך לשמוח כל היום! להודות כל היום לה'! להודות ולהלל את השי"ת! לשמוח בכל מצווה! לראות כל מצוה כזכות אין סופית. חז"ל אומרים שהיה כדאי לאדם לחיות בעולם הזה רק בשביל לעשות מצווה אחת. צריך לשמוח וללכת עם הדרך של התודה.

הקב"ה הוא המשפיע והאדם הוא מקבל. צריך כל הזמן להזכיר לעצמנו את הדבר הזה. שכל איזה שבח שאדם פתאום מקבל, איזה מחמאה, או שהוא בעצמו נותן לעצמו מחמאה, אומר איזה יופי, ברוך השם הצלחתי, הוא צריך לזכור על המקום מאיפה יש לו את זה. תודה רבה לך ה', תודה רבה, זה ממך, כי מאיפה היה לי את הדעת הזאת,, את הכשרון להבין, לדבר, לעשות, לפעול, זה הכל מהצלם אלוקים שנתת לי.. אחרי דקה הוא עוד הפעם שוכח, הוא חשב שזה הוא בעצמו, וכל הזמן נמצא בזיגזגים האלה, זה אני, זה לא אני. אני הרי כזה נחמד, אני לא עושה את השגיאות שפלוני עושה כי אני יותר עדין, ואני מבין, ואני לא פוגע, וברוך השם אצלי יש שלום בית, ואני מצליח בזה ואני מצליח בזה אבל בעצם זה לא אני, זה הקב"ה, תודה רבה לך ה', אתה הבאת לי את השלום בית, אתה הבאת לי את ההצלחה עם הילדים, הכל מה שיש לי זה אתה ודקה אחרי זה עוד הפעם, עבודה לכל החיים.

אנחנו כל כך התרגלנו לטוב, שרק כשיש פתאום איזה חסרון , איזה צרה ח"ו, רק אז מבינים כמה צריך להודות כל הזמן. לא לחכות שה' יקח מאיתנו כדי שנתחיל להעריך מה היה לנו.

בתוך הצרה- לחפש את ההרחבה, את הרחמים של ה' ולהגיד תודה. על כל אחד עוברים נסיונות לא קלים בחיים וצריכים להיות חזקים ולהחזיק מעמד, כי בדרך כלל כשמחזיקים מעמד אז נהיה יותר טוב. עיקר הנסיון כשמחזיקים מעמד אז בירידות, במצבים קשים שאנחנו עוברים. ומי כדוד המלך, שמצא את הקב"ה במקומות הכי חשוכים שאמר: "חצות לילה אקום להודות לך". בשיא החושך, בהסתר הכי קשה, היה דוד המלך עומד לפני ה' בשירות ותשבחות בדבקות נפלאה.

לזכור שאין יאוש, לומדים את זה מהפרשה שלנו. במדבר היו אנשים שהיו טמאים ולא יכלו להקריב קורבן פסח, אך הם לא התייאשו וביקשו ממשה לתקן את החסרון, שאלו אותו "למה ניגרע". וזאת שאלה שכל אחד צריך לשאול, אפילו לזעוק, למה אגרע, גם אני רוצה להתקרב אל ה'.

העיקר לא להתייאש. העיקר לשמור על תקווה. משה רבנו, תשש כוחו מהתלונות של העם שרצה בשר ולא הסתפק בטעם של הבשר שהיה במן. מה הוא אומר לה'? "הרגני נא הרוג". כבר אין לי כוח להנהיג את העם הזה, עם שרוצה לראות בשר, עדיף למות.

מורנו הרב: ברגע שמשה אמר "הרגני נא הרוג" נגזר עליו מיתה. אסור אף פעם שאדם יגיד "הרגני נא הרוג", אסור אף פעם להגיד "אני רוצה למות" אפילו שיש לו את הצער הכי גדול שיש. כי אין יאוש! אדם לא יכול לדעת איזה דבר הוא יקבל עוד דקה! הוא לא יודע איזה ישועה הוא יקבל עוד דקה! אדם לא יודע איזה ניסים יהיה לו עוד דקה! להיפך!! ברגע שאדם נמצא בשיא הקושי, בשיא היאוש ומגיע לתחתית ממש, הוא רואה שהכל כבר אבוד אז שידע! זה הרגע שמתחילה הישועה שלו! ברגע שהוא עומד בפתח הישועה, ברגע שהוא עומד לפני הישועה שלו, באותו רגע היצר הרע מכניס אותו ליאוש הכי גדול, לכן צריך כשאדם נמצא בשיא הקושי ובשיא היאוש שידע שזה עצת היצר הרע אבל באמת הוא נמצא בפתח הישועה.

הנסיון של יהודי זה לא להיכנס ליאוש, זה עיקר הניסיון! כי על כל אחד ואחד חייב לעבור עליו נסיונות, ירידות, עליות, עד סוף החיים! ועיקר ההתחזקות בשמחה זה בזמן הירידה, עיקר הניסיון זה בזמנים הכי קשים שמאמין שהוא יצא מכל הבעיות] (עד כאן מורנו הרב).

אדם צריך להיות חזק, שבכל פעם שיש לו איזו ירידה או קושי או יסורים , הוא לא יתן לשום מחשבה של כפירה להיכנס אליו, שום מחשבה שמה שקורה לו זה רע, אלא מודה לה' ומאמין באמונה שלמה, שאם ה' עשה לו את זה, בודאי זה לטובתו הגמורה.

במקום להתייאש, תגיד תודה ותראה ישועות. גל של תודה שוטף את העולם. השי"ת ברא את העולם כי רצה לגלות את רחמנותו. זה נאמר בזוהר הקדוש וזה אומר רבנו הקדוש בליקוטי מוהרן.

כשאדם מאמין שהכל זה רחמים, אין לי זיווג וזה רחמים, אין לי עדיין ילדים וזה רחמים, אם בראת אותי הי"ת בשביל לרחם עלי, אז הכל זה רחמים.

אסור לתת לכפירות להיכנס לנו בלב. חייבים להחזיק באמונה שאין רע בעולם, שהכל זה רחמים, הכל זה טוב, ואם מגיעים למדרגה כזו של אמונה, אז כל העכובים, כל הצרות, הכל נמתק כי עמדנו בהצלחה במבחן האמונה. הרי תכלית כל מה שאדם בא לעולם הזה, בשביל שיאמין בה'. לכן, כשהוא מגיע לאמונה שהכל טוב והוא אומר תודה אז אין סיבה שיהיה לו חסרון! כל חסרון הרי בא לעורר את הנאדם שיתחזק באמונה.

אדם לא מפסיק להגיד תודה על הצרה שלו, אז פתאום הצרה הזו הופכת למתנה הכי גדולה שהוא קיבל מהקב"ה. אפילו לפני שהישועה הגיעה.

כי הוא שמח. הוא דבוק בה'. האמונה הזו שכל מה שקורה לו זה באמת לטובתו חודרת לאט לאט לתוך לבו וזו בעצם הישועה הכי גדולה. זה לטעום טעם גן עדן כבר בעולם הזה. תודה והודיה – הסוד של החיים. כמו בסיפור הבא:

כאחד הגדיים הזריזים

זו היתה ציפייה מורטת עצבים. לא היה יום, ולא היה לילה. התפילות קרעו שחקים והגיעו עד כיסא הכבוד. בן! . רוצים בן, אחד, בריא, שנגדל אותו, נטפח אותו, נחנך אותו ונשלח אותו לתלמוד תורה, שנזכה שיהיה לנו צאצא תלמיד חכם וירא אלוקים. איך אפשר – רבונו של עולם – להקים משפחה מבלי לזכות לפרי בטן. לפעייה של תינוק, לחיוך הראשון, לשן המצחיקה בקידמת החך העליון, לנפנופי הידיים העקשניות, להחלפות, לבקבוקי המטרנה האינסופיים. איך אפשר?!.

אליעזר וגרציה אדמון לא התייאשו, גם אחרי 18 שנות נישואין עקרים הם היו בטוחים שיש תקווה, שהקב"ה יאזין לתפילתם ואל שוועתם, והישועה בוא תבוא. בן או בת – העיקר המשכיות.

גרציה אדמון אשה חרוצה וחזקה. חברותיה לעבודה מתארות אותה כמורה יסודית, קפדנית, אבל שופעת חמימות לתלמידותיה. חמימות לחוד, ודרישות לחוד. ההומור אמנם לא היה צד חזק באישיותה, אבל המורות וגם התלמידות ידעו שעצב גדול מימדים שוכן בליבה, ולמי יש מצב רוח לבדיחות באקלים הבודד הזה. כולן ידעו למה, רבות מהן במשך שנים שיננו את שמה ואת שם אמה, גרציה בת נעמי שמחה, לזרע של קיימא. אמן.

אליעזר אדמון שכיר בחברת שיווק של צעצועי ילדים, יהודי פשוט וירא שמים בתכלית. בעודו עוסק בנסיעות מקצה הארץ לקצה, הוא משנן משניות וגורס מזכרונו את הסוגיה האחרונה של הדף היומי, עליה היה שוקד בערבו של יום.

אליעזר וגרציה תמכו ועודדו זה את זה, אבל הכתלים הריקים, ההווה הכבד והשקט הנורא העיבו על שמחת חייהם. בן. רוצים בן. כמה אפשר לחכות?

מסובב כל הסיבות נענה לתפילתם. הודו להשם כי טוב כי רב חסד הוא. אליעזר וגרציה החליטו לשמור בסוד את הבשורה הטובה, בבחינת אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, וכאן במקרה הזה צריך גם המון המון ברכה וסיעתא דשמיא.

לאחר שנועצה עם רופאת המשפחה, יצאו הזוג אדמון לבצע בדיקת אולטרא-סאונד, כדי לשמוע ולשמוח שהכל מתנהל בצורה בריאה ותקינה.

רצו לשמוע...

"צר לי" אמר להם ד"ר בליבשטיין בעיניים כבויות "אבל האולטרא-סאונד חושף בעיה כאובה שיש לעובר. אני יודע שאתם מצפים לתינוק למעלה מ18 שנה, אבל אינני יכול להסתיר את המימצא הקשה...".

גרציה ואליעזר היו ישובים מולו, ועננה שחורה של קדרות החלה לסחרר אותם, והפכה את אבריהם לכבדים מנשוא. האם זה נסיון שלא יוכלו לעמוד בו? האם לא כדאי שהאדמה תבלע אותם? אולי אנחנו רק חולמים?

"האמינו לי משפחת אדמון, המימצא הזה הוא נדיר, לעובר שלכם אין גפיים. לא ידיים... לא רגליים. הראש והגוף תקינים, הדופק סדיר... אבל...".

בכי כזה קורע לב, לא שמע ד"ר בליבשטיין מאז נכנס לתפקידו כרופא לפני 30 שנה. מרירות ויגון של 19 שנים עמוסות תקוות שנתמסמסו, נשפכו כמפלים אדירים על שולחנו, והוא נותר ישוב מאובן ונבוך. "הלוואי ואני טועה... ביקשתי גם את חוות דעתו של ד"ר מגן, ולצערי... אני ממש מצטער...,. ד"ר בליבשטיין הגיש לבני הזוג כוסות מים קרים, ורק אחרי שעה ארוכה הם אזרו כוחות נפש וגוף לצאת מן המרפאה, אל אופק מבהיל לא פחות מעידן העקרות.

"כבוד הרב, אלה הממצאים. מה עושים?" שאל אליעזר אדמון בעיניים לחות את גדול הדור. "אנחנו מחכים לתינוק עוד מעט 19 שנה. מה עושים?"

הרב ז. הרים את עיניו הטהורות והבורקות וחייך חיוך ענק של טוב לב ואהבת ישראל במימדים של אטמוספרה. חיוך שנכנס ללב הפצוע כמו תרופה מדהימה שפותרת כל מכאוב. "הו, ידידי החשובים אליעזר וגרציה אדמון, מזל טוב. אני שמח בשמחתכם. שיהיה בשעה טובה... נו אז האולטרסאונד אומר שאין ידיים, אין רגליים. לא נעים. אבל זה רצון השם, ואתם יודעים מה, אגלה לכם סוד. הבורא יתברך דואג לכל יציר נברא. ואם חלילה הוא צריך להיוולד עם איבר חסר, הוא משלים לו זאת עם איברים אחרים. הסכיתו ושמו ר' אליעזר וגברת גרציה", ליטף חיוכו של הרב את פניהם העגומות של בני הזוג "רבי יעקב מעמדין מספר שבזמנו היה סופר סת"ם, שכתב מזוזות וספרי תורה הכי יפים ומהוקצעים באותה תקופה... עם הרגליים.

"כן, כן, עם הרגליים, כי הוא נולד בלי ידיים, וקיבל ברגליו, שהפכו לידיו עוצמות וכישורים חסרי תקדים, ובנוסף הוא היה ירא שמים ואנשים עמדו בתור לקנות ממנו ספרי תורה, תפילין ומזוזות. אגלה לכם עוד סוד, אחד מחכמי הדורות היה גביהה בן פסיסא, הוא נולד עם גיבנת ועליה עוד גיבנת. בקיצור כיעור לשמו. כשהגיעו שליחי העם המצרי למלך אלכסנדר מוקדון ותבעו שעם ישראל יחזיר להם את ביזת מצרים, חכמי ישראל עמדו פעורי פה ולא ידעו מה להשיב. אבל גביהה בן פסיסא ביקש להישלח, והשיב למצרים התובעים לאוזני המלך, שהוא מוכן להשיב את ביזת מצרים, בתנאי שהם, המצרים, ישלמו שכר עמל הכפיים של עבדי ישראל, 60 רבוא עבדים כפול 400 שנה. המצרים ביקשו זמן לחשוב שלושה ימים, ולא שבו עד היום. ואם תישאלו מנין לגיבן הזה חוכמה כל כך גדולה.. התשובה פשוטה: הכל בזכות אמא שלו פסיסא, שבנתה את אישיותו, שחינכה אותו שהגיבנת היא לא מגבלה, ושאין חכם ונבון כמוהו. וכך הוא צמח לאילן מפואר של חוכמה ויראת שמים מבלי רגשי נחיתות על כי גיבן הוא. גם במקרה שלכם, אני אומר דבר דומה. מי יודע איזה שכל מבריק ואיזו נשמה מופלאה נטועים בגוף הזה שיש שטוענים שאין לו ידיים ורגליים. מזל טוב, מזל טוב ושיהיה לברכה". חלפו להן שמונה שנים. הרב ז. הגיע לחתונה משפחתית בירושלים. לפתע ניגש ילד כבן 7 ושאל: כבוד הרב אתה מכיר אותי? הרב ז. נוהג להשיב לילדים "כן, אני מכיר אותך רק תזכיר לי מהיכן".

"אתה היית הסנדק שלי" השיב המתוק מביט במבט חד עם זוג עיניים נבונות "אני משכונת ארזי הלבנון", מירושלים, ואמא שלי מורה".

"אתה אביתר!? אני לא מאמין, היכן אתה לומד? באיזה סוגיה? נו ומה אומר רש"י, ומה מקשה עליו התוספות? נו ואיך הריטב"א מיישב זאת? ורבנו חננאל? אוי, אוי, איזה תלמיד חכם אתה אביתר" סיכם הרב.

אחרי דקות ארוכות של פלפול תלמודי, אחז הרב ז. את ידיו של אביתר הקטן ופרץ עמו במחול סוחף לצלילי התזמורת. "כיצד מרקדין לפני הכלה".

גרציה ואליעזר מחו מרחוק דמעה של אושר, אביתר המוכשר שלהם, עם יד אחת בריאה ויד אחת תותבת, עם רגל אחת בריאה ורגל אחת תותבת, רקד בקצב מעורר כבוד, כאחד הגדיים הזריזים שבחבורה, עם גדול הדור, כן, זה שנתן להם עצה שכולה אומרת כבוד לתורה, והודייה למי שאמר והיה העולם. (מתוך סידרת ספריו של הרב יעקב (קובי) לוי).

תפילה

אבאל'ה

היום, באופן חד פעמי, תחזור להיות אבאל'ה שלי, כמו שפעם קראתי לך, עד שהעירו לי שזה לא כ"כ מכובד אז עברתי ל"רבונו של עולם", שגם זה שם נפלא, יש לך המון שמות נפלאים אבאל'ה כי אתה כל כך נפלא.

היום התפילה שלי תהיה להגיד לך תודה. תודה על כל מיני דברים שעד היום אולי לא אמרתי עליהם תודה. חוץ מדבר אחד, תודה שיש לי אותך כי זה אני אומר כל הזמן, אני לא יכול לא להגיד את זה.

תודה שכבר למעלה מעשרים שנה אני לא יכול להגיד - "להתעורר בבוקר", כי אני מתעורר בלילה ולהתעורר בלילה זה אחד הדברים הכי מתוקים שנתת לי אבאל'ה. לילות הזהב קוראים להם אצלנו ואני הייתי משנה את השם ללילות הכסף, כי כשצועדים בזמן חצות על השביל הכי מתוק בעולם ומרימים את הראש למעלה, אל השמים, האור אז כל כל כסוף, הכל נצבע אז בצבע כסף, צמרות העצים, והכוכבים, והשמים, ולפעמים אי אפשר להמשיך לצעוד כי הרגליים נדבקות לארץ, והראש נדבק לשמים, והנשמה נדבקת בך אבאל'ה.

תודה על השולחן השישי בטור השמאלי של הישיבה הקדושה והספסל שצמוד אליו, שרק מתיישבים שם, יש כאלה רצונות אליך, כזאת מתיקות, כזאת התעוררות, תודה על כל המילים כולל המילים של התפילה הזאת שנכתבות על השולחן הזה בהרבה אהבה אליך. ותודה על כל מה שזוכים לחטוף שם בלילות הכסף האלה.

תודה על תפילת שחרית בישיבה הקדושה שהיא הרבה יותר מתפילה כמו זו שאנשים בדרך כלל מכירים, שהיא "הפקה" רבת הוד של שירים וריקודים שמי שנכנס לשם בפעם הראשונה, פוקח זוג עיניים נדהמות שאומרות: תפילה כזו לא ראיתי בחיים שלי.

תודה שכבר למעלה מעשרים וחמש שנה אני נכנס כל בוקר למקום עבודתי בשמחה רבה ומרגיש שבעצם, במקום לקבל משכורת אני צריך לשלם משכורת, לשלם על הזכות הנפלאה שנפלה בחלקי לעסוק בנתינה וחסד, במפגש עם נשמות יקרות שפוגשות אותי ברגעים קשים של החיים, ומאפשרות לי להושיט יד, להקל, לתמוך, לסייע, והכל בכוח שלך אבא יקר.

תודה על הדמעות ששוטפות את פני כשאני מקשיב תוך כדי נסיעה לדיסק של "נגוני כלולות" שהנכד שלי כל כך אוהב ולכן זה תמיד נמצא ברכב, ובמיוחד כשיש חתונה באופק, של חתן שהוא קרוב לליבי, זאת כזאת סערת רגשות, כזאת אהבה לכל ילדיך, אבל בעיקר אליך אבאל'ה.

תודה על כל הרגעים הקשים של החיים, על הכשלונות, והירידות, והנסיונות, והנפילות, תודה שברגעים הכי קשים יש לנו במה להיאחז כי הרצון שלנו הוא טוב, הוא טהור, הוא נקי, הוא קדוש, הוא רצון ברזל, אנחנו רוצים אותך אבא, יותר מכל דבר אחר בחיים, ואם זה הרצון שלנו, אז אין יאוש, אז אוספים את עצמנו ומתחילים מחדש.