המיליונים הרבים המושקעים בפרסום מסחרי משפיעים על תודעתנו, אם נרצה ואם לא נרצה. בשבועות שלפני חג השבועות אנחנו מופצצים במסרים פרסומיים של תעשיית החלב, וכך נטמנת בליבנו ההנחה שחג השבועות הוא חג הגבינות ומוצרי החלב.

אכן, מנהג ישראל לאכול מוצרי חלב בחג השבועות, אבל אין זו מהותו של החג. גם הפיכת החג ל'חג הביכורים', במשמעות שניתנה לו בעידן החדש, היא חלק מהניסיון לשנות את אופיים של חגי ישראל המסורתיים ולשוות להם אופי של חגים חקלאיים.

יש גם שיבוש נפוץ בהבנת מושג 'חג הביכורים'. רבים סבורים שבחג השבועות היו מביאים את ביכורי הפירות, כמתואר בדברי חז"ל. זו טעות. החג נקרא 'ביכורים' מפני שבו הובאו לבית המקדש 'שתי הלחם', שנאפו מיבול החיטה החדש, ומכאן ואילך היה אפשר לקיים את מצוות הביכורים; אבל בחג הזה עצמו לא היו מביאים את הפירות.

עניינו המרכזי של חג השבועות הוא כפי שאנו אומרים בתפילה – "זמן מתן תורתנו". זה היום שבו קיבלנו את התורה ונעשינו 'עם סגולה'. זה היום שבו ירד הקב"ה לעיני כל העם על הר סיני, ונתן לנו, בקולות וברקים, את התורה והמצוות. זה היום שבו הוטלה על העם היהודי השליחות המיוחדת, לקדש את העולם הגשמי והחומרי, ולעשות אותו 'דירה' לקב"ה.

את המסר הזה עלינו להעביר לילדינו, לדור הצעיר. חז"ל מספרים שלפני מתן התורה אמר הקב"ה לבני ישראל: "הביאו לי ערֵבים טובים שתשמרוה ואני נותנהּ לכם". אמרו ישראל: "אבותינו ערֵבים לנו. נביאים ערֵבים לנו". אמר להם הקב"ה: "גם הם צריכים ערֵבים. אלא הביאו לי ערֵבים טובים ואתננה לכם". אמרו: "הרי בנינו ערֵבים לנו". אמר להם הקב"ה: "אלו ודאי ערֵבים טובים, על-ידם אתננה לכם".

קיומו של העם היהודי אינו יכול להיות מבוסס על כך שה'נביאים' או ה'אבות' עוסקים בתורה. הערובה לנצחיותו של עם ישראל ולהמשך אחיזתו בתורת ישראל היא כאשר הילדים מחוברים לתורה, מקבלים את החינוך הנכון, וגדלים יהודים בעלי שורשים עמוקים במורשתם.

האתגר הזה נעשה קשה יותר בדורות האחרונים. כיום הילדים חשופים לאופנות העולמיות. הטכנולוגיה המתקדמת מעבירה רעיונות, תרבויות וסגנונות חיים, במהירות עצומה, ויוצרת שיטפון שקשה לעמוד בפניו.

כאשר אנו קוראים בחג השבועות את עשרת הדיברות הרי זה כאילו אנו חווים מחדש את מעמד הר סיני. וכשם שבאותו מעמד נכחו כל בני העם היהודי, כך גם אנו נדרשים להיות שם עם הערֵבים שלנו – הילדים. חג שמח!

בתי הכנסת ברחבי הארץ נערכים לקבלת המוני ילדים בחג השבועות למעמד קריאת עשרת הדיברות. השתתפות הילדים במעמד הזה מבוססת על מאמר המדרש: "אמר הקב"ה לישראל: בניי, הווּ קורין את הפרשה הזאת בכל שנה, ואני מעלה עליכם כאילו אתם עומדים לפני הר סיני ומקבלים את התורה". צעירי חב"ד מכריזים על מבצע פרסים ענק, לילדים שיבואו למעמד הזה. פרטים בבתי חב"ד.

גם השנה יהיה אי"ה בירושלים מעמד מיוחד של קריאת עשרת הדיברות לילדים, בשעה 11:15 בבוקר, בבית כנסת חב"ד 'בית יוסף' (רח' זוננפלד 23, בשכונת בית ישראל). צפויים להשתתף בו כאלף ילדים. הילדים שיבואו למעמד ייהנו מכיבוד מיוחד.

נהוג בשבתות הקיץ ללמוד פרק אחד מפרקי אבות. לפני הלימוד של כל פרק אומרים את המשנה: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר ועמך כולם צדיקים, לעולם יירשו ארץ, נצר מטעי, מעשה ידי להתפאר".

טעמים רבים ניתנו למנהג זה. אחד הטעמים גורס שמסכת אבות עוסקת בעבודת המידות ולכן זו הכנה ראויה למתן תורה. על היהודי לזכך את עצמו כדי להיות ראוי לקבלת התורה מחדש. בעומק יותר, לימוד מסכת אבות קושר את חג השבועות לחג הפסח ומביא לידי שלמות את החירות שזכינו בה ביציאת מצרים.

לצורך זה נתן הקב"ה לבני ישראל את מצוות מילה ומצוות קרבן פסח. ועם זה, קיום המצוות האלה לא היה שלם, שכן הן נכפו במידה מסוימת על העם. וכך המדרש כותב: "הרבה מהן לא היו מקבלים עליהם למול... וכיוון שעשה משה את הפסח, גזר הקב"ה לד' רוחות העולם... הלכו ונדבקו באותו הפסח... והיה ריחו מהלך...". בני ישראל ביקשו לאכול מן הפסח, ומשה הִתנה זאת בקיום מצוות מילה, ואז בני ישראל מלו את עצמם. מכאן שהמצוות הללו לא נעשו ביוזמתם אלא בהתעוררות מלמעלה.

אולם אי-אפשר לבוא לחג השבועות ריקם, בלי הכנה. ההכנה הזאת נעשית על-ידי לימוד פרקי אבות. זה לימוד שעוסק במידות טובות ובדרכים שהתורה נקנית בהן. עניינה של מסכת אבות מזכיר את ספירת העומר, שאף היא עוסקת בעבודה על מידות האדם, כאשר כל יום מימי הספירה מכוּון כנגד מידה אחרת.

ההכנה למתן תורה על-ידי ספירת העומר ומסכת אבות מתחילה מיד אחרי חג הפסח, שבו התרחשה ההתגלות הגדולה של הקב"ה לעם ישראל – "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים". מכאן והלאה נדרשת עבודה עצמאית של כל יהודי ויהודי, עד שזו נשלמת בחג השבועות.

באה המשנה ואומרת: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". אף שבני ישראל שונים זה מזה, וייתכן שיש יהודים שהתנהגותם אינה כנדרש, המשותף להם הוא שלכולם חלק לעולם הבא. גם התורה היא נחלת כלל ישראל, בלי הבט על רמתו הרוחנית של כל יהודי.

החג נקרא 'זמן מתן תורתנו' ולא 'זמן מתן תורה', כי זה זמן מתן תורה לכל אחד ואחד; לכל יהודי על-פי מעשיו, דרגתו והשגתו בתורה.

חג השבועות הוא זמן מוכשר לעשות הכול לטובת לימוד התורה ועבודה ביראת שמים, וכמו-כן לעסוק בתשובה על דברים הקשורים ללימוד התורה, באין מפריע מהשטן המקטרג, כדוגמת זמן התקיעות בראש השנה והיום הקדוש של צום הכיפורים.

בליל חג השבועות חייב כל אחד ואחד לקבל עליו את עול התורה. זו צריכה להיות קבלה בלב וגם קבלה בפה. ויאמר: "ריבונו של עולם, הריני מקבל עליי את עול התורה".

בחג השבועות כל יהודי מקבל כוחות חדשים לשנה הבאה, שתהיה זו 'שנת תורה' באופן נעלה יותר מכפי שהיה עד כה. הכוחות החדשים האלה מחייבים את האדם לחשבון נפש חדש, שיביא לידי החלטות בדבר הוספה בכל שיעורי התורה שלו.

"ויענו כל העם יחדיו ויאמרו, כל אשר דיבר ה' נעשה" (שמות יט,ח). מדוע נאמר 'ויענו' בלשון רבים ולא 'ויען' בלשון יחיד? אלא שמתוך המתיקות של קבלת התורה קיבל עליו כל אחד ואחד ערבות והתחייבות גם על חברו.

כך ענו ישראל למשה: אפשר לעשות את כל אשר דיבר ה' רק כאשר כל ישראל שרויים 'יחדיו', ולא בשעה שהם פזורים בין האומות.

הסעודה וההתוועדות של חג השבועות היא סעודת מצווה והתוועדות שמחה של מצווה. נוסף על כך שהיא נערכת לשם שמחת יום טוב, הרי זו סעודה של קבלת התורה והמצוות וכניסתו של עם ישראל ל'חדר'.

"ויתייצבו בתחתית ההר" (שמות יט,יז). בני ישראל הבינו שהם רחוקים מאמיתות התורה, ולכן נאחזו רק 'בתחתית ההר', ועל-ידי זה התרוממו ועלו עד לשמים.

אחד מחסידיו של אדמו"ר ה'צמח צדק' נסע פעם אחת ברכבת, ועמו נסע אחד מגאוני ליטא. כאשר החלו לדבר בדברי תורה נוכח הגאון כי לפניו תלמיד חכם עצום הבקי בכל חדרי התורה. קרא הגאון בהתפעלות: "איך זה שלא שומעים עליכם?!".

חייך החסיד והשיב בסיפור:

מאיר ודוד היו חברי ילדות. יחד חבשו את ספסלי בית המדרש בעיירת מגוריהם, למדו בצוותא והתעלו בתורה ובעבודת השם. כמעט במקביל התחתנו השניים עם בנות למשפחות עשירות, וכך יכלו לעסוק בתורה בלי דאגות.

הבשורה הזאת נחתה על משפחתו של דוד כרעם ביום בהיר. הללו נמנו עם המתנגדים לדרך החסידות, ופתאום החתן החביב והמוכשר חצה את הקווים.

חמיו של דוד נסע אל חתנו בתקווה להניאו מהדרך שבחר בה. הוא דיבר על ליבו בטובות ובאיומים, אך במהרה הבין שחתנו נחוש בדעתו ושב אל ביתו. כעת דרש מבתו לקבל גט מבעלה הסורר.

אלא שהאישה לא רצתה להיפרד מבעלה וידעה כי הוא צדיק ובעל מידות טובות. לנוכח עקשנותה בערה חמתו של אביה, והוא סילק את בתו מביתו והדיר אותה מכל נכסיו.

יצאה האישה בחוסר כול מבית אביה. במשך שנים חיה בדוחק, בעוד בעלה התעלה בעבודת ה' אצל הבעש"ט. עד שיום אחד הודיע לה בעלה שנתמנה לרב בעיר מיקולייב והיא הצטרפה אליו.

מאיר, חברו של דוד, ישב ועסק בתורה עד שחמיו נפטר והוא ירש את נכסיו. במהרה נעשה גם הוא סוחר מצליח. פעם אחת נסע ליריד, ובדרך עצר במלון. פתאום שמע המולה. כשבירר את פשרה השיבו לו: "רבי דוד ממיקולייב נמצא כאן!".

הסוחר שיער כי זה ידיד נעוריו וביקש לדעת היכן הוא. "הוא בחדרו, מניח תפילין של רבנו תם", אמרו לו. ניגש מאיר אל החדר, נקש על הדלת וכשזו נפתחה שמח לראות מולו את חברו הטוב.

שאל מאיר את רבי דוד: "הלוא שנינו למדנו יחד על אותו ספסל. מה גרם לך להיות מחסידיו של הבעש"ט?".

השיב לו רבי דוד: "אולי אתה זוכר שפעם אחת שוחחנו ואמרנו שאיננו מרגישים כי הלימוד שלנו הוא 'תורה לשמה'. זמן קצר אחר-כך שמעתי שבבית מדרשו של הבעש"ט לומדים תורה לשמה. החלטתי לנסוע לשם".

"ומדוע לא הצעת לי להצטרף אליך?", תהה מאיר.

"חששתי שתנסה להניא אותי מכוונתי", השיב רבי דוד.

"ומה ראית שם?", התעניין מאיר.

"אספר לך", השיב רבי דוד. "בבואי אל הבעש"ט לא מצאתי את שביקשה נפשי. כמעט גמרתי בדעתי לסוב על עקבותיי, אולם החסידים ביקשו שאשאר לפחות עד יום שישי, ואעשה מאמץ לראות את הבעש"ט בשעה שהוא אומר 'שיר השירים'. כך עשיתי. תחושה עילאית אפפה אותי, אולם עדיין לא היה דיי בה.

החסידים הפצירו בי להישאר עוד כמה ימים. הם הסבירו לי שעומד לחול יום שנה לאחד מהוריו של הבעש"ט, ובלילה נוהג הבעש"ט להתהלך בחדרו וללמוד על-פה את שישה סדרי משנה. נעתרתי. בלילה התחבאתי בחדרו של הצדיק, ואכן, המחזה היה מפעים, אך עדיין נותרתי מסוייג.

החסידים אמרו לי: 'חכה ללילה הבא. אחרי שהבעש"ט צם במשך היום הוא נוהג לערוך סעודה לתלמידים, ושם תראה דברים נפלאים'. אך הם הזהירו אותי: 'עשה כל מאמץ שלא להירדם באמצע הסעודה'.

תהיתי: למה אירדם? החסידים סיפרו כי בזמן הסעודה רוב הנוכחים שוקעים בשינה ואין בכוחם להתנער ממנה. החלטתי להתכונן כראוי. במהלך היום הלכתי לנוח, כדי שלא אהיה עייף בשעת הסעודה.

בשעת ערב החלה הסעודה. הבעש"ט ישב בראש השולחן, התלמידים סביבו, והחל לבאר סודות עליונים מתורת הנסתר. במהלך דבריו פנה אליו אחד התלמידים והקשה: 'הלוא הדברים סותרים את דברי האריז"ל!'.

הבעש"ט הפנה את פניו לעבר השואל. גון פניו נשתנה. עיניו בלטו מחוריהן, עד שנראה כמי שאינו נמצא בעולם הזה. באותו רגע נפלה עליי עייפות גדולה. עיניי נעצמו. ניסיתי בכל כוחי לפקוח אותן, אך לשווא. שקעתי בתרדמה.

חלמתי חלום. אני נמצא ברחוב בעיר גדולה, וסביבי אנשים נחפזים. שאלתי אותם: לאן אתם הולכים? השיבו לי: להקשיב לדרשה של הבעש"ט. הצטרפתי אליהם. הגענו לבית ובו שני כיסאות. 'עבור מי הכיסאות?' – שאלתי. השיבו לי: 'אחד לבעש"ט ואחד לאר"י הקדוש'.

הצפיפות גברה. נדחקתי בתוך הקהל. הבעש"ט החל לשאת דברים – אותם דברים שאמר זה עתה, בסעודה. כשסיים החל האריז"ל לשאול אותו שאלות. הבעש"ט ענה לו והתנהל דיון ביניהם. לבסוף הסכים האריז"ל לדברי הבעש"ט.

באותו רגע התעוררתי. מצאתי את עצמי יושב בשולחנו של הבעש"ט. פניו חזרו למראן, כמקודם, והוא החל לחזור על הדברים שהשמיע בטרם נרדמתי. גם הפעם התפרץ התלמיד בשאלה: 'והלוא האריז"ל אומר ההפך מזה!'.

באותו רגע פנה אליי הבעש"ט ואמר לי: 'דוד! קום על רגליך והעד מה ראית!'. ברגע זה", סיים ר' דוד לספר לחברו מאיר, "נעשיתי חסיד של הבעש"ט".

לימוד התורה בימות המשיח יהיה ברמה אחרת לגמרי מכפי שהוא כיום. הקב"ה יסיר מעלינו את כל ההפרעות החיצוניות, וממילא נהיה "פנויין בתורה וחכמתה" (כלשון הרמב"ם בסיום ספרו), ולכן "יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים".

תורת הקבלה והחסידות מעניקה רובד עמוק לשינוי שיתחולל בתחום לימוד התורה. בספר הזוהר (רעיא מהימנא, חלק ג, עמ' קכד,ב) נאמר שלימוד התורה של ימינו הוא בבחינת 'עץ הדעת', שכן הוא נועד לתקן את חטא עץ הדעת, ומטרת הלימוד לברר את הטוב מהרע; ואולם בימות המשיח, כשיתוקן חטא עץ הדעת, לא יהיה עוד צורך להפריד בין טוב לרע, ולכן הלימוד יהיה ב'עץ החיים'.

משמעות הדברים מבוארת בהרחבה בספר התניא (איגרת הקודש סימן כו), על-ידי הסברת ההבדל שבין תורת הנגלה לתורת הנסתר. שני החלקים הללו של התורה הם תורת ה', חכמתו ורצונו של הקב"ה, אך יש הבדל גדול ביניהם: תורת הנגלה עוסקת בגלוי בענייני העולם – "שור שנגח את הפרה", "המחליף פרה בחמור", "שניים אוחזין בטלית" וכדומה; אלא שבתוך הדיונים הארציים טמונה חכמת ה'. לעומת זה, תורת הנסתר עוסקת בגלוי בענייני אלוקות וקדושה, ואין בה שום הסתר והעלם של האור האלוקי שבה.

אף-על-פי-כן, עיקר הלימוד (לרוב ישראל) בזמן הזה הוא בתורת הנגלה דווקא. יהודי נדרש להתעמק בסוגיות התלמוד, שבהן נידונים סכסוכים בין בני-אדם, טענות של שקר וכדומה. עליו להתעמק במשא ומתן התורני של התנאים והאמוראים, ה'ראשונים' וה'אחרונים', שיש בו מחלוקות וקושיות ופִרכות, והלומד נדרש לחתור ככל יכולתו לבירור האמת.

אולם לעתיד לבוא, כשתסתיים עבודת הבירורים ויופרד הטוב מן הרע בעולם בכלל, שוב לא יהיה צורך להפריד את האמת מן השקר ולעסוק בליבון קושיות ופִרכות. לימוד התורה יתעלה אז למצבו הטהור – חכמת ה' גלויה, בלי שום העלם והסתר.

לכן יהיה אז מהפך בלימוד התורה: תורת הנגלה תהיה גלויה וברורה לכל אחד ואחד, כדבר המובן מאליו, ומאחר שבימות המשיח תיכחד השִכחה, שוב לא יהיה צורך לחזור ולשנן את הדברים; אלא עיקר הלימוד יהיה בפנימיות התורה, 'עץ החיים', שבאמצעותה יגיע עם ישראל להבנת סודות הבריאה ברמה העליונה ביותר, ובלשון הרמב"ם – שבני ישראל "ישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם".

לימוד התורה בימות המשיח יהיה אפוא ברמה עליונה לאין ערוך. זה יהיה עיסוק טהור בחכמת ה', שאינה מכוסה ואינה מוסתרת על-ידי דברים חיצוניים כלשהם. ממילא גם הדבקות בקב"ה על-ידי התורה תהיה בעוצמה מופלאה. תהיה אז שלמות של התקשרות בין האדם לבין הקב"ה על-ידי לימוד התורה בטהרתה.

הזוג החרדי מירושלים ארז את המזוודות ונסע לנמל התעופה. במזוודות היו לא רק בגדים וחפצים אישיים, אלא גם אוכל כשר למהדרין שיספיק לכל ימי השהייה באפריקה. היעד: אקרה, בירת גאנה. הבעל, שזמן קצר קודם לכן הקים בית בישראל, היה נרגש. הוא הולך לפגוש את... אביו, סגן ראש העיר של אקרה.

"הכול היה מוזר", משחזר אליהו דן . "כולם סביבך אפריקנים, אבל אבי קיבל אותנו יפה, על אף השוני הקיצוני באורח החיים שלנו. הוא הבין את בחירתי להיות שייך לעם היהודי". כשחזר לארץ שב וצלל בעומקה של התורה, כפי שעשה בשנים שלפני-כן.

"נקרע בין עולמות" – זה שם האלבום שהפיק דן בימים האלה. אין זה שם של תקליט בלבד, אלא תיאור של המציאות המלווה אותו מיום שעמד על דעתו. הוא נולד לאם יהודייה ולאב מגאנה, שבא ללמוד באוניברסיטה העברית. שנתיים אחרי לידתו נפרדו הוריו. אביו היגר לארה"ב ואימו נשארה בתל-אביב. במרוצת הזמן החלה להתקרב ליהדות, ובהמשך עברה להתגורר בבני-ברק. הבן, אלידן, החל להיקרא אליהו דן.

ימי ילדותו לא היו קלים, אבל הוא הצליח להתגבר על קשיים בזכות היותו ילד חברותי במיוחד. אימו התקשתה למצוא פרנסה מסודרת. הילד הועבר למשפחות אומנה. לבסוף מצא את מקומו בביתו של הרב אברהם גריינמן . "הרב גריינמן נהפך בעבורי לדמות האב", אומר דן, שבילדותו אפילו אימץ את שם משפחת מאמציו. הוא נזכר בחיוך במבטי הפליאה של אנשים ששמעו אותו מדבר יידיש שוטפת.

הקשיים הגדולים החלו כשניסה להתקבל לאחת הישיבות המובחרות. אף שהיה תלמיד מצטיין שוב ושוב נענה בסירוב. "שנה שלמה ניסיתי להתקבל ללימודים בישיבה. חשקתי בתורה, רציתי ללמוד", הוא מספר וצליל של עצב נשמע בקולו. לאחר מאמצים רבים הצליח להתקבל לישיבת פוניבז'.

אך דווקא שם החל לגלות את אורה של החסידות. "לא היה קל לעקור את הרתיעה שלי מהחסידות, שעליה גדלתי", הוא מספר, "אבל ככל שהתוודעתי לחסידות גיליתי אוצר בלום. הרגשתי שהחסידות נוגעת בנשמתי. תורת החסידות נתנה לי להבין את המשמעות הפנימית של השייכות לעם היהודי".

נשמתו לא ידעה מרגוע. לצד לימוד תורת החסידות החל להתעניין בעולם הנגינה החסידית. הגיטרה שקיבל בילדותו מדודתו, שהתגוררה בתל-אביב, החלה להשמיע צלילים בהפסקות שבין הלימודים. עברו הימים ודן – כיום אב לחמישה ילדים – מצא את מקומו בישיבת התפוצות בקבר דוד המלך בירושלים, שבה הוא מנהל את המתחם המוזיקלי.