חג הביכורים – 

ביכורי 'שתי הלחם' וביכורי כל יחיד מישראל

ב'חג הביכורים' מביאים ישראל את ביכורי 'שתי הלחם' במקדש, וכן מקיימים את מצות הבאת הביכורים של כל יחיד מישראל, המביא מן השדה ומן הכרם את ביכוריו לכהנים במקדש. בעניין זה כתב הרמב"ם (ביכורים ב, ו): "אין מביאין ביכורים קודם לעצרת [חג השבועות]... ואם הביא - אין מקבלין ממנו... וכן אין מביאין ביכורים אחר חנוכה, שהביכורים שביכרו אחר חנוכה - הן חשובין משנה הבאה", ומקור דבריו במשנה חלה ד, י; ובמשנה ביכורים א, ו. יש מן הראשונים והאחרונים שהבינו מדברי הרמב"ם, שאין מביאים ביכורים אחרי חנוכה, כיון שהפירות באושים ורעים או שהם בתהליך ריקבון (ראב"ד שם, וכן הרדב"ז שם). לשיטתם, אם הפירות משובחים או שצמחו אחרי חנוכה עד ט"ו בשבט - ניתן להביאם למקדש. אולם כוונת הרמב"ם לומר, שיש ללכת אחר סדרי הטבע בארץ ישראל, שכן, שבעת המינים צומחים בסדר קבוע. השעורה צומחת בניסן, ולכן מביאים את העומר מן השעורים בפסח. החיטה צומחת מן החיטים בחג השבועות ולכן מביאים את שתי הלחם בשבועות. בגמרא נאמר, ש"בעצרת נידונים על פירות האילן" (ראש השנה טז, א) ואכן, הענבים מופיעים בתמוז והלאה. כך גם התאנים צמיחתם מאב והלאה. מכאן התיאור במשנה בתענית (כו, א; כח, א) שקוצעי הקציעות היו יוצאים לקטוף את התאנים באב, והביאום עם מביאי הביכורים לירושלים בט"ו באב, וזוהי גם תקופת הבשלת הרימונים. לאחר מכן בתקופת אלול ותשרי מופיעים תחילה התמרים ולאחר מכן הזיתים. זה מה שכתב הרמב"ם (ביכורים ד, יג): "המביא בכורים מאחר חג הסכות ועד חנוכה... מביא ואינו קורא, שנאמר: 'ושמחת בכל הטוב', ו'אין קריאה אלא בשעת שמחה' - מחג השבועות עד סוף החג [על פי הספרי שם]"[1]. בתקופה זו מתקיים עיקר האסיף; בוצרים את הענבים, קוטפים רימונים, תאנים תמרים ושאר פירות, ומכינים יין שמן ועיגולי דבלה וכד' לכל השנה. לאחר חנוכה שבעת המינים הולכים ומתייבשים, ואף מזיקים לעץ אם לא יקטפו אותם. זה מה שאמרו בספרי (כי תבוא פיסקא רצז): "'אשר תביא מארצך' - כל זמן שהם מצויים על פני ארצך' - ואחרי חנוכה אינם נמצאים". נמצא שחג השבועות נקרא 'חג הביכורים' משתי סיבות; קרבן ציבור של 'שתי הלחם' הביאו מן החיטים למקדש, ואילו ביכורי יחיד הביאו בעונה זו מן החיטים והשעורים בלבד. בעל שדות וכרמים שגדלו  בשדותיו שבעת המינים, הביא את פירות הביכורים בעלותו לרגל ל'חג האסיף', כלומר, חג הסוכות.