לאור המקדש

התורה בפרשתנו פותחת בציווי 'קדושים תהיו'. חז"ל מוסרים לנו שהציווי 'קדושים תהיו' הכוונה שנהיה מופרשים ומובדלים, "שאם מקדישים אתם עצמיכם, מעלה אני עליכם כאלו קידשתם אותי" (ספרא קדושים א). נראה שבהמשך הפרשה, התורה מתארת את הפסוקים שבזכותם נזכה להתקדש: מורא הורים, שמירת שבת, איסור עבודה זרה (ויקרא יט,ב-ד).

בפסוק (ה) התורה כותבת ציווי "וכי תזבחו זבח שלמים לה 'לרצונכם תזבחוהו", ולכאורה ציווי זה תמוה, כיצד נזכה להתקדש אם נקריב קרבן שלמים לרצוננו?

רש"י מפרש שפסוק זה הוא המשך הציווים הקודמים, שהתורה באה להזהיר שכשמקריבים את זבח השלמים לא לחשוב מחשבת פיגול, או מחשבות פסולות, אלא על מנת לעשות נחת רוח. כלומר מילת 'לרצונכם' פירושה, על מנת שיעלה הקרבן לרצון. וכעין זה אמרו חז"ל, שהשוחט את הקרבנות יתכוון לשם שחיטה ולא כמתעסק בעלמא (חולין יג,א).

הרמב"ן מפרש, שפסוק זה אינו ציווי אלא תוצאה, שאם נזכה להסיר את האלילים והמחשבות הרעות נזכה לעבוד את ה' לרצון לפניו. ניתן לומר שבהמשך לציווי 'קדושים תהיו', שהכתוב מבשר שאם נזכה להתקדש לא נצטרך להביא קרבנות על חטאים, וממילא הקורבן יהיה שלמים ובנדבה, ולכן נאמר 'לרצונכם תזבחוהו' (האלשייך).

החזקוני מפרש שהתורה כביכול אומרת להתעלות מ'לחץ חברתי' שגם שמקריבים קרבן, לא יקריב בגלל שכולם מקריבים, שאם לא יקריב יהיה לו בושה, אלא צריך להקריב את הקרבן מתוך הרצון הפנימי ולשם שמים. במילים אחרות שגם הלשם שלמים - יהיה לשם שמים. חזקוני דיבר על תופעה של הקרבת קרבן מתוך 'לחץ חברתי', אך היום לצערנו המצב הפוך, אנשים נמנעים מלעסוק בקורבנות או במקדש מתוך 'לחץ חברתי'. המכנה המשותף לשתי תופעות אלו - להקריב את הקרבן לשם שמים באמת.

מאת הרב אבי כהנא