בפרשתנו נאמר בנוגע למצות שמיטה ויובל "ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו" (יט, כה). ופירש רש"י "דברה תורה כנגד יצר הרע, שלא יאמר אדם הרי ארבע שנים אני מצטער בו חנם, לפיכך נאמר להוסיף לכם תבואתו".

אמרו חז"ל (משנה ברכות רפ"ט) על הפסוק "ואהבת גו' בכל לבבך" שפירושו "בשני יצריך". והיינו, שעל האדם לעבוד גם עם יצרו הרע, שבמקום לרצות דברים רעים, ירצה לקיים את המצוות. וזהו "דברה תורה כנגד יצר הרע" – שבמצוה זו, שנאמר בה שכרה "להוסיף לכם תבואתו" – כוונת התורה היא שגם יצרו הרע של האדם ירצה לקיים מצוה זו, כדי לקבל שכרה.

כתוב "ורב תבואות בכח שור" (משלי יד, ד), ומבואר בספרים (ראה לקו"ת האזינו עה, רע"ד, ובכ"מ) הפירוש הפנימי בזה, ש"שור" מרמז על יצרו הרע של האדם שהוא כמו בהמה - "שור". וכמו שבגשמיות דווקא ע"י "כח שור" צומח "רב תבואות", כן הוא בקדושה, שע"י שהאדם מברר ומזכך יצרו הרע ונפשו "הבהמית", הנה "בכח שור" מגיע הוא ל"רב תבואות", ומיתוסף עילוי רב בקדושה, עוד יותר מכפי שהוא בקדושה מצד עצמו.

בפרשתנו כתוב "והתודה עליו את כל עוונות בני ישראל" (טז, כא).

והנה, בנוגע לדין ווידוי כתב הרמב"ם "כל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב, הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו" (הל' תשובה פ"ב ה"ג).

מזה שמדמה מתוודה כזה ל'טובל' משמע שוידוי כזה, גם אם "לא גמר בלבו לעזוב", נחשב לווידוי, שהרי אם לא היה נחשב כלל כווידוי לא היה זה דומה ל'טובל' כלל, ורק שווידוי זה אינו מועיל - כיון שהחטא (ה'שרץ') עדיין בידו. ולכאורה - במה נחשב זה כווידוי? הלא דיבורו הוא רק מן השפה ולחוץ, ואינו מתחרט כלל על חטאיו! ולכאורה הרי זה כמי שלא טבל כלל?

אמירת הוידוי היא אכן עניין חיצוני בלבד, ואפשר שהיא להיפך מהרגשתו בליבו פנימה - אך מכל מקום, יש בה תועלת.

כי טבע כל אדם הוא, שכאשר אומר דבר בפיו ובליבו פנימה הוא מרגיש באופן אחר - הרי זה גורם לו לרגש בושה בשעת מעשה, וחש שלא בנוח בזה; ויש לומר, שתחושת בושה זו, שבוש הוא במעשיו - יש בה משום מעשה תשובה (אך פשוט שאין זו תשובה גמורה - שעיקרה הוא עזיבת החטא).

לכן, נחשב הוא כ"טובל ושרץ בידו" - כי באמירת וידוי זה, אף שהיא קודם שישוב מחטאו, ישנה תועלת ופעולה טובה (ונחשב כ'מעשה תשובה'). ולכן נחשב זה כ'טבילה', כי יש כאן מעשה 'טהרה'. ורק שאינה מועלת - מחמת שאוחז הוא ב'שרץ' (העבירה) עדיין.

(ע"פ לקוטי שיחות חכ"ז עמ' 211 ואילך)