בהוריות יב ע"א אומרת הגמרא שמושחים את המלכים על המעיין כדי שתימשך מלכותם. אח"כ הגמרא מביאה שורה של דברים שתלויים בסימנים, ובסופם את דברי אביי שכיון ש"סימנא מילתא היא", אוכלים בראש השנה מאכלים מיוחדים לסימן טוב. מכאן שהטעם שמושחים מלכים על המעיין הוא לסימן טוב, שתימשך מלכותו כמעיין.

הרמב"ם מביא את זה שמושחים את המלכים על המעיין בשני מקומות: הלכות מלכים א, יא, והלכות כלי המקדש, א, יא (זה דבר מעניין כשלעצמו, שהרי אין דרכו לכתוב אותה הלכה פעמיים, ועוד באותו מספר פרק והלכה). אבל הוא אינו מביא את דברי אביי שיש לאכול בראש השנה מאכלים עם סימן טוב.

את השמטת דברי אביי אפשר להסביר על פי היסוד שמופיע בעיניים למשפט, בהקדמה, שאין דרכו של הרמב"ם להביא דברים שאינם הגיוניים. אבל אם כן, מדוע פסק את הדין שמושחים את המלכים על המעיין, שטעמו משום סימן טוב ואינו הגיוני?

ייתכן שהרמב"ם סובר שמה שמושחים את המלכים על המעיין הוא לא משום שבאמת זה עוזר להמשיך את מלכותו, אלא משום שבכך יתקבל המלך על העם. סמכותו של מלך תלויה בהסכמת העם (העמק דבר, דברים יז, יד), ולכן חשוב שיהיה לעם אימון במלך. כשהעם רואה את משיחת המלך על המעיין, העם מאמין שתימשך מלכותו, ולכן הוא מקבל את המלך. ולכן הרמב"ם פוסק שיש לעשות כך אף שבאמת אין זה מועיל להמשכת מלכותו.